"אה אתה פסיכולוג? ברור שלכל אחד יש את הקשיים שלו, אבל מאז שאני רץ אני מרגיש שאני לא צריך פסיכולוג – הריצה היא הפסיכולוג הכי טוב שיש לי". משפט זה נאמר לי פעמים רבות, ועדיין, בכל פעם שאני שומע אותו, לבי מתרחב מעט משמחה, כי אני מבין שלא צריך להכיר את הביסוס המדעי והמחקרי הרב אודות הקשר בין פעילות גופנית ובריאות נפשית, כדי לתפוס ברמה האינטואיטיבית והבסיסית ביותר את הדבר הבא: שלא משנה מה תעשו ומה רמת הכושר שלכם, פעילות גופנית תעלה לכם את מצב הרוח.
פעילות גופנית תעלה לכם את מצב הרוח | צילום: pixabay
עוד כתבות מנטליות בשוונג
מה עומד מאחורי הצורך של מתאמנים לקבל פידבקים?
10 עצות שיכינו אתכם מנטלית ופסיכולוגית למרתון שלכם
מתאמנים? כך המאמץ הגופני משפיע על מצב הרוח
האם ריצה ושיחה הולכים ביחד?
אבל בעצם, מי אמר שצריך לבחור? ומה אם יכולתם לשלב בין שני העולמות, ולרוץ לצד הפסיכולוג שלכם? כמו בהרבה מקרים, גם דרכי לשילוב של טיפול פסיכולוגי תוך כדי ריצה או הליכה, עברה דרך התנסות אישית, והחלה מצירוף מקרים. אמנם כל חיי עסקתי בספורט, אך את הריגוש האמיתי שאבתי מספורט אתגרי. ריצה מעולם לא משכה אותי. חשבתי שריצה היא מונוטונית ומשעממת, ולכן גם לא הצלחתי להתמיד בה לאורך זמן.
לפני מספר שנים, במהלך לימודי ההסמכה בפסיכולוגיה קלינית, חוויתי ריצה כמו שלא חוויתי מעולם לפני כן. יום אחד נפגשתי עם חבר למקצוע ורץ חובב מזה שנים רבות, ללמידה משותפת למבחן רחב היקף. החומר הלימודי היה מורכב ונתקלנו בבעיה שלא הצלחנו להבין לעומקה. הוא הציע לצאת לריצה משותפת על מנת "לנקות את הראש". הסכמתי, אם כי בזמנו לא הייתי בוחר בביטוי זה לתאר פעילות של ריצה. רצנו בפארק כשעה, בקצב שאפשר לנו לשוחח בנעימים. חשבנו על חומר הלימודים, אך מצאנו עצמנו נעים בין נושאים מגוונים, חלקם מקצועיים, מרביתם אישיים. בניגוד לציפיותיי, חזרתי מהריצה אנרגטי ורענן. יתרה מכך- כשחזרנו להתמודד עם החומר הלימודי, "משהו הסתדר בראש", והצלחנו להגיע לפתרון. כשחשבתי על כך, הריצה היתה שונה מכל חוויה קודמת שהייתה לי: לא הצבתי לעצמי מטרה, קצב הריצה היה לי נוח, השיחה היתה קולחת ובמובנים מסוימים אף עמוקה משיחות אחרות שהיו לנו בעבר. הרגשתי כאילו עברנו חוויה משותפת, גם אם רגעית. לכן, כשהוא הציע לי להצטרף אליו לריצה 3 פעמים בשבוע, הסכמתי.
עבור כל אחד הריצה משרתת צורך אחר | mhkuo: פןסשנשט
בהדרגה, ובסיוע שגרת האימונים שהוגדרה בינינו, התחושות המוכרות שליוו אותי ביחס לריצה החלו להתחלף בחדשות. מצאתי שאני מצפה לריצה המשותפת ולאחר מספר חודשים כבר היה לי קשה להיזכר באורח חיי בהיעדרה. התחלתי גם לרוץ לבד, ולחקור את התחושות המתעוררות בי במהלך הריצה. שמתי לב כי פעמים רבות תחילת הריצה לוותה במחשבות כגון: "מדוע אני עושה זאת לעצמי? קשה לי, עייף לי, אין לי כח". טרדות היום יום התרוצצו בראשי, ולעתים שחזרתי אותן שוב ושוב בראשי, ללא מטרה. ואולם, ככל שהריצה התקדמה, מצאתי שיחסי משתנה: הגוף החל להתרגל, המחשבות לנדוד, וגם אם התחלתי את הריצה כועס או טרוד, בשלב מסוים היה לי קשה להחזיק ברגשות אלו לזמן רב. היו ריצות בהן הרגשתי שחושיי מחודדים יותר: לעתים ריחות מהסביבה נחוו כחזקים יותר, פעמים אחרות הבחנתי בדבר מה שאמנם תמיד היה במסלולי הקבוע, אך מעולם לא הקדשתי לו תשומת לב. ולפעמים, מצאתי שאני חווה רגשות עוצמתיים יותר מהרגיל, ללא סיבה מוגדרת.
