רשמים מחצי מרתון באזל (ספטמבר 2011)
קצת טריוויה: לאחת משתי הכיכרות המרכזיות בבאזל קוראים BARFUSSERPLATS – כיכר היחפנים. שוכן בה הבניין בו נערך הקונגרס הציוני הראשון (אוגוסט 1897). באותו הבניין, באולם ממול האולם בו נערך הקונגרס, נערך האקספו של מרתון באזל. מול צרוף מקרים שכזה – לא יכולתי שלא לרוץ עם זקן של הרצל, בסגנון "יחפני" ובנעלי וויבראם
מאת:גיא פרל
וברצינות: ראשית אזהרה – אין לראות בכל האמור לעיל משום המלצה – ריצה יחפנית ללא הכנה מתאימה עלולה להוביל לפציעה! פרטים נוספים תוכלו לקבל בדף הפייסבוק של קהילת היחפנים "נולדנו לרוץ" – שאבתי משם השראה רבה. תודה!
וכעת לסיפור: את מרתון י-ם (מרץ 2011) סיימתי עם שריר האמסטרינג קרוע. ביולי עוד הייתי מושבת מריצה ומוגבל לאליפטיקל בחדר כושר בלבד. באוגוסט נסעתי לשלושה שבועות בחו"ל, ובהיעדר חדר כושר, החלטתי לרוץ עם נעלי וויבראם. חשבתי שאם הפציעה התפתחה תוך שימוש בנעליים רגילות, ריצה שונה בתכלית תפעיל שרירים אחרים, ולא תגרה את הקרע העקשן. בתחילת אוגוסט הצלחתי לרוץ 3 ק"מ, עם כאבים איומים בשרירי התאומים. מדי יום הוספתי מרחק במהירות, היות והכאב היחיד עמו התמודדתי היה בתאומים – היו בקרים בהם דידיתי על עקבי לחדר האמבטיה.
מדי פעם שילבתי ריצה עם נעליים מינמילסיטיות קיצוניות פחות וסלחניות יותר, אותן נשאתי על גבי. כאמור – פעלתי בניגוד להמלצות, עשיתי זאת היות וכבר הייתי רשום למרתון באזל, וקיוויתי להצליח לרוץ לפחות את מקצה החצי מרתון. אינני ממליץ לנהוג כמוני. לצד הריצה היחפנית, עזרו מאוד טיפול אוסטאופטי, דיקור סיני, ושרוולי קומפרשן – אך בכל פעם שניסיתי לרוץ ריצה רגילה – הקרע התעורר. שבועיים לפני מרתון באזל רצתי 15 ק"מ ברחובות ירושלים נעול בוויבראם – הכאב היחיד שנרשם היה בתאומים. נכנסתי לטייפר.
יום המרוץ: בבוקר היה אביבי, בהמשך התחמם מאוד. מן ההיבט הארגוני – הכל טקטק כמו "שעון שוויצרי". היות ומעולם לא רצתי מרחק שכזה בסגנון יחפני זינקתי בחשש מסוים שלא אסיים, אך ככל שחלף הזמן, ויצאנו מן העיר היפיפייה הזו, אל שבילי היער שליד נהר הריין ויובליו – ידעתי שיהיה בסדר. לאורך כל הריצה לא נרשם כל כאב, זולת לבעיית יבלות: עקב החום, בקילומטר השמיני לערך פתחו השוויצרים מעין מזרקות כדי לצנן אותנו. כטוב ליבי במים ניתרתי שם בשלוליות כעולל, אך כעבור כמה מאות מטרים הבנתי שהמשך הריצה עם נעליים רטובות עשוי להוות בעיה.
בק"מ האחרון עם זקן של הרצל ונעליים של קוף (צילום: www.Marathon-Photos.Com)
בקילומטר העשירי לערך הופיעו בכפות רגלי יבלות – מעולם לפני כן לא סבלתי מיבלות במהלך ריצה עם וויבראם. היבלות האטו אותי מעט, אך לא פגמו בהנאתי. מבחינתי, ואינני מומחה, יתרון כאב היבלות על כל כאב ריצה אחר הוא בידיעה שגם אם אמשיך לרוץ על הכאב – נזק רב לא ייגרם.
הזקן: בקילומטר האחרון, עם החזרה למרכז העיר, לבשתי את זקן הרצל שהכינותי מראש ונשאתי תחוב במכנסי. אילו ידעתי מראש איזה עידוד, פרצי חיבה וצחוק ואף קריאות "צִיוֹנֶן, צִיוֹנֶן" ו "הרצל, הרצל" אקבל מן הקהל המקומי – הייתי רץ את כל הדרך עם הזקן, למרות החום. סיימתי מזוקן, גאה, מיובל ומאושר.
גיא פרל – (1967), גר במבשרת ציון, נשוי ואב לשניים. עובד סוציאלי, פסיכותרפיסט יונגיאני בפרקטיקה פרטית, מנחה קבוצות, מלמד באונ' העברית
