בעיני רבים שאינם רצים כבדרך קבע, "הרץ המצוי" נתפס עבורם כזן הלוקה במידת מה של שיגעון. מי הם אותם אנשים שבוחרים לקום לפני הזריחה, לבלות כל כך הרבה זמן על הרגליים, לעתים בתנאי מזג אוויר לא נוחים, לסבול את הכאבים הנלווים לריצה, וכל זאת מבלי שאף אחד הכריח אותם?
יש מגרשי משחקים לכל גיל | צילום: David Sedlecký
עוד כתבות בנושא
מדוע אתם רצים בכלל?
אילו תהליכים פסיכולוגיים מתרחשים בריצה?
מדוע הריצה מעודדת את הלא מודע?
טירוף או מזוכיזם?
איזו סיבה נוספת יכולה להיות להם, לאותם רצים, אם לא מידה של טירוף או מזוכיזם? עבור כל אחד ואחת חייב להיות דלק כלשהו המזין שיגעון זה. ניתן לחשוב על דלק זה במונחים של מוטיבציה, וכמגוון הרצים, כך גם מגוון המוטיבציות. נהוג לחשוב על מוטיבציה כמתקיימת בציר שבקצהו האחד מוטיבציה חיצונית ובקצהו האחר מוטיבציה פנימית.
מוטיבציה חיצונית, כפי ששמה מרמז, מגיעה מכוחות חיצוניים. הוראת הרופא, הבטחה לפרס, צורך לרצות אחרים או להימנע מרגשות אשם הם דוגמאות מייצגות. מוטיבציה פנימית, לעומת זאת, מגיעה מכוחות פנימיים. כיף, תחושת אתגר והנאה מהריצה עצמה, הם הגורמים המאפשרים לריצה לנצח את השגרה ויתר מטלות החיים. אם חושבים על כך, אלו בדיוק הסיבות בגינן אנו פונים למשחק. אז האם ניתן לראות בריצה כמשחק? ואם כן, מה כל כך מיוחד במובנה המשחקי?
מהו משחק?
מארק טווין כתב: "משחק הוא פעולה מלאת משמעות, אך נטולת מטרה". משחק הוא נפרד מהעולם האמיתי. לכן ילדים, שעדיין אינם כבולים בדרישות החיים, כל כך נהנים ממנו. למשחק יש זמן ומרחב משלו. במשחק נכנסים לעולם בעל חוקים, גבולות וסדר משלו. הוא אמנם נערך בעולם דמיוני, אך הרגשות הנחווים בו בהחלט אמיתיים ועוצמתיים. הניצחון מרגש מאין כמוהו, וההפסד מייצר סבל בייסורים, אך רגשות אלו לא "נחשבים'", היות והם חלק מהמשחק. ניתן לרצוח את אויבינו, ובתום המשחק לחזור יחד הביתה בציפייה לפעם הבאה. כלומר, ההפך ממשחק איננו רצינות. ההפך ממשחק הוא מציאות.
מדוע אנו משחקים?
גם הפסיכולוגיה מנסה לענות על שאלה זו. אם היינו שואלים את זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, ייתכן שהוא היה אומר שהמשחק זו דרכנו לשלוט ולבטא את הדחפים התוקפניים והמיניים שלנו. דחפים אלו הם כקיטור הזקוק לשחרור. אם המכסה ייסגר חזק מדי, השחרור יתבטא בחרדה, דיכאון, או בעיות גופניות כאלו ואחרות. לפי הסתכלות זו, משחק מהווה דרך מותאמת לשחרור הקיטור. כעס ניתן לביטוי בהוצאת אנרגיה פיזית במהלך ריצה. מיניות יכולה להתבטא בסוג ואופי הלבוש שלנו במהלך הריצה. בנוסף, פרויד יטען שעלינו להתמודד לא רק עם הדחפים והיצרים שלנו, אלא גם עם המצפון שלנו. במובן זה, המשחק מהווה חופש מכל האיסורים והחוקים החלים עלינו ביום יום.
