לרכוב את מסלול הטור דה פראנס זו משימה קשה גם עבור רוכבים מקצוענים ברמות הגבוהות ביותר, ורק שני ישראלים מקצוענים (גיא ניב ועומר גולדשטיין) עשו זאת עד היום. אך האם רוכב חובב בן 46 שחלה בלוקמיה יכול לעשות זאת? רועי לבנברג ינסה לענות על השאלה הזאת בחיוב בקיץ הקרוב בצרפת, בסיפור עוצמתי ומעורר השראה, שתפס אפילו את עיניהם של קברניטי קבוצת ישראל פרמייר טק.
לכתבות נוספות בנושא:
כריס פרום משאיר את הדלת פתוחה ל-2026 – האם הוא ימשיך לשנה נוספת?
הרבה יותר משני גלגלים: המדריך המלא לאוהד האופניים המתחיל
הכן גופך לרכיבה: פציעות נפוצות ברכיבת אופניים
לבנברג, גרוש ואב לשניים מר"ג, חלה לפני פחות משנתיים בלוקמיה חריפה AML ("הרגשתי שהעצמות שלי מתפוצצות"). הוא היה בסכנת מוות ממש, אך בזכות טיפול אגרסיבי ותרומת מח עצם מאחותו, החל אט אט בתהליך ההחלמה, שטרם נגמר גם היום. כמי שהיה רוכב תחרותי בצעירותו, שאף הגיע לנבחרת ישראל וזכה בתואר אלוף ישראל לנוער, הוא יודע דבר או שניים על התמודדות עם קשיים וחוסן מנטלי ("הספורט עזר לי להתגבר על המחלה"). לאחרונה, הוא חזר לרכוב, עם מטרה גדולה מול עיניו – גיוס כספים לעמותה בינלאומית למלחמה בסרטן הדם. בראיון מיוחד לשוונג, הוא מספר את סיפורו הייחודי ומצהיר: "הסיפור שלי הוא סיפור של ניצחון, שמחה גדולה ותקווה".
רועי לבנברג | צילום: פרטי
רועי, ספר קצת על ההיסטוריה שלך כרוכב אופניים בצעירותך.
"התחלתי לרכוב בגיל 12 עם אבא שלי בשבתות, בגיל 13 ביקשתי אופני כביש לבר מצווה, אז פגשתי את הבוטקיה הראשונות שלי וזאת הייתה אהבה ממגע ראשון. הייתי ממש טוב מההתחלה, היו לי הרבה ניצחונות וזה דרבן ונתן מלא מוטיבציה. זכיתי ארבע פעמים באליפות ישראל לרכיבת כביש לגילי, הייתי חבר נבחרת ישראל והתחריתי בחו"ל. רכבתי לצד אושיות מהענף כמו נימרוד דובינסקי, אילן אידלסון, יובל סירקין, עמי אסייג וצחי בויגן. האופניים מהר מאוד הפכו להיות חלק מהזהות שלי, עד היום כששואלים מישהו מראשון עלי, הוא בדרך כלל אומר 'מי? ההוא מהאופניים'? לפני הצבא החלטתי שאני מוותר על הספורטאי מצטיין שלי והולך לקורס חובלים".
ואיך חזרת לרכוב?
"חזרתי לרכוב באזור גיל 30 אבל בשטח, פחדתי מהכביש אחרי ריבוי התאונות בהן הייתי מעורב כנער, ושלא נדבר על מספר הרוכבים ההרוגים שיש כאן בכבישים. בהתחלה עשיתי בעיקר טיולים עם קבוצת רכסים המיתולוגית. לאחר כמה שנים התחברתי לקבוצת ירקון מת"א והתחלתי לרכוב לא רק בשביל הכיף, גם בשביל הכושר. ב-2016 התחריתי באפיק בפעם הראשונה, ואפילו ניצחתי בחד יומי, ומאז עשיתי עוד שני אפקים מלאים. היום שני הבנים שלי רוכבים, אורי בן 12 ואיתמר בן 10 אצל אור דיין מדרופס, אור הוא גם זה שמאמן אותי לאתגר שאני עומד בפניו, סומך עליו שאגיע מוכן".
רועי לבנברג באפיק | צילום: פרטי
ספר לי קצת על המחלה, איך הכל התחיל?
