ספורטאים רבים נהנים מרכיבה על האופניים ולא פחות מריצה. חלקם אוהבים את האחד ואחרים את השני. אופניים או ריצה? מהיכן ולהיכן נושבת הרוח…?
מאת:עמנואל בלחסן
משהו קורה לי עכשיו. כאן אני נפרד לכמה דקות מהישות התחתונה שלי, מגופי, אני מרחף מעל , מביט למטה ורואה את עצמי רץ. הסמל רץ מהר, הוא אלוף צה"ל, בכושר קרבי. מרחיב צעדים ברגליי הדקיקות ומגיע אליו בקלות. הוא מסובב את ראשו בהפתעה גלויה ומגביר את הקצב עוד ועוד ואני "משיב לו בקלילות". כל שאר המחלקה נשרכת מאחור במרחק הולך וגדל. עתה אני קליל כנוצה צחה , מרחף נוגע לא נוגע בקרקע, בגיל 8 יחף ושדוף, כפות רגלי חשות את הדשא הלח..
"למקומות …היכון …allez !" הפקודה ניתנה במבטא צרפתי כבד. מימיני ומשמאלי רגליים גדולות ושעירות, אני מתחרה עם חברי המושב המבוגרים. מעט מזוגות הרגליים לפני, חלקן נשארות מאחור מלוות בקולות נשיפה מתרחקים.
עוד זוג רגליים אחד … עוד 50 מטר …הדשא כנהר ירוק זורם לאחור. אני מבחין בפניו של מסייה אנדרי, אבא של ז'רום שמחכה לנו בסוף. פרצופו המחייך גדל במהירות מסחררת. אני יודע שניצחתי, גופי הקטן מקבל טפיחות של כבוד."
זכרון-ריצה בן 20 ו 30 שנה, של חייל טירון, של ילדות רחוקה, של ענייני גוף ונפש המוזכרים תדיר כדרים בכפיפה אחת בעולמה של הריצה הארוכה. מאז, בכל אותם 20 שנה כמעט ולא רצתי, למעט "ביקורים קצרים" בתחילת הסתיו לצורך מרוץ המדרגות של עזריאלי. דווקא אופני הכביש, הם אלו שקבלו את המדרגה הבכירה בפודיום של נפשי, והריצה נדחקה-נמחקה לה. הרוח החזקה (תרתי משמע) שנשבה מעולם אופני הכביש, ופגשה בפני לפני כ 15 שנים הייתה למפץ של אהבה!
העליות והירידות, המהירות, המרוצים, הניצחונות וההפסדים, הכוח והמוח, הגאווה והאכזבה, נס-הרים ומעלה עקרבים, קרב העליות הבלתי פוסק, ה TOUR DE FRANCE , עשור של דו-קרב אצילי בין ארמסטרונג לאולריך, הפציעות האיומות, קור צורב ושרב אימתני, הרוח…הרבה רוח! " עליה נחמדה זאת: 1 ק"מ אורכה, 100 מ' טיפוס, 10% שיפוע ממוצע… אני יורד, עולה בחזרה, כל עליה בוואריאציה אחרת של הילוכים וטכניקת טיפוס (סוד מקצועי..), יורד למטה שוב, אומר לעצמי בכל פעם "פעם אחרונה וזהו.."! שעשוע, קרב מוחות ביני לבין עצמי, בין הגוף לבין הסבל, בין הפיזי לנפשי… ירדתי "בפעם האחרונה" והינה אני מבצע פרסה ושוב מטפס, מתמכר לכאב…סיזיפוס שדוחף במעלה ההר את מכונת הקרבון, האלומיניום, השרפים והדבקים הזאת…סוג של פרדוקס שהיטיב לתאר הפילוסוף והסופר אלבר קאמי בספרו "המיתוס של סיזיפוס"-"…כל גרגר באבן זו , כל הבהוב מינרלי של הר זה שטוף הלילה כשלעצמו הוא עולם. עצם המאבק על הפסגות די בו כדי למלא לבו של אדם. עלינו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר."
