מדוע תעשיית האופניים מייצרת ציוד משובח יותר לגברים מאשר לנשים? דורה הלר, הנמצאת בהכנות אחרונות לקראת הטור טראנס אלפ, עונה על שאלה זו במאמר חשוב על נשים וציוד הרכיבה על אופניים
מאת:דורה הלר
כשהוקם דף הבית של המשלחת הישראלית לטור טראנס אלפ ביקש ממני הראל נחמני, מארגן המשלחת, שאתאר את ההכנות ואת החוויות, כשהוא מתעניין ב"מבט בנשי" על התהליך. האמת היא, שאני רואה יותר את המשותף בין הגברים והנשים המדוושים: כולנו באנו מתוך אהבה לאופניים ונהנים מהרכיבה, וכולנו נשברים מדי פעם באימונים. נקודת המבט שלי על תהליך ההכנה ועל הרוכבים הסובבים אותי הוא לדעתי לא שונה בהרבה מזה של רוכב זכר. השוני הוא בנקודת המבט על נשים.
עברנו מחנה אימונים מהנה ביותר בצפון, רכבנו יחד במשך חמישה ימים ברצף וטיפסנו לא מעט. בית ההארחה בבית הילל היה מקסים ומותאם לספורטאים, האוכל טעים, ואם ניקח בחשבון את כמות האגו הזורמת בין הרוכבים והרוכבות, אז הפכנו לבסוף אפילו לקבוצה. הצטרפו אלינו גם המארחים שלנו, שמתאמנים לאיש הברזל באוסטריה, וגם רוכב מקריית שמונה ומנהל שם חנות אופניים.
כשהתחלנו את הטיפוסים ביום הראשון (לכוכב הירדן) הייתי חלק מקבוצה קטנה בראש הרוכבים, גבר שהתנשף מאחורי אמר לי, "את בכושר, הא?" לא שאני יותר בכושר מהגברים שהיו איתי שם, אבל הם לא זכו להערות בשל כך. אותו משפט חזר על עצמו מדי פעם, בעיקר כשעקפנו גברים. "כשאני עוברת גבר בעליה", אמרה לי אלן בן חיים (שתשתתף השנה בפעם השנייה בטור, יחד עם אנדרס בוקסר), "הם אומרים בדרך כלל שהם לא התאמנו מזמן/ ממש לא בכושר כרגע/ בעצם חולים היום/ יש להם בעייה טכנית כלשהו באופניים", וזה נשמע לי מוכר.
בן זוגי מייק נשאל לעתים קרובות על תחרות הטראס אלפ, בעוד שהשאלה היחידה שאני זוכה לה בדרך כלל היא: "את גם רוכבת על אופניים?" אפשר לומר, כן…
המבט על נשים בספורט משתקף במה שיש לתעשיית האופניים להציע. חברת Assos לדוגמה, שמציעה ביגוד רכיבה נהדר, פיתחה סוגים שונים של פדים, 3 סוגים לגברים, כאשר יש הבדל בין פד לרכיבות ארוכות ופד שמיועד לתחרויות ולאימון. לנשים ייצרו פד אחד: female long distance race and training short, כלומר אחד שטוב לכל. כמובן שהמוצר שטוב לכל דבר לא יהיה אף פעם מוצר הדגל של אותה חברה.
כשחיפשתי מושב לאופניים לקראת הטראנס אלפ התעניינתי במספר חנויות, ובכוונה ביקשתי כיסא קל ולא הזכרתי את המילה נוחות. בכל מקום שאלו אותי קודם כל אם אני רוצה את כיסא הנשים של חברה כלשהי, כי הוא נוח. שאלתי תמיד אם זה הכיסא הטוב ביותר שיש לאותה חברה, ואם הוא אכן קל?התשובה הייתה בדרך כלל שקל הוא לא (בדרך כלל מדובר במשקל כפול) וטענו שהוא "לא רע". העובד מהחנות של לוינזון ברחוב החשמונאים היה דווקא מקסים, ושלף כיסא ששקל עוד פחות מזה שניסיתי, וקבע, שיחד עם מכנסיים איכותיים "יהיה לך אחלה" – ואכן כך היה.
