רוכבת האופניים הישראלית עומר שפירא הודיעה אמש (רביעי) על פרישה מהענף. שפירא נחשבת על פי רוב לרוכבת הישראלית הטובה אי פעם, אשר סיפקה הופעה בלתי נשכחת במשחקים האולימפיים בטוקיו, שם סיימה במקום ה-15 במרוץ נגד השעון וב-24 במרוץ הכביש, בו הייתה חלק מקבוצת בריחה שנתפסה רק סמוך לסיום. פרט לכך, היא היחידה שזכתה בתואר אלופת ישראל שש שנים ברציפות – מ-2017 ועד 2022 ורשמה עוד שלל הישגים במרוצים שונים בקריירה.
לכתבות נוספות בנושא:
נדב רייסברג: "התפללתי שאין שבר, קשה מאוד לעכל אבל יודע שאתגבר"
עומר שפירא חזרה להתחרות לראשונה אחרי הלידה, וחתמה בקבוצה חדשה
צפו בעומר שפירא וגיא שגיב בראיון ראשון אחרי לידת ביתם
שפירא, שהיא גם זוגתו של רוכב "ישראל פרמייר טק" גיא שגיב, חזרה רק השנה לסבב לאחר שילדה את ביתה הבכורה דני, ושיתפה לכל אורך הדרך על תחושותיה והדרך שלה – מהכניסה הלא מתוכננת להריון, דרך ההחלטה לחזור ולנסות להשיג את הכרטיס האולימפי, וגם כעת, בפוסט חשוף, היא משתפת בהחלטה לפרוש ובתלונות שלה לאיגוד האופניים על הקריטריון האולימפי, שלא מתחשב כלל בהריון ולידה. לפניכם תמלול הפוסט במלואו:
"פוסט פרישה. קצת על החודשים האחרונים: על הקריטריון לאולימפיאדה, מצוינות, פוליטיקה, אימהות, למה החלטתי לחזור ולמה דווקא עכשיו, לפני סגירת הקריטריון, החלטתי להפסיק".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
"מצוינות: תמיד עשיתי ספורט כדי להיות מצוינות. אם אני כנה, לא הצלחתי להיות מצוינת והמרדף אחרי המקום באולימפיאדה הפך לתחרות על מי פחות בינונית ולא על מי הכי טובה. אז למה בכל זאת החלטתי לחזור? אז כפי ששיתפתי בעבר נכנסתי להריון לא מתוכנן, משמע – אף פעם לא באמת החלטתי להפסיק את הקרירה. תקופת ההיריון הייתה עבורי גם תקופת אבל (ימים שלמים של בכי) על הקרירה שלי, לא ראיתי איך רכיבה מקצוענית כפי שאני מכירה אותה עם כל מה שהיא דורשת, יכולה להסתדר עם מודל האימהות שיש לי בראש. כשנודע לי שיש לישראל מקום במשחקים האולימפיים, נדלק אצלי אור. חשבתי שזאת תהיה הזדמנות טובה לסגור מעגל. להחליט שאני מסיימת את הקרירה שלי, בדרך שלי, בזמן שאני החלטתי. כדי שלא לי ולא לבת שלי יהיו ספקות בעתיד, שהקרירה שלי נגמרה בגללה".
"בחרתי לחזור כי אני אוהבת את זה, ממש ממש אוהבת את זה. את הדרך, את התהליך, את הבנייה. הכאב. הקושי.
ההתמודדות. ורציתי 'רק עוד פעם אחת' לדעת שזה הפעמיים האחרונות. רציתי הזדמנות לעשות דברים אחרת
תזונה – אימונים – ראש. רציתי להוות השראה לנשים, להראות להם שאפשר לעשות ילדים ולחזור לרמה תחרותית
גבוהה. כשבחרתי לחזור באמת ובתמים האמנתי שאני יכולה להיות טובה משהייתי. אז יצרתי לעצמי תנאים ומערכת תמיכה מאפשרת 'רק עד האולימפיאדה', שכללה התגייסות מלאה של המשפחות שלנו".
עומר שפירא באליפות העולם | צילום: Granada, Wikimedia
"אולימפיאדה: להיות ספורטאית אולימפית – המשמעות של זה מבחינתי זה להיות חלק מקבוצה של הספורטאים הטובים בעולם. בקמפיין האולימפי לפני אולימפיאדת טוקיו, האולימפיאדה לא הייתה ה-מטרה עבורי. האמנתי שאני אעשה אולימפיאדה אם אהיה מהרוכבות הטובות בעולם. ובאמת כך היה – השגתי את הקריטריון באופן אורגני בתחרויות ברמה הגבוהה ביותר ולא במרדף אחר נקודות בתחרויות קטנות בחורים ברכבי העולם. הייתי מהרוכבות הטובות בעולם.
