מאת:אדם שליט-אילן
בבניין בו אני גר, בקרוב יתקיים בפעם החמישית, "מירוץ המדרגות של עזריאלי".
למעשה אני גר בבניין צנוע בהרבה אך בקרבת מקום, ולעתים אני משקיף מחלוני אל אותה פנינה ארכיטקטורית, אל אותם שלושת הבניינים: המרובע, המשולש ובעיקר העגול ומהרהר לעצמי: "האין זה יותר פשוט לעלות במעלית?" אך כמי שהשתתף בשנים קודמות אני יודע שעדיף את המסובך המאתגר והחוויתי.
אדם כותב המאמר (שמאל) ואורי פישלזון "על גג העולם"
זמן מה לפני המירוץ הגעתי לדייט ראשון, התכוונתי להדק את קשרי השכנות עם כל אחת ואחת מתוך 1,144 המדרגות המובילות מקומת החניון מינוס ארבע ועד גגו של הבניין העגול, סה"כ חמישים וארבע קומות אך הסתבר שאחת לכמה קומות המעבר חסום בשער נעול.
במקביל לניסיונותי הכושלים לאתר את הגורמים אשר בסמכותם לאפשר לי להתאמן בחדר המדרגות האמור, יצאתי לחפש חדר מדרגות חלופי.
מידת המדרגות, הזווית, השיפוע, כיוון הספירלה, מידת האוורור, האור, המעקה, כל כך הרבה פרמטרים וכאשר מצאתי חדר מדרגות אשר נתוניו תואמים, אז הוא היה בעיר מרוחקת או שהוא היה בן שלוש קומות.
וכך חיפשתי וטיפסתי, טיפסתי וחיפשתי, ושוב חיפשתי ושוב טיפסתי עד אשר הגיע יום האירוע.
ושוב אני בקומת החניון מינוס ארבע. מאות ספורטאים, מלווים, צלמים והפקה רצינית.
כל זאת בשביל ריצה בחדר מדרגות??
האם זה קוריוז? סוריאליזם? מציאות אורבנית? כנראה קצת מהכל.
קצת פחות מעשר דקות ואני על הגג, הגוף שלי כבר שם, לי לקח עשר דקות נוספות כדי להתעשת. האנדרופין מציף את המוח, האוויר הצח, הנוף הנשקף מגג המגדל והחיוך של 'עשיתי זאת' שלא מש מפניי.
מהמירוץ עצמו זכרונות של שדה קרב: פלאשבקים מקוטעים של צעקות, ידיים, רגליים, דחיפות, והחלל הדחוס בפחמן דו חמצני וכולנו שועטים אל עבר היעד – הגג.
אוטוטו טקס חלוקת הגביעים, כל משתתפי המירוץ מכונסים יחדיו, מאות ספורטאים מוצפים באנדרופין, אהבת שווא שלא היתה מביישת חב"דניקים בחתונת חברם הטוב.
שקיות הפתעה חולקו למשתתפים אשר הכילו: לחם, סקוטשברייט וגלגלת להסרת שיער חתולים מן הבגד. – אני עייף מידי ומרוצה מידי בשביל שזה יראה לי מוזר.
זהו נגמר, יורדים הביתה.
הפעם לקחתי את המעלית 🙂
כל הפרטים על מרוץ המדרגות