האם ריצה היא ביטוי לדפוסים קבועים?
עבור כל אחד הריצה משרתת צורך אחר. יש הרואים בה זמן להתייחדות עם עצמם, ויש הרואים בה הזדמנות למפגש חברתי. יש החווים ריצה כאמצעי להתנתק ממחשבותיהם ורגשותיהם, ויש החווים בה התעוררות רגשית רבה. יש המעדיפים להאזין למוזיקה, ויש המעדיפים את השקט, המאפשר לספוג את מה שנקרה בדרכם. פעמים רבות תהיתי לעצמי עד כמה המשמעות השונה שאנשים מעניקים לריצה עשויה לשקף קווים באישיותם, בדרכי ההתמודדות שלהם עם עצמם, עם סביבתם? האם הריצה היא ביטוי נוסף לדפוסים קבועים המוטמעים בנו, או אולי דווקא הזדמנות לחוות את עצמנו בצורה אחרת?
שאלות אלו העסיקו אותי זמן רב, אך הרעיון לשלב בין השניים, ולבצע טיפול תוך כדי ריצה התגבש בשלב מאוחר יותר בחיי, דרך שיחות עם מטופלים על ריצה ומשמעותה בחייהם: מטופלת אחת תיארה כי היא החלה לרוץ באחת התקופות הקשות בחייה, בה בתה התמודדה עם מחלה מסכנת חיים. "לראות את בתך סובלת, אך נושכת שפתיים ומתמודדת עם מחלתה והטיפולים הרבים, זה קשה מנשוא. בתקופה זו הריצה אפשרה לי להתנתק, לשמור על שפיות…היו ריצות בהן הגוף זעק מכאב, חשבתי שאת המשוכה הבאה לא אצליח לעבור, אבל אמרתי לעצמי להתעלם ולהמשיך הלאה. לא לוותר לעצמי! ממש כמו שבתי נלחמת ולא מוותרת". תהיתי עד כמה הריצה עבורה מגלמת את סיפור חייה. האם ייתכן שהצורך הבלתי מתפשר שלה לדחוף קדימה, גם במחיר התעלמות מצרכיה ורצונותיה, משתקף הן בריצה והן בחייה, וקשור לחוויית כהות החושים העמומה בעקבותיה פנתה לטיפול? ומה אם ניתן היה לרתום את הריצה לתהליך הטיפולי עצמו, הן כאמצעי להבנת האתגרים הנפשיים עמה מתמודדת המטופלת, והן ככלי לחיבור ישיר, ב- 'כאן ועכשיו', עם התחושות והחוויות המתרחשות בעת הריצה?
"נפש בריאה בגוף בריא" | צילום: pixabay
על החיבור בין ריצה וטיפול
את מקורותיו של הטיפול בריצה ניתן למצוא בשנות השבעים של ארה"ב. הוא פותח לראשונה על ידי ד"ר תדיאוס קוסטרובלה, פסיכיאטר במקצועו, ובמרוצת השנים, בעקבות המודעות הגוברת והולכת לקשר גוף-נפש, התרחב למדינות נוספות. כיום כבר אפשר לדבר על מגמה שהולכת ומתחזקת, כאשר במדינות מתקדמות כגון: ארה"ב, גרמניה ואנגליה, פועלים ארגונים מקצועיים המכשירים מטפלים בשימוש בגישה זו. בישראל התחום עדיין בחיתוליו, אולם מבט חטוף על מספר האנשים שפקדו את מרתון ת"א האחרון מלמד כי פעילות גופנית כבר מזמן הפכה מטרנד זמני לחלק מאורח החיים הישראלי. בד בבד, גוברת המודעות לכך שקיום אורח חיים בריא איננו מפריד את הפיזיולוגי מהנפשי. "נפש בריאה בגוף בריא" הוא ביטוי שפירושו שהשמירה על בריאות הגוף היא תנאי הכרחי לשמירה על בריאות הנפש.
