אחרי שיחה עם אבא שלו, אפשר להבין שעמית יאורי ז"ל הוא הבן אדם האחרון שהיה רוצה שיקרא על שמו מרוץ או שביל אופניים. הריצה היתה חלק מרכזי בחיים שלו, והוא גם אהב מאוד לרכוב על אופניים – אבל זה היה זמן האיכות שלו עם עצמו. הוא לא שיתף הרבה אנשים בזה שהוא בסך הכל היה רץ די "תותח" שיכול לעשות 10 ק"מ ב-35 דקות. הוא ממש לא התעניין בתחרויות ולא הרגיש צורך למדוד זמנים בפומבי. הוא כן התעניין באורח חיים בריא, פיזיולוגיה, תזונה נכונה. אולי אם הוא ידע שאנשים אחרים יקבלו את זה דרך המפעלים שנושאים את שמו, הוא יבין.
דרך חיים מיוחדת. עמית יאורי ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה
עוד כתבות בנושא
יום הזיכרון: "לבוא לאירוע ספורט גדול שקרוי על שם בני, זה אושר"
לזכרם || הנצחה מסוג אחר: "ריצת האנדרטאות" בגולן
המרוצים והתחרויות שנוסדו לזכרם של הנופלים
יזכור || "גם כשאייל היה יוצא שבת מדי פעם, הוא היה מחפש את הטריאתלון"
סמ"ר עמית יאורי נפל ב-25 ביולי 2014 במבצע צוק איתן. הוא היה לוחם בחיל ההנדסה מעוצבת "סער מגולן". הוא היה חלק מכוח שיצא לסרוק מגדל מים בחירבת חיז'עה לפני פיצוץ. הכוח נתקל בשלושה מחבלים, רימון שעמית זרק גרם למותם של שניים, אבל השלישי ירה בו והרג אותו במקום. צרור יריות אחד אי שם בדרום עזה קטע את דרך החיים הכל כך מיוחדת של הספורטאי המצטיין והצנוע הזה.
"הוא כל כך אהב לרוץ, שגם כשהגיע ביום שישי מהצבא אם זה מהטירונות או מהמסלול, הוא היה מבקש מאתנו לחכות לו עם ארוחת השבת ויוצא לריצה של 10 או 15 ק"מ – בלי קשר לעייפות של הצבא", מספר שחר, אביו של עמית: "גם כשהוא היה מפקד, הוא השתמש בספורט כדי לחזק את החיילים ולאפס אותם. הוא היה לוקח חיילים לריצות אישיות, מראה להם מאיפה משתין הדג, ובסוף שובר את הקרח עם ערכת קפה בשביל הגולן או על הקו בצפון. ככה הוא באמת הצליח להגיע לאנשים".
מגיל מוקדם מאוד, עמית נשם ספורט מכל כיוון שרק אפשר. הוא שחה מספר שנים בהפועל ירושלים, רכב עם אביו במסלולי שטח, רכב רכיבות אורבניות והתעניין באופני BMX, עשה טריאתלונים בגלל השילוב בין 3 הענפים שאהב, אבל יותר מהכל התחבר לריצה למרחקים ארוכים. "אם למשל הוא היה עצבני, הא פשוט יצא לרוץ וחזר רגוע. הוא היה חייב את זה", מספר שחר יאורי ומוסיף: "הוא שמר על דיאטה, הוא לא עישן ובגלל שהיה קם קבוע בבקרים להתאמן הוא גם לא שתה אלכוהול כשהיה יוצא עם החברים. הספורט היה דרך חיים איכותית בשבילו".
אם היה בחיים, כנראה שהיה מחפש פה ושם כמה דברים "אקסטרימיים" לעשות בשביל הנשמה אבל באופן כללי נראה שהוא היה מוצא את דרכו – אולי כי הוא כבר ידע מה טוב לו. הוא ידע שהספורט מביא אותו למקומות טובים, ואבא שלו קלט את זה: "הוא לא היה ורבאלי ואף פעם לא דיבר על עצמו והשוויץ. לכן הוא גם לא חיפש להתחרות כדי ליהנות מהריצה. הוא היה מאוד מאושר למרות שלא תמיד הלך עם חיוך ולא היה מוחצן. הוא היה מאוד שלו ואת זה הוא קיבל מהספורט ומהביטחון העצמי שהיה לו כתוצאה מהספורט".
