כשאורית נוידרפר סיימה את המרתון הרביעי שלה בברצלונה, היא עדיין לא ידעה ששישה ימים לאחר מכן תעמוד בקו הסיום של מרתון ישראמן בתל אביב. אז איך זה קרה? תחקיר אירוע
מאת:אורית נוידרפר
האמת היא שהפתעתי את עצמי. לא ביכולת לרוץ שני מרתונים מלאים תוך ששה ימים, כמו בעובדה שבכלל מצאתי את עצמי, בהחלטה של רגע, נרשמת למרתון ישראמן בתל אביב, ימים ספורים אחרי שחזרתי ממרתון ברצלונה. כל מי שמכיר אותי יודע שאני ממש לא מפלצת ספורט חסרת פשרות, כזאת שלא נותנת לאף אירוע ספורט לחלוף מנגד. לא. גווין ואריאל זה לא אני. אמנם רצתי כבר ארבעה מרתונים, אבל אני אחת שמתכננת מרתון איזה שנה מראש, מתרגלת לרעיון, מתכוננת לאט לאט… אז מה קפץ עלי פתאום?
בתחקיר המפורט שערכתי עם עצמי (טוב, הייתי צריכה להעסיק את עצמי במשהו במשך ארבע וחצי שעות של פארק-טיילת-פארק-טיילת וחוזר חלילה) עולות שלוש סיבות, הנושאות, ביחד וכל אחת לחוד, באחריות לאירוע החריג.
1. אנדורפיניזם
ביום ראשון, 17.3.13, קצת אחרי השעה אחת בצהריים, הייתי על פסגת האולימפוס. מבחינה גיאוגרפית הייתי אמנם בכיכר אספניה בברצלונה, כמה מטרים אחרי קו הסיום של מרתון ברצלונה 2013, אבל מבחינה מנטלית הייתי לגמרי במרומים. המרתון היה לא פחות מנפלא. והייתי באופוריה. שימו לב לחיוך שלי בתמונה. הרגשתי נפלא. מין כזה: I can do anything. אתם יודעים על מה אני מדברת.
וחזרתי לארץ, עוד כמה ימים של תהילה, סיפורי חוויות בפינת הקפה בעבודה, טלפונים מחברים, לייקים בפייסבוק, מפנקת את עצמי במסאז'ים וארוחות שחיתות בלי חשבון, והחיוך ההוא מהתמונה לא מש מפרצופי. אבל החולין מתגנב לו אט אט אל תוך החגיגה, ועוד מעט קט יבוא האנטי קליימקס, עבודה ושגרה ואימונים וחמסינים ודיאטה ודוחו"ת חנייה ו… רגע, רגע, בחייכם, תנו עוד כמה ימים! כל כך נעים כאן על ענן האנדורפינים, לא רוצה לרדת!
אז רצתי עוד אחד. ככה רק בשביל להתחבר לאינפוזיה המתוקה הזאת לעוד כמה ימים. מי שאמר שמורפינים זה ממכר, יודע על מה הוא מדבר.
על "פסגת האולימפוס" בכיכר אספניה (צילום: עמרי פישר)
2. בגלל שהיתה באירוע הזה אמירה חשובה, ורציתי להיות חלק ממנה
עוד מברצלונה עקבתי אחר סאגת האירועים בעקבות מרוץ ג'ילט תל אביב. התחזיות למזג אויר מאתגר, ההחלטה לדחות את מקצה המרתון, האכזבה של הרצים. לך תסביר למישהו שלא התנסה בכך, שההכנה למרתון בנויה כך שמגיעים ליום היעוד במינון מדויק של אימונים, מנוחה, תזונה, והכנה מנטלית, שאפילו שבוע אחרי כבר לא יוכלו להיות בדיוק אותו דבר.
ואחר כך מחול השדים שהתעורר בעקבות מותו הטראגי של הרץ במקצה חצי המרתון. ההתלהמות, הפופוליסטיות, התביעה להעלות מישהו על המוקד. דפי הפייסבוק והטוקבקים מלאו בפוסטים זועמים של מומחים לעת מצוא, שגרמו לענף הספורט העממי והכל-כך שפוי הזה להיראות כשיגעון חסר אחריות וכמפגע ציבורי מדבק.