אני מרגיש חזק, טוב ומחודד…" סוף ציטוט עצמי. כך כתבתי לאחר מרוץ נגד-השעון בעליה לנס-הרים במאי 2009. אלא ש…הציפור השוכנת קבע על כתפי הימנית, הנקר הקטן והעקשן סיפר לי בלחש על נפלאות הריצה, "בוא אלינו לשבת.." אמר לי במשך שנים ומעולם לא שקט. ואז זה קרה, סוף חודש יולי, ב Parc des Buttes Chaumont בעת ביקור משפחתי בפריס, עת "נכפתה" עלי הפסקת רכיבה של שבוע…
אין ספור רצים של יום א', עצים תמירים ועבי גזע, אגם ובו אווזים וברווזים משייטים את עצמם בשקט, עשרות שבילים נחבאים, מדרגות סלע, פכפוכי מים, גבעות תלולות, מדשאות, חתן-כלה מצטלמים…ואני רץ, נושם את האהבה הנושנה הזאת, את טעם הנעורים LA CHANSON DES VIEUX AMANTS ("אהבה בת עשרים" בתרגום קלוקל) פסנתר הפתיחה הענוג בשירו האלמותי של ג'ק ברל מלטף את נפשי ואני רץ בעליות התלולות, באוויר הקריר, רץ ומרחף…
והאהבה החדשה-ישנה התעצמה לה, התפתחה ותפחה מיום אחד בשבוע ליומיים, לשלושה, בנוסף ובמקביל לימי רכיבת האופניים…
שוב סוף-אוקטובר, פגרת מרוצי האופניים, ואני בטירוף של אימונים לקראת מרוץ המדרגות, ללא הפוגה, ללא התאוששות וללא אותה "פגרה" מפורסמת. ברך שמאל משוררת לי שיר כאב עובר ושב, ואני משיב לה עם קרח, הרבה קרח, מהסה את הכאב ב"וולטרן" ותחבושת אלסטית. עוד ריצה, עוד כאב, עוד קרח… מחשבות על מרתון תל-אביב באפריל מתחילות לזחול באחורי הראש… יוצא ל 15 ק"מ, נפשי כמצלמת רחף משייטת מעל לגופי, מביטה אל רגליי המקפצות חליפות, בנעלי המכסות טפח וטפחיים מהאספלט. אני קליל כהולוגרמה תכלכלה, מגביר את הקצב, רץ את 7 הק"מ האחרונים ב 25:40 דק'.
"הכל טוב", אני מספר לעצמי בסוף הריצה המשכרת-המשקרת הזאת. שוב הצלחתי לרמות את רגל שמאל, את הברך המקולקלת, שוב… אך לא הפעם! שעתיים לאחר תום האנדורפינים, האדרנלינים, ושאר הקנבינואידים הטבעיים שהוד רוממותו המוח שולח אל גופינו, רגל שמאל (בראשות הברך) הכריזה שביתה כללית! כאבי התופת, הצליעה, ההבנה העמוקה שעיוורון ההתאהבות המחודשת גרם לנזק. "פוס", הפסקה!
חוזר לסוס האלומיניום-קרבון, אל המרחבים המהירים, אל סוואנות האספלט, אל חברי לעדר האנטילופות, אל חיקו החמים של ה"פלוטון" (דבוקת הרוכבים) של קבוצתי. אל העליות, הנשימות והנשיפות, אל הכאב הכפוי והרצוי, אל הירידות המהירות, שיתופי הפעולה אל מול הרוח הבוגדנית, אל "האישה" המתגלגלת והבשלה, הבוגרת והמודעת לעצמה!
אני ממתין בסבלנות לברך, לקדמת השוק המודלקת בפציעת ה Shin splints. לרגל שתתיר לי לשוב ולקיים את האהבה הכפולה, לעבור על "חרם דרבינו גרשום"…ובכן אחרי הכל דארלינג, לא הכל "קרבון וסגסוגות" (כפי שאמר, זה שלא ביקר מעולם בבית הכנסת הדו-גלגלי הגדול ע"ש פאוסטו קופי זצ"ל), במכונה הזאת יש גם רוח…הרבה רוח!