יצירת עולם בן אנחנו אחראים על החוקים, הזמן והמרחב | צילום: pixabay
פסיכולוג ידוע אחר בשם דונלד וויניקוט, סבר כי כאשר תינוקות מתפתחים, והופכים מודעים יותר למציאות סביבם, נדרש מהם להכיר בעובדה הכואבת הבאה: העולם האמיתי הוא לא מה שהם היו רוצים שהוא יהיה. האם שעד כה היתה שם להפיג את הרעב, כבר איננה זמינה כבעבר, כאב נמצא מעבר לכל פינת שולחן, ובכי כבר איננו מספק נוחות או רגיעה. בשלב מסוים על התינוק להכיר במגבלות העולם, ובמגבלותיו שלו. לדברי וויניקוט, כדי לעבור מהעולם שכילדים היינו רוצים לחיות בו, לעולם הקיים באמת, היינו נעזרים במשחק ומעמידים פנים. העמדת פנים שמטרתה לרכך את המציאות הכואבת ממשיכה גם בבגרות דרך המשחק. ממש כמו ילדים, עבור המבוגרים שאנחנו המשחק מהווה הזדמנות לקבל הפסקה מהמציאות. הזדמנות לספק את המשאלות והפנטזיות שאולי אינן מקובלות בחברה. הזדמנות להיאבק במגבלות העולם ומגבלותינו שלנו דרך יצירת עולם בו אנו אחראים על החוקים, הזמן, המרחב, עולם הנשלט בידינו ובו הכל אפשרי.
אז מה יש בריצה שהופכת אותה למשחקית, מיוחדת ומשמעותית?
רבים הרצים שמדווחים, גם לאחר שבועות ספורים של אימונים, כי בריצה ארוכה, איטית, ומבוקרת, הם מרגישים, ולו רק לרגע, כי הם יכולים לרוץ לנצח. זהו רגע עילאי, בו ניתן לחוש כי לגוף יכולת להתעלות מעל למגבלותיו שלו ושל העולם. שאם רק היינו רוצים, היינו יכולים לרוץ לכל מקום בעולם. כמובן שתחושת ההתעלות והשליטה לא נמשכת לעד, ובהמשך תחושות אלו מתחלפות במודעות הכואבת למגבלות הגוף: קצב הלב הגבוה, הזעה מוגברת וכאבי שרירים. כוח הכבידה הוא השולט. לא אנחנו. ובכל עלייה קטנה בדרך תחושת האומניפוטנטיות ("כל הכוח") המדומה פוגשת את קשיחותו של העולם המציאותי.
הכי קרוב לקסם שניתן להגיע אליו | צילום: pixabay
וממש כמו שילדים צעירים בונים את העולם המדומה בעצמם, כך רצים יכולים ליצור לעצמם עולם דמיוני זה בעת הריצה. עולם בו הם משחקים עם המציאות, בוחנים את מגבלותיהם, ויוצרים עולם פנימי ואישי משלהם. במובן זה, הריצה היא כלי אולטימטיבי היות והיא מאפשרת לנו לבנות את המשחק האישי של כל אחד מאיתנו: ריצה היא תנועה שלמדנו עוד בילדותנו, ולכן, בניגוד לתחומי ספורט אחרים, אין צורך לרכוש מיומנות חדשה, והתחושה היא יותר של היזכרות שמשהו שאנו כבר מכירים. בנוסף, בניגוד לסוגי ספורט אחרים, בריצה כל אחד מגדיר לעצמו את המטרות שלו. היכן עוד ניתן לסיים מרוץ במקום 12,486 ולצהול בגאווה על שבירת שיא אישי? כרצים אנו מגדירים את גבולות ומרחב המשחק שלנו. אנו מחליטים כמה רחוק והיכן נרוץ. רצים רבים מרגישים כי כשהם רצים במסלול קבוע שוב ושוב, הם למעשה הפכו חלק זה של העולם למגרש המשחקים שלהם. בריצה הזמן הוא כחומר ביד היוצר. אנו יכולים לבחור מתי לשחק, במשך כמה זמן, האם לקחת "פסק זמן", לעצור לחלוטין או להמשיך. אין שופט המחליט על סיום המשחק, אלא שההחלטה היא אישית ופנימית. להחזיק באשליה של שליטה כזו בזמן – זה הכי קרוב לקסם שניתן להגיע אליו.
לסיכום, בפעם הבאה שאתם יוצאים לריצה, חישבו עליה כהזדמנות למשחק, משחק בו ניתן ליצור עולם קסום, ובו בזמן להכיר בכך שהוא לא יותר ממשחק "בכאילו".
אמיר וייס | פסיכולוג קליני מומחה ורץ חובב למרחקים ארוכים