ואכן, גם סקירת מחקרים מ-26 השנים האחרונות מוכיחה, שפעילות גופנית יעילה במיוחד להפחתת סימפטומים של דיכאון וחרדה. יתרה מכך, השילוב של פעילות גופנית עם פסיכותרפיה מניב תוצאות טובות אף יותר. חברות התרופות לא יאמרו לכם זאת, אך האמת היא, שמרשם לפעילות גופנית הוא תחליף לא פחות יעיל לחלק מהתרופות הפסיכיאטריות, אם כי זול יותר, וללא תופעות לוואי.
צמד המילים "טיפול פסיכולוגי" מעורר באנשים אסוציאציות רבות. לפני למעלה מ-120 שנה, זיגמונד פרויד (הגבר המזוקן עם הסיגר), הכיר לעולם את האפשרות לטפל בקשיים של אנשים באמצעות דיבור. וקשיים יש לכולנו. עבור חלק הם לא יותר ממהמורות קטנות בדרך, ועבור אחרים הם תהומות בלתי ניתנים לחצייה ללא יד המושטת מן העבר השני. על אף תרומתו המרכזית של פרויד להבנת נפש האדם, הפסיכולוגיה מאז עברה דרך ארוכה. בניגוד לתפיסתו, כי על המטפל להיות אנונימי וניטרלי ככל האפשר, כיום גישות טיפוליות רבות מחזיקות בהבנה כי לא משנה איזו גישה טיפולית תיושם, והמבחר כיום עשיר ומגוון, על כל טיפול פסיכולוגי להיות מבוסס על איכות הקשר הנוצר בין המטפל למטופל, ועל יכולתו של המטפל להבין הבנה אמפאתית ומדויקת את נפשו של המטופל.
ואכן, טיפול פסיכולוגי תוך כדי ריצה מזמין אלמנטים שונים מהאופן המסורתי הידוע לכל. לא עוד ישיבה על הספה אחד מול השני, אלא מפגש בחוץ, בפארק או בשבילים ייעודיים, בו המטפל והמטופל רצים זה לצד זה. הפעילות מתנהלת בקצב נוח לדיבור: לאנשים בעלי רמת כושר גבוהה הטיפול מתנהל במהלך ריצה, אך הטיפול מתאים, ואף מומלץ, גם למי שאינו עושה פעילות כלל. במקרה כזה, מותאם הקצב לרמה בה האדם מבצע מאמץ גופני מסוים, אך עדיין יכול לדבר בנוחות. על אף השוני מהטיפול המסורתי, הבסיס הטיפולי נותר זהה: הריצה משמשת כלי טיפולי לכל דבר, בדומה לאסוציאציות החופשיות המזוהות עם הגישה הפרוידיאנית, או טיפול במשחק עם ילדים, כאמצעי תקשורת שאיננו נשען על תיווך מילולי בלבד.
הריצה מעודדת את הלא מודע. מרתון ת"א | צילום: רונן טופלברג
הריצה מעודדת את הלא מודע
קייט הייז, פסיכולוגית קלינית, חוקרת מובילה בתחום, וכמובן מטפלת מנוסה בגישה זו, מציינת שלוש סיבות מרכזיות לשילוב בין טיפול וריצה: הדבר הראשון, זה מעודד את המטופל להיות יותר פעיל, והיום יש תמיכה מחקרית נרחבת לטענה שפעילות גופנית טובה לבריאות הפיזית וגם לבריאות הנפשית. הסיבה השנייה, זה מסייע למטופל לצאת מתקיעות אליה הוא נקלע בהתמודדות עם קשיים. הסיבה השלישית, זה מעודד חשיבה יצירתית ועמוקה יותר. כל מי שמצא עצמו מתוודע ברמה עמוקה יותר לחבר בזמן הליכה או טיול משותף, יכיר את התחושה של הנינוחות המאפיינת שיחה והליכה בו זמנית.
