אלי לולאי היה במשך 43 שנים הסטריאוטיפ הרוקרי הקלאסי: אלכוהול, סיגריות וחוץ מקיפצוצים בהופעות גם בטטת כורסה טוטאלית. אלא שאז חבר דחף לו אופניים פשוטים, אשתו גררה אותו לריצה קטנה והרצאה שכנעה אותו שאין לו מגבלות, אז הוא חשב שזה סביר להירשם לתחרות איירונמן. ביום שבת הוא ישתתף במקצה החצי הראשון שלו ב-"ישראמן 113 צפון" ורק מקווה לחזור הביתה בשלום

מאת:מאיה גייר

הדבר שאלי לולאי הכי סובל ממנו לאחרונה הוא הקולות אותם הוא שומע מדי יום, במיוחד בשעות הבוקר. לא מדובר בקולותיהם של זמרים מזייפים בחזרות, כפי שהייתם יכולים אולי לצפות. אלה קולות פנימיים, בעלי מבטא דודה-יכנע מצויה שחוזרים שוב ושוב על כמה מנטרות מתריסות כגון: "יש לך פוטנציאל אבל אתה לא מגשים אותו", "זה לא בשבילך, עזוב על מי אתה עובד?", "אתה לא יכול", "אתה נורמלי?! אתה לא נורמלי!" ו-"תראה – איפה אתה ואיפה הם?". כמעט מדי בוקר בשלב כלשהו של האימון שלו עם קבוצת Kovo2Max הם מתייצבים ופוקדים את מוחו. המשימה העיקרית הניצבת בימים אלה בפני לולאי, חוץ מלשחות הרבה, לרוץ מלא ולדווש המון, כחלק מההכנות שלו לתחרות איש הברזל שבה ישתתף בקיץ הקרוב בשווייץ, היא להשתיק את אותם קולות מרגיזים.

עבור לולאי (45), מוזיקאי מוערך וסולן להקת רוקפור לשעבר, אשר בימים כתיקונם מתפרנס גם מבימוי ומשחק בסדרות דיבוב לילדים, כל העסק – גם הטריאתלון וגם הקולות, חדשים למדי, עניין שיכול להסביר גם את מעיינות הפקפוק העצמי הנובעים ממנו.

הכל התחיל לפני כשלוש שנים. "הייתי אז בתקופה לא טובה, בדאון מסוים, אחרי שעזבתי את רוקפור ואלבום הסולו שלי לא הצליח מספיק ודי התפרקתי", הוא מספר, "אחרי פרק זמן מסוים כזה בא אליי חבר מהשכונה ואמר לי 'קח אופניים, צא מזה, תעשה משהו אחר'. אמרתי 'מה אופניים? עזוב אותך, זה לא בשבילי', אבל הוא התעקש אז השתכנעתי ולקחתי את האופניים. הסתכלתי עליהם כמה ימים בלי לעשות כלום ואז בשלב מסוים אמרתי 'אוקיי, אני אנסה, מה יכול להיות?'."

לולאי הגיע לפארק הירקון ולא עבר זמן רב בטרם הבין כי נשבה בקסמי הרכיבה. "זה היה מצחיק בהתחלה כי אני רכבתי על אופני שטח פשוטים אבל הייתי קצת בסרט ורדפתי אחרי רוכבים רציניים, עושה להם דראפטינג, מחזיק איתם שתי דקות לפני שהם היו נותנים שוונג ונעלמים לי ואני הייתי מתעצבן ומקלל", הוא משחזר בחיוך וממשיך, "לאט לאט נכנסתי לזה – רכבתי יותר וגם עשיתי פה ושם קצת רכיבות שטח. נפלתי המון פעמים בשטח, זה לא היה פשוט וגם פחדתי אבל תמיד בסוף הרגשתי שהיתה לי חוויה מאוד טובה."

זה הזמן להסביר שעד אותו מפגש עם אופניו של החבר כל קשר בין לולאי לספורט היה בדיוני בלבד. "43 שנים לא עשיתי ספורט בכלל. בכלל! יש לי טראומה מספורט מכיתה ב' בערך, ממורים להתעמלות שהשניאו את זה עליי בשיעור התעמלות. ולא רק שכל אותן שנים לא עשיתי כלום שקשור לספורט, אלא להפך – חייתי את החיי הסטיגמה של מוזיקאי – אלכוהול, סיגריות ולישון עד מאוחר. הקטע של ספורט ובריאות לא היה קיים לחלוטין."

