ענף איש הברזל תופס תאוצה משנה לשנה ומספר הנרשמים למרחק המלא עולה על המרחק האולימפי. יונתן רימון מנסה להבין היכן עומד ענף איש הברזל בישראל והאם באמת ישנה נהירה אליו? המאמנים ליאור זך מאור, גווין קניג והכוכב העולה, גלעד רותם, מציירים לו תמונה ברורה יותר ומגיבים בחיוב

מאת:יונתן רימון

כאשר יצאתי ממי הכינרת בטריאתלון עמק בירדן והתחלתי לדווש, הייתה לי הרגשה מוזרה ולא יכולתי לשים את האצבע על מה בדיוק היה שונה. רק  לאחר 20 ק"מ הסתובבתי חזרה לעבר שטח ההחלפה, זו הייתה הרגשה לא מוכרת אבל הבנתי את הגורם להרגשה הזו. אנשים כמעט ולא עקפו אותי.

לפתע, ממרחק של קילומטרים,  ראיתי דבוקה ענקית של 30-40 רוכבים. הבזקי זיכרון של טריאתלון אילת משנת 2007 עלו במוחי ולפני שהספקתי לומר קרייג אלכסנדר,  ראיתי עוד פלוטון של 15 רוכבים מולי, כאשר אף רוכב אינו מוכן לוותר על מיקומו. בריצה,  חשתי שוב את המרחקים בין  הטריאתלטים, מה שגרם לי להבין, אולי באיחור מה, שהמטוטלת נעה בצורה שאינה ניתנת להתעלם ממנה לעבר המרחק הארוך והשאירה את המקצה האולימפי מדולל לחלוטין. רוב הטריאתלטים, בעיקר החזקים, פשוט השתתפו במקצה לחצי איש ברזל וכל התופעות אשר עד עכשיו נתקלנו בהם במקצה האולימפי, פשוט התמזגו בצורה טבעית למרחק הארוך.

שמתי לב לעוד עניין. בפעם הראשונה, הסתקרנתי יותר מאי פעם מתוצאות המקצה הארוך וכל עלילות אשר השתלשלו במהלך התחרות, כשכל המרכיבים לתחרות מעניינת היו שם. כוכב עליון, גלעד רותם, אשר הכינוי "המנתח" שאני מנסה להדביק לו כבר זמן מה בפורומים מסרב לתפוס משום מה. היו שם מספר מתחרים חזקים אשר נאבקו על מקומות 2-10, מספר  טריאתלטים שהפגינו יכולת מפתיעה ותפסו את מיקומם של מתחרים ותיקים. התרחשו פציעות, אלתורים ותוהו ובוהו בזינוק, מגע בלתי פוסק בין מתחרים לבין מאמנים מתרוצצים, מאבקי אגו סמויים בלתי פוסקים ועוד.

אם אתם תוהים לגבי הרעש המוזר שאתם שומעים, זהו הגיחוך המעורב בקריאת "בוקר טוב אליהו" של כל אלו אשר הבחינו בתופעה זו כבר לפני מספר שנים. בסדר, בסדר, יש לי קליטה איטית.

עד היום חשבתי שלאיש הברזל יש מעמד של חלטורה בנוף הישראלי. חשבתי שלמאמן איש ברזל יש תפקיד פחות או יותר כמו למורה פרטי לבגרות לאנגלית. אך בעמק הירדן, שמתי לב שזה לא בהכרח המצב. ישנם לא מעט מאמנים שלוקחים את תפקידם מאוד ברצינות וצברו לא מעט ידע כדי לבצע אותו. ישנם לא מעט טריאתלטים שיש להם שאיפות לטווח ארוך בנושא ומוכנים להקריב הרבה בשביל להצטיין.

על מנת לקרוא את המפה יותר טוב, הייתי חייב לדבר עם מספר אנשים שיש להם קצת יותר ידע ממני בנושא. שוחחתי עם שני מאמנים בולטים לתחרות איש ברזל, ליאור זך מאור, גווין קנינג, והכוכב הבוהק בשמי איש הברזל הישראלי, גלעד רותם.

