מאת:אדם שליט-אילן
שישי בבוקר, ריצת אימון קלילה בשבילים של הספארי: קצת לחלץ עצמות, קצת לראות חיות.
'מירוץ ספארי רמת-גן 8 ק"מ' קראו לזה המארגנים, ועם מרחק כזה יחודי, לא מצאתי טעם לרוץ בשביל תוצאה, נהפוכו, גם המסלול יחודי וככל שארוץ יותר לאט החוויה תימשך יותר זמן.
מבט הגורילה לאור הרצים הרבים סביבה
האימון-טיול החל ולאחר פחות מדקה התפרקה לי סוליית הנעל.
השעה תשע ודקה, קו הזינוק מאחורי, הספארי לפניי, אני רץ עם נעל מפורקת, ישנתי פחות מארבע שעות ופסחתי על ארוחת הבוקר אבל העיקר שאני חמוש בהמון מצב רוח טוב.
הגעתי לספארי: פילים ג'ירפות,קופים, והיציאה החוצה.
זהו כבר נגמר??
קילומטר עד הספארי, בקושי קילומטר בתוך הספארי, ועדיין רובו של המרוץ לפני – מחוץ לספארי.
מצב רוחי הטוב התחלף בתחושת אכזבה אשר הדגישה את מצבי הפיסיולוגי הירוד.
שכונת רמת חן מנומנמת, כמעט ריקה מאנשים. עוברי האורח המעטים עסוקים בשלהם, נחיל של מאות רצים אשר שוטף את שכונתם לא מותיר בהם כל רושם.
הרחובות צרים ופתלתלים אם כי לא מדי, ותוואי הדרך מתאפיין בעליות וירידות, מתונות אך רבות.
המירוץ אורגן למופת: חלוקת שבבים ומספרי החזה, שמירת חפצים, הזנקה, שילוט והכוונה, חלוקת מים – ורבות בזכות שבט הצופים המקומי שגם הפעם היה נכון לעזור.
היינו מאות רצים ובתוכנו קבוצות חיילים מגובשות ששאגו בצוותא עד אשר גרונם ניחר, האווירה היתה מחשמלת. אפילו מזג האוויר היה לטובתנו.
איך אסכם? קצת פילים, ג'ירפות, קופים… אבל בעיקר הרבה מאוד מהחיה הזאת שנקראת אנשים.
אדם אילן-שליט הרץ הכותב
