אליפות הארץ באופני כביש התקיימה לפני שבוע בעפולה בהשתתפות למעלה מ-300 רוכבים, מתוכם כ-30 נשים. ראיון עם שלוש אלופות: לאה גולדשטיין, אלופת הארץ, רונית וייסמן, מנצחת קטגוריית מסטרס ב’, וורד מרגלית מנצחת קטגוריית הבוגרות ספורט. מקצוענית אחת, ושתי רוכבות מסטרס, חולקות אהבה גדולה לאופניים – איך הן עושות את זה?

מאת:מור שלזינגר

לאה גולדשטיין (40) מהרוכבות החזקות בעולם, מקצוענית אשר חיה ומתאמנת כיום בקנדה ומתחרה עם קבוצת ValueAct. לאה בעלת נסיון עשיר בתחרויות כביש, ובמיוחד במרוצי שלבים, מקפידה להזדהות כישראלית ולייצג את ישראל בכבוד בתחרויות באירופה, ארצות הברית וקנדה. כמו מקצוענים רבים אחרים, גם לאה מקפידה להגיע לארץ מדי שנה ולקחת חלק באליפויות הארץ בכביש ובנג"ש. כשמדברים איתה אי אפשר שלא לחוש את ההתלהבות והאהבה הגדולה שלה לאופניים, התלהבות מדבקת.

רונית וייסמן (40) נשואה לניר ("התומך הנלהב שלי") ואמא ליובל ושקד, גרה בקריית חיים ועובדת כמנהלת משרד בחברת בנייה. רוכבת שטח כבר 18 שנה, ובחמש השנים האחרונות גם רוכבת כביש. רונית מתאמנת עם קבוצת מסטרס חיפה והמאמן רועי שפרון. לאופניים היא מספרת, הגיעה ביחד עם בעלה, מייד עם השחרור מהצבא קנו אופני הרים והחלו לטייל בארץ להנאתם.

איך אתן מסכמות את האליפות מבחינתכן?
לאה: בניגוד לשנים קודמות המסלול היה מאוד סלקטיבי הפעם: עליה, מישורים, רוחות. מבחינתי ככל שהעליה קשה יותר, כך יותר טוב עבורי. בתחרות עצמה, ידעתי שאסור לי לתת לזה להגיע לספרינט סיום. בסיבוב הראשון רכבתי בקצב שמרני, ושתי הירדניות ישבו על הגלגל שלי, ובסיבוב השני הגברתי קצת והן נשרו ומאז הקפדתי להגדיל את ההפרש ביני לבינן. כשההפרש עמד על חמש וחצי דקות הרגשתי בטוחה בנצחון שלי. זו תמיד הרגשה טובה לנצח, במיוחד כשזו אליפות הארץ. אני גאה שניצחתי, וגאה גם לייצג את ישראל בתחרויות ברחבי העולם, ולהראות שיש רוכבות ישראליות חזקות וטובות.

רונית: היתה תחרות קשה מאוד, עם הרבה מאוד שינויי קצב שהכאיבו לשרירים. מבחינת האימונים שלי הגעתי מאוד מוכנה לאליפות, הרגשתי חזקה מאוד, משכתי הרבה והרגשתי שיש תגמול בעד העבודה הקשה שאני עושה כל השנה. היה כיף.

ורד: זה היה המרוץ הכי מוצלח שהיה לי בחיים! הכל הלך כמו שצריך, הייתי מרוכזת, כל מה שלמדתי עד עכשיו בא לידי ביטוי הפעם, ואני גאה. עד היום הייתי ראשונה מתוך אחת, אבל הפעם ניצחתי את מקצה הספורט כולו, ועוד אליפות הארץ: תחושת הישג אדירה.

