הם הגיעו מכל קצות הארץ, מי לבדו ומי כחלק מקבוצה, בשעת בוקר מוקדמת, חמה ולחה בשבת האחרונה כדי לחלוק כבוד לנערה שכלל לא הכירו אבל פניה צרובות בזיכרון שלהם כאילו הייתה בת משפחתם.
טליה שואן ז"ל, שנפטרה רגע לפני שמלאו לה 17 אחרי מאבק אמיץ במחלת הסרטן, השאירה לאימה מירב צוואה בדמות שאלה אחת: "אמא, מתי תרוצי?". והצוואה הזו הפכה למסורת שהחלה ב-2021 עם יריית הפתיחה של מרוץ "לרוץ איתה" לזכרה. השנה המרוץ התקיים בחודש מאי האחרון ומשך אליו 1,200 רצים ורצות.
לכתבות נוספות בנושא:
בדרך לאתגר ה-50/50 – חמישים מרתונים, בשנה אחת, לקראת גיל 50
טל כרמל ממשיך באתגר 50 מרתונים עד גיל 50: "העניין המנטלי עכשיו הרבה יותר משמעותי"
מחדשים את המסורת: מרוץ מדבר 2023 ייערך ב-3 באוגוסט, ההרשמה נפתחה!
בשבת, הגיעו כ-350 בני אדם לנמל תל אביב לריצה חברתית מסוג אחר, אותה יזמו האם מירב דוידוביץ' שואן וטל כרמל. "מירב פנתה אליי לפני כמה חודשים כדי שנגיע למרוץ שהיא מארגנת עם מוצרי gi32", מספר כרמל, מומחה בתזונה לספורטאים, המלווה ספורטאי סיבולת בהיבטי האימון והתזונה למרחקים. "היא עקבה אחרי פרויקט ריצת ה-50 מרתונים שלי לגיל 50, וביקשה שאולי אקדיש את המרתון ה-17 לזכרה של טליה. נקודת המוצא שלה הייתה שאני אקדיש לטליה את המרתון, אסיים, אכתוב משהו וזהו. אבל אני חשבתי אחרת".
טל כרמל ומירב דוידוביץ' שואן | צילום: עודד אנגל
הריצה החברתית בשבת האחרונה הייתה למעשה המרתון ה-22 של כרמל, אלא שהוא "דילג" בכוונה על מספר 17 כדי לפנות אותו לזיכרון של טליה. ובתמורה הוא רצה שמירב תרוץ איתו את 17 הק"מ האחרונים של הריצה, בתאריך שיצא סמלי גם הוא, ה-1.7.
"מפה לשם, תוך כדי השיח בינינו, התחיל להתגלגל הרעיון לייצר אירוע, אבל מה שקרה בסוף יצא מכלל שליטה בקטע מעולה. אני מניח שהפרויקט שלי תפס ברשתות, וגם מירב פעילה ברשתות. היא צברה קהל עוקבים שמתפעל מההנצחה של בתה, וכשאתה לוקח שתי פונקציות כאלה בתקופה האחרונה נוצרת פצצה".
לא תיארתם לעצמכם שזה יגיע להיקף כזה של אנשים?
"התחלנו את הפרסום לפני כשלושה שבועות, ובתחילה קבענו תאריך שנאלצנו לדחות בגלל ריצה חברתית אחרת לזכרו של אדם מסוים. בתחילה הודיעו שיגיעו 100, ואז 120, וכשאני עשיתי ריצת הכנה על המסלול לפני שבועיים אמרתי שאם יגיעו 50 זה יהיה הישג מטורף. ואז גיל אלוני מקבוצת חובבי ריצה נכנס לתמונה, אנחנו דאגנו ללחוץ עוד ובימים האחרונים הגענו לכמות של כמעט 400 בני אדם שנרשמו. החוויה מהאירוע הייתה נפלאה".
