השנה הגשמתי חלום ישן, לרוץ את מרתון ברלין. לא תמיד היתה הריצה חלק מאורח חיי. את הריצה גיליתי רק בגיל חמישים ומעולם לא רצתי מרתון בחו"ל. אז למה דווקא בברלין? נולדתי בהולנד לשני הורים לא הולנדים: אמא ילידת דנמרק ואבא יליד גרמניה. הדרך המתבקשת מגרמניה להולנד היא חציית מעבר הגבול המערבי של גרמניה וזהו. אבל כך לא היה. אבא עזב את גרמניה בכיוון ההפוך, מזרחה, בנסיעת רכבת מברלין לווינה מה שהייתה יכולה להיות נסיעה פשוטה בתכלית אילו לא התקיימה בשנת 1943 בה יהודי שהעז להשתמש בתחבורה ציבורית הסתכן בנפשו.
לכתבות נוספות בנושא:
מנגשה וקטמה ניצחו במרתון ברלין, מקום 15 להיימרו עלמיה הישראלי
בכמעט שתי דקות: שיא עולם מטורף לרות צ'פנגטיץ' במרתון שיקגו!
מקום 3 ושיא אישי למארו טפרי במרתון אמסטרדם, אליו הגיע בכלל כמכתיב קצב
אבי ז"ל (1922-2006) נולד בווירצבורג כילד חמישי למשפחה יהודית גרמנית. אביו כיהן כרב ניאו-אורתודוקסי שהתמנה כרב קהילה בערים שונות בגרמניה וכך נדדה המשפחה כל כמה שנים למקומות שונים. ניאו אורתודוקסים, יהדות גרמניה מבית מדרשם של הרב הילדסהיימר, צבי הופמן ואחרים, נתנו מקום של כבוד להשכלה אקדמית. לדוגמה, תנאי הקבלה לסמינר לרבנים בברלין בו סבי ז"ל הוכשר לרב, קרוב לק"מ ה-9 במרתון, היו היכולת ללמוד דף גמרא עם תוספות ורש"י לצד תעודת בגרות מגימנסיה. כמו רבים מיהודי גרמניה גם סבא וסבתא הזדהו כגרמנים לא פחות מכיהודים והיו משוכנעים שהנאצים לא יפגעו לרעה במי שהוכיחו את נאמנותם לגרמניה במלחמת העולם הראשונה.
משפחת פיינברג. 1922 | צילום: פרטי
ברלין היתה לעירו של אבי ז"ל מאז אפריל 1937. דירתם הראשונה ובית הספר התיכון היו בקרבת Levetzowstrasse (ק"מ 3 של המרתון) מרחק הליכה של כחמש דקות מפארק Tiergarten. בהשוואה ל-Gross Strehlitz הנידחת והאנטישמית בה סבא כיהן בשנים אלה, ברלין היתה תוססת ומזמינה. כיאה לעיר בירה, תושבי ברלין ידעו לכבד פרטיות, ואנונימיות, כל עוד לא היית מזוהה כיהודי.
רכוב על אופניו עם הטלאי צהוב עמוק בכיס יצא אבא לסייר ברחבי העיר. אהבתו לכימיה דירבנה אותו לחיפוש מתמיד של חומרים לעריכת ניסויים בכימיה. באחד המקרים אבי בן ה-16 דפק בשערי מפעל כימי וביקש את המנהל. למנהל היה ברור שלתיכוניסט החצוף והחשוד הזה יש מקום ראוי אחד: תחנת המשטרה ב-Chuasseestrasse. לשוטר במקום ניתנה הוראה לקחת את הילד לתחנת אחרת באלכסנדרפלאץ, מרחק נסיעה של כ 3 ק"מ שרוב רובה על Torstrasse (ק"מ 11-8 של המרתון).
התחנה באלכסנדרפלאץ הייתה לא אחרת משל הגסטאפו, שם עבר חקירה מצמררת על ידי ארבעה חוקרים מאיימים. הוא לא האמין למראה עיניו כשמצא את עצמו כעבור כשעה שוב בחוץ עם אזהרה לא לבקר לעולם באף מפעל לכימיה ולא שום מפעל אחר. בחזרה על אופניו הוא פתח בדהרה ברחובות ברלין על מנת לוודא שאף אחד לא רודף אחריו. איזה דיסוננס: כרצי מרתון ומשתמשי טלפון סלולרי במאה ה-21 אנחנו מסכימים בקלות יתרה לשים עלינו צ'יפים וכרטיסי sim לצורכי איתור ומעקב!