איך הגוף הגיב לקונספט החדש?
"הגוף שמח, כי הוא קיבל חוויה חדשה, למרות שהיו קושי וכאבים. לפני במשך הרבה שנים סיפרתי לעצמי סיפור שאולי הוא בחלקו אמיתי – שאני לא יכול לרוץ כי יש לי בעיות רציניות בברכיים, אחרי שרופא בדק ואמר 'יש לך שם משהו', אז היה לי 'פתק מהרופא'. בגלל זה בהתחלה גם האופניים לא הרתיעו אותי כמו ריצה. אז טיפה העליתי את המינון עד שהגעתי לרכיבה של שעה, שמבחינתי היה הישג מטורף. הייתי חוזר הביתה בשיא ההתלהבות, מרגיש כמו גבר-גבר כי רכבתי שעה", הוא צוחק.

אז אפרופו ריצה, מתי התחלת לרוץ?
"בתקופה שבה העליתי את מינון הרכיבה שלי, אשתי, ענת, התאמנה לריצת 10 ק"מ במרתון ת"א. היא היתה רצה בים וגוררת אותי איתה – אני הייתי משתרך אחריה ואז היינו הולכים לבית קפה, כך שבתכלס הייתי בא בשביל בית הקפה. פעם אחת החלטתי לרוץ אחריה וראיתי שאני בסדר, שאם אני רץ לאט לא כואב לי ואפילו הרגשתי טוב, וככל שהמשכתי זה השתפר. אחרי זה קניתי גם אופני סינגל ספיד והתחלתי לרכוב איתם לכל מקום. זה נהיה ממש אורח חיים וכל הקטע של הספורט באמת עזר לי להרגיש יותר טוב."

כי אנדרופינים זה קסם.
"בהחלט, אנדרופינים זה סם מעולה, זה הסם הכי טוב שלקחתי."

אז איך לעזאזל הגעת מקצת רכיבה בפארק וקצת ריצה בים לרעיון של איש ברזל?
"ענת, שמתעניינת ב'התפכחות אישית', הציעה לי ללכת להרצאה של אלון אולמן ואמרתי לה 'לא, עזבי', כי ככה אני – קודם אומר לא ואחר כך מוצא את עצמי יושב בהרצאה ומזדהה עם כמעט כל מה שהוא אומר, על העצמה והגשמת יכולות ויעדים. כל כך התלהבתי שהחלטתי להפסיק לעשן. אז טיפסתי על הקירות תקופה והעליתי שוב את המינון של הספורט ואני מדבר איתך על ריצה של 4-5 קילומטרים. היום זה מצחיק אבל זה היה קשה בטירוף מבחינתי."

"אחרי ההרצאה הלכתי לסדנה של שלושה ימים בשם "קוד המנצח", של אולמן וערן שטרן. אלון בא אליי ואמר לי שאני דומה לסולן של רוקפור, ואחרי שהסברתי שזה אני וצחקנו נוצר חיבור טוב. בסדנה היה גם בחור שהיה אחראי על המוזיקה, אוהד רפאלי. אוהד סיפר שם איך גם הוא היה פעם בטטת כורסה ואיך עשה שינוי והפך לאיש ברזל. שניהם אמרו שיש לי מה שדרוש לעניין והחליטו להכניס אותי לבוץ הזה. לא יודע, יכול להיות שהם עשו עליי התערבות כי אני לא רואה למה הם הגיעו למסקנה הזאת."

וזהו, זה מה ששיכנע אותך?
"כן, אפילו נרשמתי אז לתחרות בשווייץ כדי שיהיה לי מקום כי אמרתי לעצמי שאם אני לא ארשם אז זה לא יקרה. רק אחרי זה קלטתי ואמרתי 'מה חשבתי לעצמי?' כמו בהתחלה שרדפתי אחרי אלופים עם האופניים, אותה תמימות. כשפגשתי את גלעד קובו וסיפרתי לו על המטרה שלי הוא אמר לי בכנות שאיירונמן זה משהו שמשתלט על החיים טוטאלית ושחייבים לקחת את זה בחשבון. אמרתי בסדר."