"אני יודעת, גם עכשיו, שאני חזקה. אני בוחנת את עצמי כל יום מחדש. ואני יודעת שהתוצאות שלי השנה לא משקפות את הפוטנציאל הפיזי שלי איתו עמדתי על קווי הזינוק. מאחורי כל תחרות יש סיפור הצדקות ותירוצים מעטפת של קבוצה מאוד לא תומכת (אין מים בתחרויות, אין תכנון, אין ארגון, אין ציוד, אין תמיכה טכנית, ועוד ועוד…), מעט מידי ימי מירוץ, שרובם לא מתאימים לי, בחירה שלי להתחרות באופן אמיץ ולא קונסרבטיבי (בריחות אידיוטיות שאף אחד מעולם לא ישמע עליהם), פחות מידי שעות שינה. אבל…בסוף הכל סיפורים. דרכים שלי להרגיש טוב יותר עם עצמי.
בפועל, לא התחרתי טוב מספיק והתוצאות שלי בינוניות מאוד. אולי אם הכוכבים היו מסתדרים אחרת. אם הייתי רוכבת קצת יותר חכם, אם הייתה לי מעטפת מעט יותר טובה מהקבוצה, הדברים היו נראים אחרת".
עומר שפירא | צילום: Granada, Wikimedia
"קריטריון: יש לי הרבה מאוד מה לומר על הקריטריון הישראלי לאולימפיאדה. על זה שהוא מפלה, שהוא לא נותן לי הזדמנות שווה רק 'כי הייתי בהריון' ובעיקר על זה שהוא לא בוחן מי הכי חזק, ראוי ומתאים לייצג את ישראל, אלא הוא בודק רק מי עמד בקריטריון. מיותר לציין שמי שכתב את הקריטריון זה גברים שכנראה אף פעם לא דמינו שאישה שהביאה ילד לעולם תרצה לעשות אולימפיאדה. ושהם כנראה לא הניקו פעמיים בלילה במשך תשעה חודשים (כן, אני עדיין מניקה), ואז מסיימת אימון של 5 שעות עד 11 בבוקר, כדי שהבעל שלי יספיק גם להתאמן 5 שעות לפני השקיעה!".
"כשפרסמו אותו לא התקוממתי. האמנתי שאני אהיה מצוינת. באמת ובתמים, ואולי במעט שחצנות, האמנתי שאני יכולה לעמוד בו. בחרתי לא להיכנס למלחמה חוקית ופוליטית. בחרתי להתמקד במה שאני יודעת לעשות – וזה
בספורט. האמנתי שאם אעשה הכי טוב שלי – זה יספיק. בפועל. נכשלתי. לא עמדתי בקריטריון".
"זה לא נגמר עד שזה לא נגמר: תמיד עשיתי את הדברים עד הסוף. מעולם לא הפסקתי באמצע. הפעם אני מרגישה, שלא בכל מחיר. אמנם ההזדמנויות שלי עדיין לא תמו. כביכול – אני עדיין יכולה להתחרות בתחרות וורלד טור בלונדון (היחידה שהיתה לי בקלנדר השנה) מישורית של ספרינטריות ולקוות שאעשה שם תוצאה בינונית, שע"פ הקריטריון תקנה לי סיכוי. לעשות את זה מבחינתי, זה לשתף פעולה עם בינוניות. אני יכולה לנסות להילחם – לצאת למלחמה משפטית חוקית. על הפליה, על חוסר שיווין, אבל אני בוחרת לא להתעסק בדברים שעשויים ללכלך לי את הנפש. (מודה שזה כבר זלג לכיוונים האלה).
עומר שפירא | צילום: איגוד האופניים
"אימהות והקרבה: לאורך הקרירה שלי מעולם לא הרגשתי 'הקרבה' – היו אלפי וויתורים בדרך. וויתורים על יציאות, על חופשות משפחתיות, אירועים חברתיים, אוכל, שינה. בחרתי בכל אלה. אבל, מאז שיש דני, הרגשתי לראשונה שלדברים שאני עושה יש מחיר. שזה אשכרה 'הקרבה', שאני פוגעת בדרך כזאת או אחרת בבת שלי שאני לא נוכחת כפי שהייתי רוצה להיות (גם כשאני פיזית נוכחת, אני כל כך עייפה מאימונים שאני לא באמת שם). דאגתי לספק לה את כל הצרכים הפיזיים והרגשיים שלה בזכות המשפחות. אבל אני בחרתי להיות אמא. האחריות היא שלי, לבת שלי מגיע יותר. לכן אני בוחרת, פעם ראשונה בחיי, להפסיק".
"אני הייתי אני: אני יודעת שאני ספורטאית טובה. אני יודעת, אם להיות מעט שחצנית, אני יודעת שאני הכי חזקה פה. גם עכשיו. אני יודעת – שאם הייתי עושה אולימפיאדה – הייתי עושה מעולה. וזה היה יכול היה להיות עוד בונוס נחמד לחיים שלי, ועם זאת יודעת שכל מה שבאמת חשוב בחיים כבר יש לי. אני גאה בעצמי על הדרך. ועכשיו… זמן דני".