ניסיתי להבין לאן אנחנו הולכים מבחינת איש הברזל הישראלי והאם ישנה מגמת נהירה למרחק הארוך בישראל? "עובדתית כן." אומר ליאור ומסביר, "זו תופעה עולמית. כולם רוצים לעשות מרחק ארוך. זו לא פרשנות שלי אלא העובדות בשטח. אנשים אמרו לי כאשר הקמתי את הקבוצה, "לא יהיו לך מתאמנים", אבל אני חשבתי שצריך לזהות את המגמות. המטרה היא שבעוד מספר שנים יהיו מאות אנשי ברזל ואלפי מרתוניסטים." ליאור אינו היחיד שמרגיש שישנה התעוררות רבתי בכול הנוגע להתקרבות הספורטאים הישראלים לתחרות איש הברזל, כעת נראה שזה יורד לעם, "איש ברזל שנחשב פעם לחלום השייך לבודדים, נהפך למשהו עממי שהשכן ממול כבר עושה אותו, אפשר לומר לנגיש במובן מסוים. כלומר, בתחום היכולות שלי כמאמן, זה נהפך נגיש לכמעט כולם. פעם אנשים היו מתאמנים כל חייהם לאולימפי ומפחדים לעלות לשלב הבא." מציין גווין.

האם ישנה סיבה לנהירה זו או שזו רק קשורה ליוקרה? שאלתי את השניים, "כמובן שמדובר ביוקרה אבל זה גם קשור לאופנה," מסביר ליאור. "זה קשור לכסף. זה קשור להיכן הולכת התהילה. באוסטרליה עושים ספרינט ואיש ברזל. כל מה שבאמצע לא מעניין. אין תחרויות אולימפי. גרתי 4 שנים באוסטרליה ועשיתי פעם אחת טריאתלון אולימפי. האם אני אמליץ למתאמן חדש לקפוץ כך, התשובה היא כמובן לא. אפילו שזה פוגע בפרנסה שלי."

"אני גם חושב שהנהירה נובעת רבות מהיעדר תחרות באולימפי," אומר גווין ומוסיף, "העובדה שכבר עשור, כל תחרויות המקצה האולימפי נשלטות על ידי האלתרמנים ביד רמה, כך שבעצם אין ממש תחרות, לעומת מקצה החצי איש ברזל, ששם רבים מאמינים שיכולים לזכות. אני לפני 7 שנים התחריתי בחצי איש בעמק הירדן והיינו כ- 16 מתחרים כמדומני. אפשר לומר שנדחקנו לשוליים. היום, נראה שמקצה האולימפי מתחיל להידחק לשוליים. לעומת זאת, אם מדברים על הספורטאי החובבן ולא על המקצוען, אני חושב שהסיבה נעוצה באתגר. כל אחד שמסיים איש ברזל הינו מנצח ומרגיש כמו אלוף עולם. אני כיום, כמאמן, יכול להביא כ- 99% מהאנשים לעשות תחרות איש ברזל, בין אם זה ייקח שנה, שנתיים, או מקסימום 3 שנים. הבא לי את האדם הממוצע עם העודף משקל, ותוך 3 שנים הוא יעשה איש ברזל." מצהיר גווין.

גלעד רותם, מסתכל על התופעה מזווית טיפה שונה, "מעבר לאתגר שהוא המניע הראשי בעיניי, ובעיניי רוב מתחרי המרחק הארוך שאני מכיר, יופי הוא מניע חשוב וסובייקטיבי נוסף. היופי מתחיל מאיך שהתחרות נולדה: כהתערבות בין שחיינים רוכבים ורצים באיי הוואי. היופי ממשיך בנופים, במסורת ובפריסה הרחבה שיש לתחרויות טריאתלון ארוך על פני העולם. בנוסף, אנשים מחפשים שייכות במידה כזו או אחרת. השעות הארוכות של האימונים וההקרבה מביאים לחיבור חזק בין אנשים."