את יום הולדתו של עמית חוגגים בריצה | צילום: באדיבות המשפחה
אחרי נפילתו של עמית, הדבר הכי טבעי מבחינת המשפחה היה להנציח אותו בדיוק באותה הדרך – דרך שתגרום לאנשים לקבל מהספורט את התרומה וההעצמה שהוא יכול לתת, וזו דרך החיים של עמית יאורי ז"ל כי לא צריך להיות אלוף או ספורטאי מקצוען כדי להבין את זה. להפך, לפעמים מבינים את דרך החיים הזאת דווקא כשאנחנו עסוקים יותר בגוף שלנו ופחות בהשוואה לאנשים אחרים.
מפעל ההנצחה הראשון היה שביל אופניים באורך של 12 ק"מ באזור צופר שבערבה. עמית אמנם אהב לרוץ לבד, אבל את רכיבות השטח עשה עם אבא שלו או עם חברים. הוא תכנן לרכוב לאחר השחרור את שביל ישראל המלא, ועוד לפני השחרור קבע עם אביו לרכוב בשתי הפסגות של שתי קצוות הארץ – החרמון בצפון והר שלמה בדרום. בשלב הזה כבר יצא לדרך מבצע צוק איתן. שלושה חודשים אחרי שעמית נפל, שחר יאורי השלים את הרכיבה הזאת לבדו בהר שלמה שבדרום וכתב: "מאוד רציתי להשלים את המסע ולסגור את שתי הפסגות, למרות ההיעדר והאין. בשביל עמית. בשביל עצמי. טיפסתי והזעתי, טיפסתי ובכיתי. ועמית איתי".
בנובמבר 2014, החברים מהיחידה ומבית הספר חברו למשפחתו של עמית ובמשך חמישה ימים צוות של 60-80 אנשים עסק בסלילת המסלול שנושא את שמו של עמית יאורי. מדובר בקטע האחרון שנסלל במסלול האופניים שמחבר בין מצפה רמון לאילת. קטע שמתחיל בהר משא (אזור נחל נקרות) ומסתיים בעתיקות מואה (מאחורי מושב צופר). קטע מגוון עם הרבה נופים משתנים, שמבחינת המשפחה מאפיין את עמית.
מסלול שהפך ללהיט | צילום: באדיבות המשפחה
חודש נובמבר זה גם החודש שבו חל יום הולדתו של עמית, ובכל שנה אביו מארגן ביום הזה מרוץ לזכרו כששלושת המסלולים עוברים ברחובות שבהם הוא נהג לרוץ. "זה מרוץ עצמאי שאני מארגן, ואין בו דמי הרשמה או מדידת זמנים. זה אירוע שמח כי אני רוצה לזכור את יום ההולדת שלו ולא את יום השנה שלו, וכשמרגישים אנרגיה של 600-700 אנשים באירוע כזה, זה עושה שמח".
הפרויקט השלישי נקרא "בדרכו של עמית" וכאן מדובר בפרויקט חינוכי שמתקיים עבור כיתות ט-י' בגימנסיה העברית בירושלים, בית הספר בו למד עמית. "המטרה היא להעניק לתלמידים העצמה בעזרת הספורט", מסביר שחר יאורי: "זה פרויקט שאחראי עליו מאמן טאקוונדו בשם אבי כדורי שדואג פעם בשבוע לפעילות, ופעם ב-3 שבועות לפעילות מיוחדת כמו הרצאה או סרט שקשור להעצמה. היו הרצאות של אנשים שהתמודדו עם קשיים כמו רועי סדן ופסקל ברקוביץ', וספורטאים אולימפיים כמו מעין דוידוביץ' ואורי ששון. זה נותן אקסטרה. זה לא חוג, אלא משהו שנותן דרך חיים".
אביו של עמית משתדל לרכוב שם אחת לכמה חודשים | צילום: באדיבות המשפחה
הרבה אנשים חווים את עמית יאורי מדי יום, בדרך שבה הוא בחר לחיות – דרך החיים הספורטיבית. מסלול האופניים בדרום הפך ללהיט כבר באותו השבוע שבו נסלל, התלמידים בגימנסיה מקבלים כמה שיעורים חשובים לחיים שקשה למצוא במוסדות חינוך אחרים, והמרוץ בירושלים זו דרך מצוינת לחגוג את יום הולדתו של מי שאף פעם לא ויתר על הריצה בעיר. אז אומרים שהוא צנוע, לא מדבר יותר מדי ולא משוויץ – אבל הוא בהחלט יכול להתגאות בדרך שלו, שמובילה להרבה מקומות טובים.