רוב האנשים לא נרשמים לתחרות איירונמן כשהם עדיין לא עשו 'כלום' בחיים. הם רצים קודם, עושים איזה מרתון, רוכבים, עושים טריאתלון. מי עושה ישר איירונמן?!
"רוב האנשים גם לא נוסעים לארצות הברית לארבע שנים לעשות קריירה מוזיקלית בינלאומית, כשמצבם לא רע בכלל בארץ, והרבה אנשים לא חיים כמו שהם רוצים לחיות ומוותרים על החלומות שלהם ואני, התמזל מזלי ויש לי רצון אדיר להגשים את עצמי בצורה הכי מקסימלית. האיירונמן היה מבחינתי לקחת את המצב בו חייתי 43 שנים לעשות סוויץ' מלא. הגעתי לספורט כדי לעמוד על הרגליים תרתי משמע וכדי שהספורט יהיה פרוג'קטור לכל מה שאני עושה בחיים ושהכל יגדל, הזוגיות, המשפחתיות, העבודה, החשיבה, לנפץ דפוסי ההתנהגות ישנים, פשוט להיבנות מחדש."

שוב לא שקט
לולאי שקוע עד צוואר בימים אלה באימוניו השונים: 7 ימים בשבוע, כל יום אימון מפרך אחר, לעיתים משולבים. ללוח האימונים שלו הוא קורא "טבלת הייאוש שלי". "אחרי שנרשמתי לקובו הייתי בשוק מכמות הספורט שהאנשים האלה עושים, בא לך לבוא אליהם ולצעוק 'מה קורה איתכם, התחרפנתם?'", הוא אומר, "זה היה ממש כמו טירונות בהתחלה וממש סבלתי. סיימתי אימונים מרוט כשאנשים סביבי אומרים 'היה אחלה אימון'. גם עכשיו, כשכבר התחזקתי והשתפרתי, קשה לי לתפוס את זה ככה – 'היתה קריעת תחת, מה אחלה אימון?'. אבל מצד שני בכל פעם שאני מסיים בוקר של קושי אני מבסוט וחוזר מלא אנרגיות. יש רגעים של עייפות אבל זה בסך הכל מאוד מחזק, פיזית ונפשית."

ביום שבת מחכה לך תחרות חצי איש ברזל – "ישראמן 113 צפון" – איך המרגש?
"מצד אחד זו 'רק' תחרות הכנה מבחינתי לקראת האיירונמן בקיץ אבל מצד שני זה גם החצי הראשון שלי כך אני כמובן מתרגש וגם דואג. הכל יכול לקרות לי בדרך – פעם כבר נקרעה לי משקפת ונתפס לי שריר."

ומה השאיפות לתחרות?
"להגיע ראשון", הוא אומר וצוחק. "וברצינות, לסיים כמו שצריך. להצליח לעבור ממצב למצב בצורה סבירה, לעבור את התחרות בשלום ולהכריח את עצמי ליהנות מהתהליך ולשמוח מזה, במידה וזה יצליח."

התכוונתי לשאול מה במשפחה – אשתו ענת ושני ילדיו (גאי בת ה-19 ועילי בן ה-16) – אומרים על השינוי ולשמחתי ענת היתה בסביבה, כך שאפשר היה לקבל תשובה ישירה ומהימנה. "זה משפיע על כל המשפחה. אני מפרגנת אבל זה לא קל, במיוחד כי זה מהפך ולא תהליך", היא אומרת ומסבירה: "הוא פחות מעורב מפעם בחיי הבית וגם העייפות ניכרת – לפעמים, כמו ילדים, הוא סובל ממצבי רוח. מצד שני זה משפיע גם לטובה – הוא משמש דוגמה להצבת יעדים, התמדה ונחישות. "מעבר לזה הרבה גברים מתחילים לגדל כרס בגיל הזה אז זה תחביב מאוד חיובי – הוא נהיה הרבה יותר חתיך, בעיני ובעיני כולם, כך שאם קודם העריצו אותו בגלל הרוקנרול עכשיו זה התווסף", היא מחייכת ומסכמת, "אני נותנת לזה עד ה-28 יולי עם פרופיל נמוך."