איך נראה סדר היום שלכן?
לאה: כשאני בדרכים, כמו עכשיו, אני קמה מוקדם, בחמש בבוקר, עושה קצת מתיחות, תרגילים, ויוצאת לרכיבה דבר ראשון על הבוקר. רכיבה יכולה להמשך החל משעתיים ביום קל, ועד לחמש ושש שעות. בהמשך היום אני מקפידה על מנוחה, תזונה ומתיחות. בדרך כלל אני במיטה כבר בשמונה וחצי-תשע בערב. כשאני בבית זה אפילו יותר גרוע (צוחקת): יש לי שני כלבים, ואני קמה מוקדם יותר על מנת להספיק לטייל איתם. בנוסף אנחנו עושים הרבה מאוד יחסי ציבור לקבוצה: מבקרים אצל נותני החסות, מעבירים סדנאות רכיבה לנשים, מופיעים בבתי ספר ומסבירים לילדים על חשיבות הספורט, תזונה נכונה, ועוד.

רונית: קמה ב-4:30 מתארגנת ויוצאת לרכיבה של שעתיים. חוזרת, מעירה את הילדים, מקלחת זריזה, סנדויצ’ים וקדימה לעבודה. ב-8:00 בבוקר אני כבר בעבודה וב-14:00 חוזרת הביתה, ומתחילה אחר הצהריים של פעילויות עם הילדים. ב-22:00 כבר נופלים מהרגליים.

ורד: אני הולכת לישון מוקדם, או לפחות משתדלת, וקמה מוקדם בבוקר לאימון. יש לי מזל שאני מתאמנת בפארק הירקון ולומדת בסמינר הקיבוצים שזה ממש קרוב. בנוסף אני גרה בתל אביב ומצליחה לשלב אופניים ככלי תחבורה. כחלק מאורח החיים מקפידים על תזונה, ולא מפסידים אף אימון. לפעמים החבר מתבאס, היא צוחקת, אבל אין מה לעשות.

מה התוכניות לעתיד הקרוב?
לאה: אני מתחילה לראות את סוף הקריירה המקצוענית שלי. אני רוצה להמשיך למרוצי אולטרה, וכנראה אמשיך באופן חלקי עם קבוצה מקצוענית: מרוצי שלבים, בעיקר אלו ההרריים יותר. באוקטובר יהיה מרוץ האולטרה הראשון שלי: Furnace creek 508 , מרוץ שעובר בחלקים הקשים ביותר בקליפורניה, ואני כבר ממש מתרגשת.

רונית: החלום זה לעשות טור טראנס אלפ בכביש, אבל זה בעייתי כי עדיין הילדים בראש סדר העדיפויות. אני מקוה להשתתף בטור הישראלי. ובינתיים להמשיך להנות מהאופניים, להמשיך להתחרות ולהתחזק.

ורד: להמשיך להתמיד ולהנות. אני לוקחת את זה לאט לאט, אבל תחושת הישג כזו מקפיצה אותך למעלה, ואת מבינה שאת יכולה יותר ויש לאן להתקדם וזה כיף.

מה את אוהבת באופניים?
לאה: אני אוהבת את האתגר, את השקט, אני אוהבת לרכוב לבד, ואת הבעיות הקשות ביותר אני פותרת תוך כדי רכיבה. מה שיפה בספורט האופניים זה שאפשר לרכוב עם כל אחד. רוכב פחות חזק יכול לעשות דרפטינג על רוכב חזק יותר. זה ספורט מאוד מגוון: אפשר לעשות רכיבות טיול, או רכיבות קלות, זה כיף. וכמובן זה ספורט שמאפשר לשמור על כושר, ועל הגזרה, כל אחד יכול לרכוב בכל גיל.

לאה גולדשטיין: אוהבת את האתגר / צילום: אייל דולין

רונית: אני בעיקר אוהבת את המהירות, המהירות פשוט ממגנטת וממכרת.

ורד: אני אוהבת את המהירות, את האדרנלין, במיוחד בירידות, את הרוח על הפנים, ואת המרחבים הפתוחים. וכמובן זה גם ספורט חברתי, אני נהנית לרכוב בקבוצה שלי שהיא אחת הכיפיות שיש.

איזה מסר את רוצה להעביר לקוראות הכתבה?
לאה: אני חושבת שאם יש לך מטרה, ולא משנה אם את חובבנית או מקצוענית, את צריכה לעשות הכל כדי להשיג את המטרה. נשים יכולות להשיג כל מה שגברים יכולים להשיג, אם רק רוצים משהו מספיק – זה יתגשם. ואם זה לא מתגשם, סימן שלא רצינו מספיק.