אלכסנדרפלאץ כיום | צילום: Christian Wolf, Wikimedia
אחרי שכל בתי הספר נסגרו בפני יהודים ואפילו בית הספר היהודי האחרון בברלין ננעל, לקח סבי הלא ציוני את אבא למשרד הארץ ישראלי ב Meinekestrasse (ק"מ 35 במרתון) ורשם אותו להגירה מגרמניה לפלשתינה. זה היה מאוחר מדי. רשימת ההמתנה הייתה ארוכה ואבא נשלח לעבוד בחווה חקלאית 'הכשרה' בכפר Steckelsdorf כ-80 ק"מ מערבית מברלין. עבודה זו מילאה ייעוד כפול: לחקלאים הגרמנים היו חסרות ידיים עובדות ומבחינת היהודים הצעירים הייתה זו הזדמנות להתנסות בחקלאות לקראת עבודת האדמה בארץ.
כעבור 16 חודשים הגיע צו פינוי של הגסטאפו המיועד לכל 90 חברי הקבוצה להתכונן ל 'טרנספורט'. הצו פרט את כמויות הביגוד והרכוש המזעריים שהיה מותר להם להביא לדרך. אבא פנה מיד לטלפון הציבורי הקרוב על מנת לעדכן את ההורים במתרחש. בעברית הורה לו סבא: עזוב את המקום מיד ובלי להיפרד מחבריך, בוא 'הביתה' לברלין. שיחת טלפון זו הצילה את חייו, ומאותו רגע ואילך הוא הצטרף לאותם אלפים בודדים של יהודי ברלין שחיו במחתרת, הצוללות.
לא הרבה זמן לאחר מכן יצחק, אחיו הגדול של אבא קיבל צו התייצבות לטרספורט מזרחה. הוא לקח את הכינור שלו איתו ונעלם לבלי שוב. אבן זיכרון Stolperstein לזכרו נקבעה ב-Claudius Strasse 6 (ק"מ 5 של המרתון). לא ארכו הימים והגיע גם תורם של סבא וסבתא. הצו שקיבלו היה בהול עד כדי כך שלא היה זמן להיפרד. ב-Levetzowsrasse הם הועלו בכוח למסע לריגה. אבני זיכרון לזכרם הונחו בטקס משפחתי רב משתתפים בנובמבר 2021 ב-Solinger Strasse, שני המקומות לא רחוקים מהק"מ הרביעי במרתון. מאותו רגע ואילך הפכו אבא, אחותו הינדה ואחיו מוני וחברתו לצוללות שמצאו את מחבואיהם באזור ה-Tiergarten.
אבן הזיכרון בברלין | צילום: פרטי
אחרי חיפושים אינסופיים מצא אבא עבודה כנער שליח במפעל למכניקה עדינה לא רחוק מ-Hardenbergstrasse (ק"מ 2). כשהחיים סגרו עליו עוד ועוד והייאוש הלך וגבר הוא אזר אומץ וחשף בפני הבעלים ד"ר הלמוט סל את יהדותו. ד"ר סל הזמין אותו עוד באותו יום אליו הביתה ובהמשך צייד אותו במסמכים המהווים אסמכתא לשליחות סודית לווינה למען הרייך. אבא עזב את ברלין ברכבת מתחנת Tiergarten באמצע 1943. הסיפור המלא מתועד בספרו 'גר הייתי בארץ נוכריה, מברלין לירושלים בזהות בדויה – הוצאת יד ושם 2003'.
קו הסיום של מרתון ברלין הוא ב-Tiergarten לא רחוק מהגן הזואולוגי בו אבא העביר ימים ארוכים בחברתם של הזוחלים שעליהם היה אפשר לסמוך שלא ילשינו עליו בפני השלטונות. מתקנים מחוממים אלה העניקו מעט חום ושקט נפשי. איזה ניגוד תהומי לסיפוק והשקט הנפשי העוצמתיים שחווים רצי מרתון בעת חציית קו הגמר. איזה ניגוד תהומי בין ברלין מסבירת הפנים של 2024 לעומת ברלין של לפני 90 שנה. כמה אירוני שבתקופה הקשה הנוכחית בארץ אפשר למצוא אי של שפיות דווקא בברלין.
אני מבקש להקדיש מרתון זה לזכרם של סבא וסבתא גרשון ושרה פיינברג, אבי עזרא והדודים יצחק, דורה, מוני וחנה. בנוסף לאבא גם מוני וחנה שרדו את השואה. עבור רצים הריצה היא ביטוי לחופש מוחלט. זה המקום לאחל לבני אנוש שנזכה לרוץ כדרך להבעת חופש ולא שנצטרך לרוץ על מנת לזכות בחופש.
קו הסיום של מרתון ברלין | צילום: Shutterstock
רגע לפני המרתון
הספר שאני קורא בימים אלה The last jews in Berlin , Leonard Gross מספר סיפורי הישרדות של מספר יהודים בברלין של השואה. הספר כתוב בדילוגים: כשהסיפור על פלוני הסתיים עוברים בפרק הבא לדמות אחרת, מה שמשאיר את הקורא עם תחושה שזו פרידה לא סופית מהדמות. כעבור כמה פרקים חוזרים שוב לאותן דמויות ואז סיפורי ההישרדות הופכים להיות סיפורי מתח גבוה. הוא כתוב מצוין ומציף את אומץ ליבם של ברלינאים לא מעטים שסיכנו את עצמם בניסיון להציל יהודים.