כמות אדירה של רצים | צילום: עודד אנגל
להתרומם לגבהים חדשים
טל ומירב ביקשו מהנוכחים לבוא עם חולצה לבנה או ורודה מהמרוץ לזכרה של טליה, ובמידה ורצו קיבלו גם חולצות לבנות במקום מידיה של מירב. "אחרי 'לרוץ איתה' אני לרוב מתפרקת לתוך עצמי וצומחת מחדש עד שאני מתכנסת שוב לארגון המרוץ הבא", מתארת מירב דוידוביץ' שואן, מאמנת. מרצה. רצה כהגדרתה. "זו התקופה שאני מוצאת יעדים אישיים ומרשה לעצמי לצלול לטרגדיה ולתוך עצמי, אבל במקביל אני מחפשת כל הזמן חיבורים בחיים והתחברתי מאוד לפרויקט ולשיגעון של טל. עקבתי אחריו, הכרנו מהרצון שלו להיות במרוץ, וכשהבנתי את האתגר המטורף פניתי אליו אם יוכל להקדיש את המרתון ה-17 לטליה. הוא קודם כל אמר כן ושישמח, אבל שארוץ איתו ה-17 ק"מ האחרונים כדי להרים את טליה שוב לגבהים חדשים".
ומה קרה כשהגעת למקום בשבת בבוקר?
"החלטנו שאנחנו מוציאים לפועל את האירוע אבל לא ידענו את סדר הגודל שלו. גילינו רצון של למעלה מ-300 איש להגיע, אבל לא ידענו למה לצפות ואמרנו שנזרום. כשהגעתי לשם בבוקר הגיע הבום. אנשים התחילו להתקבץ ולהתקבץ ו'ללבוש' את טליה ולאט לאט נהיו מעגלים ענקיים של רצים. התחלתי להרגיש את הבטן ואת הווייב הזה, כי זה אירוע בסופו של דבר שהוא לא מחייב. מי שבא בחר לבוא כי הוא רצה להיות חלק וזה מדהים כמה אנשים הגיעו".
את הרוב לא הכרת?
"אני מכירה את קהילת הרצים, אנחנו עוקבים אחד אחרי השני ברשתות ואת הרוב לא הכרתי. לאורך הפרסום של האירוע קיבלתי המון תגובות מאנשים ומקבוצות שרצו להגיע בהרכבים שונים, ואנשים ממש חיבקו את הדבר הזה ואמרו איזה כיף שקם לו אירוע ריצה חברתית שכזה. ריצה שמאחדת סביב ערך והצירוף של השיגעון של טל עם ההנצחה של טליה. כשיצאנו לדרך לכיוון תל ברך רצנו ראשונים אני וטל ואמרתי לו שאני מתה להסתכל אחורה ולהבין את הנחיל, הרגשתי את זה בווייב. ובשלב מסוים הבנתי את הנחיל העצום הזה שלבוש בטליה, שרץ מתוך ערך ומתוך רצון לבוא ולחבק".
כל מי שהיה שם אמר תודה על הזכות | צילום: עודד אנגל
"זה היה פשוט מדהים, הקפיץ לי את הנפש והרגש לעוצמות מטורפות. מאוד התרגשתי. עד כדי שהרגשתי כל מיני דברים שלא הכרתי עם כל מה שאני עושה להנצחה של טליה. אפשר להגדיר את האירוע כמרגש, כמכיל, כקהילה שלמה שרצה ויודעת להיות ברגעים שצריך להנציח, לחבק ולהיות חלק. כל מי שהיה שם אמר תודה על הזכות שנתנו לו להיפגש תחת סיפור עצוב אבל עם אנרגיות חזקות מאוד של אהבת חינם".
"אחד הדברים המיוחדים שקרו בריצה שמישהו היה צריך להגיד משהו ומאות הגיעו. זה היה אירוע מצמרר", מסכם עמי וייסברג, שהגיע לקחת חלק בריצה לזכר טליה. "הייתי בריצות חברתיות בעבר והחיבור למשימה מטורפת של טל, והחיבור למירב ולמשפט 'אמא, מתי תרוצי?', זה היה חתיכת כאפה שאני לא חושב שהיה רץ או רצה שזה לא היה בנפשם במהלך האירוע. זו הייתה הריצה החברתית המיוחדת ביותר שחוויתי. מישהו רק התעטש וכולם באו בלי שאלות ובלי פוליטיקה. באו, רצו ונהנו. זו הייתה חוויה מכוננת מאוד בעולם הריצות החברתיות. אפשר היה להביט בעיניים של האנשים ולהבין. העיניים אמרו הכל".