"אני חושב שזה חיזק מאוד את היחסים פה", אומר לולאי עצמו, "אנחנו משפחה קרובה וזה נתן מוטיבציות וכולם נרתמים אבל אין ספק שזה לא תמיד קל – לפעמים אני גם מותש ולא קסום, אבל ככלל אני חושב שזה תורם המון."

לולאי עובד בימים אלה על אלבום סולו שני וגם עורך את מה שהוא מכנה "שיחות שלום" עם חברי רוקפור (אחרי פרידה מתוקשרת לפני כעשור). העניין טרם אושר רשמית אך לולאי ככל הנראה ישתתף גם במופע לרגל השקת אלבומה החדש של הלהקה בשבוע הבא, ב-9 במאי, במועדון הבארבי.

"אחרי כמה שנים של נתק בינינו, לא ברוגז אבל די התעלמות מהקיום שלי, המצב השתנה בחודשים האחרונים. התחלנו לדבר על רעיונות ונראה מה יהיה, אני עדיין לא יודע. אני לוקח את זה לאט, אני עדיין מאוד בענייני הסולו שלי, אני אוהב את החיפוש האישי שלי והעבודה עם ההרכב שלי (הבסיסט אמיר רוסיאנו והמתופף אושרי קרפל) אבל לא פוסל עבודה משותפת במקביל, נקרא לזה 'אלי מקביל'".

איך החברים המוזיקאיים מגיבים לשינוי שלך?
"קשה להסביר את זה למי שלא עובר את זה, כי הם לא מבינים. המתופף של רוקפור, איסר טננבאום, הוא מרתוניסט אז הוא כן מבין עניין ולחבר'ה מההרכב אני מספר את סיפורי הגבורה שלי והם מקשיבים אבל לא ממש קולטים. למי שלא עושה את זה זו לא אותה שפה. אתה מספר להם והם אומרים 'נו, אז מה?' ופשוט לא מבינים למה אתה עושה את זה לעצמך."

הפכת למיסיונר של הספורט, כמו חוזרים בתשובה?
"לא. כלומר, אומרים לי ש'אני מדבר על זה הרבה' (צוחק), אבל כל יום כשאני קם בבוקר, אני אומר 'היום אני לא אדבר על זה עם אף אחד', אז כנראה שאני כן מיסיונר למרות שאני חושב שאני לא. כלומר אני לא מנסה לשכנע אנשים אבל אם מישהו שואל, אני חופר וטוחן לו את המוח כמובן ובאופן כללי אני כמובן ממליץ על זה בחום. לדעתי זה יכול לעזור לכולם, כושר מכל סוג שהוא, לאו דווקא שינוי דרסטי כמו שאני עשיתי."

מבחינה יצירתית, זה השפיע איכשהו?
"בהתחלה חשבתי שאני לא אוכל לעשות מוזיקה בתקופה הזו, כי תיארתי לעצמי שזה ירוקן אותי ולא ישאיר מקום, אבל לא רק שזה לא קרה, אלא להיפך – זה הביא אותי למקום מתקדם בעבודה על אלבום שני וזה מדהים בעיני. מאז שהפסקתי לשמוע מוזיקה בזמן ריצה אני שר לעצמי בראש וזה נותן לי רעיונות וקרה שסיימתי אימון וחזרתי מהר הביתה להקליט משהו, לפני שאשכח. אני חושב שמאז שאני בכושר יותר רציני זה השפיע מאוד על המוזיקה עצמה – הטמפו שלה עלה ויש לי הרבה יותר 'Uppers' מפעם. זה לא שאני שר עכשיו 'העולם נפלא, העולם אדיר' או שמדובר באלבום ריקודים, אבל יש משהו קצת יותר רקיד וקופצני.

לסיום, מה התכניות לאחרי התחרות? אתה מתכוון להמשיך עם הספורט?
"אחרי התחרות אני מקווה שאהיה עסוק במוזיקה, אולי אחזור להופיע, כך שלא יווצר חלל. ואני בטוח שאמשיך לעשות ספורט. יש אינספור תחרויות שאפשר לעשות – אולטרה מרתון, אולי לצנוח או לדאות, משהו שנורא מפחיד אותי. אני בטוח שאמצא אתגרים חדשים."

מאיה גייר – עורכת תוכן בשוונג, עושה ספורט כדי לא להשתגע מכל מה שמעצבן במדינה הזאת. וגם כדי להיות רזה.