ואחר כך באה ההתקפלות של עיריית תל אביב ושאר מארגני מרתון תל אביב בפני המתלהמים והמפגינים, והביטול של המרתון שנדחה לשבוע שאחרי. ביטול שהיה ביטוי לחשש לשמם הטוב של המארגנים והובא במסווה של חשש לשלומם של הרצים. ושוב האכזבה, של מי שהתכונן במשך חודשים, בנה את היכולת שלו נדבך על נדבך בהרבה סבלנות ויזע, ראה את הארץ מנגד ולא יזכה לבוא אליה.
ואז היוזמה החלוצית, הספונטנית, של שוונג לארגן את מרתון ישראמן, שנולדה כמענה מאולתר של מביני דבר לאותה אכזבה של אחים למסלול הריצה; והמסמר האחרון, נסיונותיהם של גופים עסקניים לסכל את היוזמה הברוכה הזאת משיקולי כבוד, יוקרה ומונופוליזם.
הייתי חייבת להביע תמיכה ביוזמה הזאת. הרגשתי שזה חשוב וראוי. בהתחלה שקלתי לבוא להתנדב, בעמדות הרישום או בחלוקת מים. אבל האופוריה אמרה את דברה, וכך החלטתי להצביע ברגליים. אז נרשמתי.
3. כי אני יכולה
כי אני לא נמצאת 365 יום בשנה במצב שבו אני יכולה להחליט שאני רצה מרתון ופשוט לעשות את זה. זה חלון יכולות צר ומצומצם, שעולה בהרבה הכנה, ומחזיק מעט מידי זמן אם לא מפרנסים אותו בארוכות מייגעות ובנפח מספיק. וכבר אמרתי שאני לא חיית אימונים בלתי נלאית. נהפוך הוא, אני נלאית מאד בקלות.
אבל השבוע זה עוד היה ברשותי. היכולת הזאת עוד היתה ברגליים שלי ובריאות שלי ובראש שלי, ורציתי לחגוג עליה עוד קצת לפני שהיא חולפת. אז רצתי עוד אחד. מהר לפני שייגמר.
אז איך היה, אתם שואלים?
פיזית היה טוב בצורה מפתיעה. ללא קיר, ללא משברים של ממש, בקצב סביר, חלפו להם הקילומטרים וההקפות בזה אחר זה. בסופו של דבר סיימתי רק כמה דקות מעל זמן המרתון הקודם שלי, שאליו הגעתי עם 3 שבועות טייפר, העמסת פחמימות והכנה מנטלית כאילו אני עומדת לטוס לירח.
נפשית היה נפלא. מנה מחודשת של אנדורפינים התלבשה על שאריות השבוע שעבר, ועשתה אותי קלה כאיילה (נו, טוב, עד הק"מ ה-25). היעדר ציפיות מלחיצות והחופש להיות קשובה לגוף בלי לדחוף את עצמי, הוריד את הסטרס, שיש לו כנראה משקל משל עצמו. והכי חשוב – החבר הכי טוב שלי שרץ על ידי, הושיט בקבוק, חסם לי את הרוח ועודד אותי ללא ליאות. תודה לך, עשית לי את הריצה הזאת לחוויה נהדרת.
חברתית – היה מדהים. נכון שלא היו להקות מנגנות בצידי המסלול, אבל היו המוני מעודדים, ומתנדבים נפלאים שהוסיפו חיוך לבקבוק המים שהושיטו, וחברים לריצה, מפרגנים ומחזקים. הייתה אוירה של שותפות לאירוע היסטורי שקורה שם, והיה נפלא להיות חלק ממנו.
אחרית דבר:
בעוד חמישה ימים יש מרתון באלג'יריה. אז חשבתי על תוכנית: נעמיס קצת קניידלעך, נסדר ויזה, ונרוץ עם דגל כחול לבן ועלי זית. למישהו יש סלוט למכירה?
אורית נוידרפר – רופאה וחוקרת, אם לשני מתבגרים (מאתגר!), רעיית איש ברזל (מאתגר לא פחות), מרתוניסטית, טריאתלטית, הרפתקנית לא קטנה וחובבת אתגרים באשר הם.