תנועה היא דבר אינסטינקטיבי, היא נטועה עמוק ב-די.אנ.איי שלנו. היא הסיבה לכך שאנו מתחילים לנוע בהישמע מוזיקה. מדוע, אם כך, ללמוד רק מדיבור, ממחשבות, כאשר הגוף שלנו עשוי להיות כל כך אינפורמטיבי? מי מאיתנו לא חווה את הרגע המתסכל בו לפתע, במהלך הנסיעה, הוא מבין שהוא בכלל נוסע במסלול הרגיל לעבודה, במקום למחוז חפצו? הסיבה לכך היא שעל מנת לבצע פעילות מוטורית אנו מפנים את מרבית הקשב לפעולה עצמה, אולם כשהתהליך הופך לאוטומטי, הקשב שלנו מופנה לאזורים אחרים. כך גם לגבי הריצה, כאשר הריצה אורכת מספיק זמן היא הופכת להיות אוטומטית, ונראה כי הפעילות עוברת לשליטת אזור אחר במוח, אשר הינו בעל מודעות נמוכה יותר. למעשה, החלק המודע שלנו מתעייף ואזורים אחרים של מודעות מתחילים לפעול. גם ההגנות הרגילות שלנו נחלשות מעט, או במילותיו של ד"ר קוסטרובלה: "הריצה מעודדת את הלא מודע ומהווה זרז עוצמתי לשינויים בנפש".
באחד הטיפולים בריצה, מטופל תיאר התרחשות מאירועי השבוע, ומבלי משים הגביר את קצב הריצה. לכאורה, עוד אירוע רגיל לחלוטין שכל רץ חווה – שינויים בקצב הריצה. אולם כשהוא מתרחש במהלך טיפול, נוצרת הזדמנות להתבוננות ובחינה משותפת, שכן לעתים הגוף פותח לנו צוהר דרכו ניתן להבין תהליכים נפשיים שאינם תמיד מודעים או מדוברים. במקרה זה, השינוי בקצב הריצה, והעלייה בדופק בעקבות כך, סימנה לנו את המשמעות הרגשית הטמונה באירוע זה והכעס העצור שלא יכול היה לקבל ביטוי, אלא דרך הגוף. מטופלת אחרת תיארה כי בכל פעם שהיא רצה בקבוצה היא עסוקה בניסיון להתאים את עצמה לקצב של כולם, ואז מסיימת מותשת. התנסות גופנית זו אפשרה לנו להתבונן על דפוס זה של התכווננות כלפי חוץ, ואף להתחיל לבחון כיצד זה עבורה להקשיב לדרישות הגוף שלה, כמשל להקשבה לצרכים הבסיסיים שלה במערכות היחסים אותם היא מקיימת.
לא פעם אני מוצא שהיחס של המטופלים לתהליך הריצה בעל קווי דמיון משמעותיים לקשיים אותם הם חווים בחייהם: ספק ביכולת להתגייס לריצה ולתהליך כמשקף חוסר בטחון בהצבת יעדים בחיים; ויתור עצמי בהתמודדות מול קושי במהלך הריצה כביטוי למנגנוני התמודדות עם קשיים; עיסוק מוגבר בדופק ובקצב הריצה כביטוי לקושי בשחרור והצורך הרב בשליטה; והיריעה עוד רחבה.
לסיכום, העובדה כי הטיפול מתרחש בעת ריצה, מאפשרת להתייחס לקשיים אלו הן בממד השיחה, והן בממד החוויה בזמן ביצוע הפעילות. השילוב של ריצה וטיפול פסיכולוגי נועד לרתום את כל אותם תהליכים משמעותיים המתרחשים בריצה לתוך התהליך הטיפולי, דבר שעשוי להוביל לחוויה משמעותית ועמוקה יותר, הן של הריצה, והן של חווית האדם בצעידה לחקירה והבנת העצמי. "אני רץ בגלל שזה כל כך סימבולי לחיים. אתה צריך להמריץ את עצמך להתגבר על מכשולים. אתה עלול להרגיש שלא תוכל לעשות זאת. אבל אז אתה מוצא את הכוח הפנימי שבך, ומבין שאתה מסוגל לכל כך הרבה יותר ממה שחשבת", ארתור בלאנק, Arthur Blank.
אמיר וייס | פסיכולוג קליני מומחה ורץ חובב למרחקים ארוכים
תודה על כתבה מעמיקה ומעניינת. הצלחת לגעת בנקודות שעולות גם אצלי במהלך ריצה ואפילו לא הבחנתי בהם עד היום. אין לי ספק שטיפול תוך כדי ריצה יהפך להיות פופולרי ומקובל במחוזותינו בשנים הקרובות.