האם זה אולי נעוץ בעובדה שלחלק מהמתחרים בארץ אין את היכולת בשלושת הענפים ולכן עוברים למרחק הארוך על מנת לחפות על זה. כלומר, רכיבה טובה תחפה על יכולת שחייה בינונית? שאלתי את גלעד, "לגבי ספורטאים שאיכות התוצאה משחקת תפקיד מרכזי בעיניהם," טוען גלעד, "אפשר גם לבחון את עניין הנהירה למרחק הארוך מזווית ביקורתית – אולי חלק מהאנשים שמגיעים למרחק הארוך עושים זאת גם כי אין להם את מה שנדרש כדי להיות הישגיים (בעיניי עצמם או ביחס לקטגוריה בה הם מתחרים) במרחק הקצר. אין בסיס שחייה וריצה מספיק חזק, אין מהירות, אין נכונות להתמודד עם האינטנסיביות והתזזיתיות שנדרשת מספורטאי (עלית או קב' גיל) ששואף להוציא מעצמו את המרב כדי להשיג תוצאת שיא איכותית. אינני חושב שישנו אדם שעבר למרחק הארוך רק בגלל הסיבה הזו, אחרי הכול להתחרות זו זכות ולא חובה, אך אני מאמין שזהו אכן גורם משפיע. ישנם גם אנשים שהתוצאה פחות מעניינת אותם, ויותר מעניין אותם המסע. בתחום הזה קשה, בעיניי, למרחק האולימפי להתחרות במרחק הארוך."

"ככל שהתחרות יותר ארוכה הכישרון פחות משמעותי והגנטיקה פחות משמעותית." ליאור מחזק את טיעונו של גלעד. "אם אתה לא רץ פחות מ- 31 דקות באולימפי, אין לך עתיד לא משנה כמה המאמן שלך טוב. בתחרות ארוכה אתה רואה זאת רבות, שלא בהכרח המוכשרים ביותר משיגים את התוצאות הטובות ביותר, אלא אלו שמנהלים את התחרות בצורה הטובה ביותר."

האם קרה, ואינני מדבר על סיבות אקראיות כמו התרסקות ברכיבה או מחלה, שמתאמן שלכם נכשל בתחרות למרחק הארוך, כלומר התפרק בריצה עקב טקטיקה לא נכונה או תזונה לקויה, והיה ניתן לראות בזה כאחריות ישירה שלכם כמאמנים?

"אני לא מאמין במושג כישלון בספורט." ליאור קובע חד משמעית. "ישנה הצלחה וישנה חוסר הצלחה. אני אחראי גם על ההצלחות וגם על הכישלונות של מתאמני. כשאנשים ניגשים אלי ומברכים אותי על הישגיה של נינה, אני עונה שאני אמנם המאמן של נינה, אבל אני גם המאמן של זה שהתפרק בריצה. לשאלתך, לא זכור לי מקרה של מתאמן שלי שלא סיים תחרות איש ברזל." כמו ליאור, גם גווין מתקשה להיזכר במקרה כמו שתיארתי. "אם מישהו לא מוכן, אנחנו עולים על זה הרבה לפני."

האם תוכנית אימונים באמת שונה ממתאמן למתאמן, ואני לא מדבר רק שוני בדקויות או על חיזוק תחום אחד על פני תחום אחר לפי חולשותיו במקצה מסוים אלא שוני אמיתי מבחינה תפיסתית? "בהחלט." אומר גווין. "לכל מתאמן ישנה תוכנית אחרת לגמרי. אימנתי 2 מתאמנות עם נקודת פתיחה יחסית דומה. את אחת חייבתי לעשות מרתון כי זיהיתי אצלה חוסר יכולת להשלים מטרות, ואת השנייה לא קרבתי אפילו למרתון כי הייתה לה נטייה להיפצע."

ראיתי מגעים רבים בין מתאמנים לבין מאמניהם בעמק הירדן. היה שם תסכול ואכזבה לצד הצלחות מסחררות. דיברתי עם כמה, וחלק אינם חושבים שהם מגיעים למיצוי הפוטנציאל הגלום בהם. בכלליות, האם מאמן יכול להיות מתאים לאחד ולא מתאים לאחר? "התשובה היא כן." עונה ליאור. "ספורטאים לפעמים זקוקים לשינוי. לפעמים תוכנית עובדת עד שלב מסוים ואני חושב שהגדולה של מאמן היא לזהות את זה ולהעביר את המתאמן למאמן אחר, והיו לי מתאמנים כאלו. הייתה לי מתאמנת שחשבה שאני לא דוחף אותה מספיק ועוצר אותה. אני אישית לא ממהר לדחוף מתאמנים. אין אף מאמן שאיננו נקי משגיאות."