בדיוק אז נתקלתי בכתבה של סמנתה מקגלון, טריאתלטית מקצוענית ואלופת איש ברזל, בירחון Triathlete 6/09, בשם “No more pink bikes”, תרשו לי לצטט כאן כמה קטעים מהכתבה:
"אני רוצה לפתוח את עיניכם לקראת המציאות הקשה: נשים מזיעות. הן לא ’זוהרות’ או ’מסמיקות’, אנחנו נוטפות זיעה. אנחנו זקוקות להפסקות כדי לחרבן בריצה ויורות טילי נזלת בזמן הרכיבה בדיוק כמו הבנים. אנחנו רק קצת יותר מנומסות בנוגע לזה ולא מתפארות בגודלם וחוזקם של יציאות באליסטיות אלה.
המין הנשי נראה אולי יפה יותר ומקלל פחות, אבל אנחנו ספורטאיות ואנחנו תחרותיות. אנחנו נופלות ומתלכלכות כמו גברים והגיע הזמן שנקבל את זה."
לקח זמן, היא כותבת, עד שנשים הורשו להתחרות במרחקים של הגברים, ועדיין הן צריכות להיות לא רק טובות, אלא גם להראות טוב כשהן מתחרות. רק התוצאות לא באמת מעניינות אף אחד, אומרת מקגלון: "נכון שנשים איטיות יותר. אנחנו דוחפות פחות כוח וואט. המספרים הם פשוט פחות מרשימים ולכן פחות מרגשים. אבל האם זאת הבעיה? אני מאמינה שהכלב לא קבור פה, אלא שבעצם הכל מתחיל באופניים הוורדים. לעצב ציוד המיועד לנשים דורש יותר מאשר לצבוע ציוד של גברים בוורוד. לרוע המזל תעשיית הספורט היא תחום שנשלט על ידי גברים, שכפי הנראה עוד לא הפנימו תזכורת זו. ביותר מדי מקרים גירסת הנשים היא דגם פחות משוכלל של הגברים – צבוע בוורוד, כמובן. […] אין לי שום דבר נגד הצבע ורוד. […] מה שאני לא אוהבת זה כאשר יצרנים חושבים שהם יכולים לקחת את מוצרי הגברים מסוג ג’ שלהם, למרוח עליהם צבע ורוד ולקרוא לזה women-specific. זה לא יעבוד עלינו יותר.
אין שום דבר רע בלמכור דברים שנראים טוב. יצרנים יודעים זה מכבר שימכרו יותר ציוד – לנשים וגברים גם יחד – אם הוא מושך את העין. הם צריכים להבין אם זאת, שציוד נשים צריך להיות מעוצב ספציפית לנשים. התאמה וביצועים אמורים להיות הגורמים החשובים ביותר – לא הצבע או הפרחים החמודים על השלדה. תסתכלו רק על הרוכבות מהשורה הראשונה. הנשים ב-Tour de France Féminine רוכבות על דגמי הדגל, אופני "גברים", ולא על דגמי הנשים. הסיבה היא שכמו במקרים רבים מדי בספורט, מוצר הנשים הוא באיכות נמוכה מזו של הגברים. אופני הדגל, כאלה שמציתים את החשק לרכב, הם לעולם לא גירסת הנשים. תמיד יהיו אופני גברים (או במקרה הטוב יוניסקס) קלים, מהירים, יקרים יותר. האם אנחנו הבנות לא יכולות להתאמן קשה ולהראות להם מה זה? צריך באמת אופני בארבי בשביל זה?"
מוקדש לשרית חממי, שהתרסקה על הכביש בסוף יום האימונים הרביעי, נסעה בלילה לקנות קסדה חדשה במקום זו שהתפרקה על הכביש והתייצבה בבוקר לרכיבה כמו פנתר (לא ורוד).