הקריאה יצרה אצלי חוסר שקט שהפריע לי לישון בלילות. בראש מתערבבים לא רק העבר עם ההווה של ברלין. הסלט הזה מתובל היטב עם ההווה והעתיד שלנו בארץ לעומת הנורמליות הברלינאית של היום. התקשיתי להתרגש כשעמדתי בתור בין אלפים שבאו מכל היבשות להשתתף במרתון הכי מבוקש בעולם לקבל את מספר המשתתף שלי במרתון.
האווירה חגיגית מאוד ולא נראה שמישהו מוטרד ממשהו. בעזרת דפנה אשתי, הכרחתי את עצמי להתגבר על מצב הרוח הזה. המלון של שבת היה ב-Oranienburger Str וצעדנו לבית הכנסת הענקי ברחוב (היה סגור) שמשמש היום כבנין הקהילה. ברחוב מוצגות תמונות של החטופים. עברנו גם ליד הסמינר לרבנים ב-Tucholsky Str. דפנה שמחה לראות תיירים עוצרים ליד Stolpersteine קוראים ומצלמים. משם צעדנו לאורך ה-Spree לשער ברנדנבורג וצפינו במרוץ ילדי בתי ספר שהתקיים שם בעידוד הקהל המפרגן. במוצ"ש היה מוזר להתארגן התארגנויות אחרונות למרתון תוך כדי האזנה לחדשות מהארץ. שבוע טוב ושנה טובה שיהיו לנו.
מרתון ברלין | צילום: shutterstock
המרתון עצמו
להכנה למרתון ברלין היו שני חלקים שלכאורה אין ביניהם קשר. לא צריך סיפור משפחתי כדי להתכונן למרתון ולא צריך שום מרתון בשביל מסע שורשים. בשתי הפעמים הקודמות בהן הייתי רשום לברלין נפצעתי במהלך ההכנות ולא נסעתי. אלא שהחוב שקבעתי לעצמי נשאר פתוח. ודווקא בשנה הקשה הזאת שמעלה אצל כולנו שאלות מכל תחומי החיים, המרתון יצא אל הפועל.
על הסיפור המשפחתי כבר כתבתי ולא אלאה אתכם בעוד מזה. ועכשו לגבי הריצה עצמה. ההכנות למרתון היו בסך הכל טובות עד ריצת ה-28 ק"מ של תחילת הטייפר. משום מקום הפתיע אותי אכילס שמאל ובצורה קשה. אפילו הפיזיותרפיסט אמר – 'יש עיבוי בגיד, קח ארקוקסיה בימים שלפני המרתון ומה שיהיה יהיה'. נו נו. מאז רצתי ריצה אחת או שתיים בשבוע והחששות נשארו. בהתייעצות עם עמנואל (המאמן שלי ב"רצי הבירה") בחרתי להתחיל בקצב של 5 דקות לק"מ, ולראות לאן זה מתפתח.
בנוסף החלטתי לרוץ על נעלי אימון רגילות בגלל התמיכה הטובה יותר. ברגע האחרון הגבהתי את הסוליות בעזרת מגביהים שנמצאים תמיד בהיכון. לזינוק התייצבו 58,000 רצים. כלומר המרתון התחיל ב-9:15 ולקו הזינוק הגעתי כעבור רבע שעה של הליכה צפופה. התחלתי כמתוכנן, מזג האוויר והאווירה מושלמים וצפיפות הרצים מחייבת ערנות מתמידה.
דוד בן גרשום ואשתו בסיום מרתון ברלין | צילום: פרטי
בק"מ ה-10 איבדתי את ה-GPS ועברתי לריצה לפי הרגשה. לא רע בכלל. בק"מ ה-22 התחושה הייתה של ג'וגגינג ארוך ולא ריצת מרתון. האכילס רגוע, הגיע הזמן להגביר קצת. זה היה מצוין. נכנסתי לאוירה, התחלתי להרגיש מאמץ וקצת לסבול. כך צריך להיות מרתון. מעודדים בלי סוף. הרכבים של נגנים שמוסיפים המון לאווירה. קהל מפרגן. שדרות רחבות ידיים. עלי שלכת. בק"מ האחרון פונים לשדרת Under der Linden שמובילה הישר לשער ברנדנבורג. אי אפשר שלא להתרגש. דפנה אשתי חיכתה לי בסוף בקרני שמש מלטפות ואווירת חג.
סיפור מדהים, אני לא אסע לגרמניה, כי הורי נולדו שם. אב הוברח בקינדרטרנספורט, ואמי עברה את השואה בבריחה מגרמניה.
נראה לי ששרתנו בצבא באותה יחידה קטנה בסוף הבסיס הגדול.
סיפור מעניין.