לאן לדעתכם הולך הספורטאי הישראלי במונחים של המרחק הארוך, והאם ישנו סיכוי שנראה עוד כמה מתחרים ברמה של גלעד רותם או אפילו ברמה מקצוענית? "קרנה של תחרות החצי איש בעמק הירדן רק תעלה." טוען גווין, "לדעתי, האלתרמנים יתחילו להתחרות שם בסופו של דבר וזו הולכת להיות התחרות בה"א הידיעה. המובילים בין אנשי המרחק הארוך כבר מחפשים את הדבר הבא מבחינת ספורטאי הקיצון כי כבר אין את תהילת העולם באיש הברזל. לגבי תחרויות איש ברזל, אין כרגע מסגרות שיתחרו אחת בשנייה באיש ברזל כמו בחצי איש ולכן אני צופה שם התפתחות יותר איטית." גם כאן, אין ממש מחלוקת בין גווין לבין ליאור. "לדעתי, כמות אנשי הברזל תגדל משמעותית אך עדיין חסרה התמקצעות על מנת שנראה עוד מספר מתחרים ברמה של גלעד רותם ומעבר. ההבדל בין חובבן למקצוען הוא שאצל חובבן מה שקובע הוא שהוא רוצה לעשות. לעומת זאת, אצל מקצוען מה שקובע הוא מה שצריך לעשות. אם צריך לעשות 5 שנים רק תחרויות אולימפי אז זה מה שעושים. לחובבן בא לעשות איש ברזל אחרי שנתיים, אז זה מה שהוא עושה."

לסיכום, אני חושב שרוב העוסקים בתחום סבורים שנעשתה קפיצה מרשימה בנפח המתאמנים, הידע והרעש בכל בנוגע לטריאתלון, ובעיקר במרחקים הארוכים והיד עוד נטויה. אנשים כמו אריק טאוב, צביקה פישמן, שי פיפמן פילסו את הדרך לאנשים כמו גלעד רותם, אנשים אשר העלו את הרמה לכזו שרק חלמנו עליה עד לא מזמן, והראו שאפשר לשחק במגרש של הילדים הגדולים ללא מורא ואפילו לנצח.

השאלה המתבקשת כרגע היא, האם המגמה החיובית תימשך, תתפתח ותהפוך את ישראל למקום עם תחרויות איש ברזל של יותר מאלף איש אשר יימשכו גם מתחרים רציניים מחו"ל. מקום עם מסגרות מסודרות לטווח ארוך אשר תכשרנה מתחרים למרחק ארוך. מקום עם מממנים וסיקור תקשורתי כפי שרואים בחו"ל, ובעיקר ספורטאים מקצוענים אשר ייכנסו ל- 20 הראשונים בעולם ויצעידו את התחום לעידן המקצועני ויגרמו לילדים רבים ללכת בעקבותיהם.

נשמע כמו משאלת לב ברגע זה, והסיכויים שזה יקרה במדינה כה קטנה הם אכן נגדנו. אף על פי שלא נהפוך לאוסטרליה לעולם במובן זה, ישנם לא מספר גורמים אשר מטים את הכף לטובתנו.

מדוע בכל תחרות שייט בעולם, כל המתחרים נושאים מבטם בחשש לעבר המתחרה ממדינת ישראל, מדינה אשר שלחה נציגים לדוכן המנצחים בכל אולימפיאדה, אליפות עולם ואירופה בעשור האחרון. מדוע זה לא יכול לקרות גם בענף הטריאתלון? בישראל, מזג האוויר הנוח, אשר מאפשר להתאמן כמעט בכל ימי השנה והמספר הגדל והתופח של רוכבים וטריאתלטים נותנים סיכוי לא רע שתתמצק פה מסורת, ואם רק נדע למנף מסורת זו ולדחוף אותה בכיוון הנכון, אני מאמין שאפשר יהיה להפוך את הטריאתלון ובעיקר את המרחק הארוך לענף משגשג ומצליח בישראל.