"הכל התחיל ב-15 באוקטובר 2023, שבוע אחרי האסון הנורא. באותו הבוקר התעוררתי בחמש לפנות בוקר עם כאבים בלתי נסבלים במרכז החזה, הייתי בטוח שמדובר בהתקף לב… הגעתי באותו הבוקר למיון בבילינסון. שם התברר שלא מדובר בהתקף לב, אך לא ידוע במה כן מדובר, ולכן אושפזתי לצורך בדיקות כלליות, בהן לא התגלה שום ממצא ושוחררתי עם משככי כאבים הביתה. מאז במשך כמה חודשים חוויתי מספר התקפים של כאבים בעצמות – בית החזה, הכתפיים, הבריח והגב, כשלבסוף זה עבר לרגליים. ההתקפים הגיעו תמיד 48 שעות אחרי אימון רכיבה עצים במיוחד. לא ידוע על קשר רפואי בין הרכיבה להתקפים, אבל בפועל כך היה. ב-29 בפברואר הגעתי שוב למיון בבילינסון, אחרי חמישה ימים של סבל נוראי מכאבים בבית… לאחר יומיים כשאני מאושפז בפנימית אובחנתי עם לוקמיה חריפה בשלב מאוד מתקדם, בעצם לא נותר כלום מהמערכת החיסונית שלי למעט תאים סרטניים".
ומאותו הרגע התחלת בטיפולים אינטנסיביים?
"השבוע הראשון היה נוראי, טופלתי בכמויות אדירות של מורפיום, כי הרגשתי שהעצמות שלי מתפוצצות. ישר אחרי המורפיום התחלתי כימותרפיה "מצילת חיים", שבוע של כימותרפיה חזקה 24/7 לווריד. לקח לי חמישה שבועות של אשפוז בשביל להרוס את מח העצם החולה שלי ולייצר אותו מחדש. לאחר האשפוז נחתי חודש בבית, התחזקתי לקראת סיבוב נוסף של כימו והשתלת מח עצם".
רועי לבנברג. היה במצב קשה | צילום: פרטי
והאופניים, אני מניח, נשארו בצד בתקופה הזאת?
"אז זהו, שלא. הגעתי מבית החולים שבר כלי, אבל החברים שלי מירקון הביאו לי טריינר הביתה, והתחלתי להתאמן. היה לי חודש לעלות שוב במשקל ולהתחזק. זאת הייתה משימה לא פשוטה, כי קשה לבנות את עצמך מחדש בידיעה שעוד חודש הכל הולך להיהרס שוב. עד היום מתחילת המחלה בניתי את עצמי מחדש שלוש פעמים, מאפס למצב של רוכב 50 ק"מ על 200 וואט".
ואיך עברה ההשתלה?
"ב-1 במאי 2024 נולדתי מחדש. אחותי הקטנה נתנה לי חיים חדשים באמצעות תאי מח העצם שהיא תרמה לי. אחרי ההשתלה השתחררתי הביתה במצב לא פשוט, עם המון תופעות לוואי של הכימו, ועם מח עצם ומערכת חיסונית סופר חלשים, לקח לי שלושה חודשים להרים את עצמי ולחזור לחיים. לפני כארבעה חודשים, ממש כשהייתי בשיא, התחילה לי מחלת השתל, המערכת חיסונית החדשה שלי תוקפת את המעיים, במקרה שלי, מה שגורם לכאבי בטן, הקאות ושילשולים. בעקבות המחלה הגעתי ל-60 ק"ג… ואני מטר שמונים… אושפזתי שוב לשבועיים במחלקה, עד שהתסמינים נחלשו קצת ושוחררתי הביתה. חזרתי להתאמן, עליתי קצת במשקל והתחלתי לבנות את עצמי שוב מחדש, והפעם לא סתם בשביל הכושר, אלא עם יעד בדמות הטור".
רועי לבנברג | צילום: פרטי
איך אתה מסביר את ההחלמה המהירה שלך?
"היה לי הרבה מזל, פעם אחת שאחותי הקטנה יצאה מתאימה לתרום לי מח עצם ופעם שניה שהגבתי ממש טוב לכימו, מעבר לזה במשך כל האשפוז דאגתי לנוע והרבה, הייתי עושה 'טיולים' יזומים פעמיים שלוש ביום, גם בתקופות שהייתי סמרטוט, לא ויתרתי לעצמי. כל יום כשהייתי מקבל את התוצאות של הבדיקות – אם הן היו טובות זה היה מעיף אותי למעלה הייתי מקבל כוחות. אז הבנתי את הכוח של הנפש על הגוף. המצב הנפשי שלי והדברים שהייתי חושב עליהם היו משפיעים באופן ישיר על המצב הפיזי שלי, יותר מכל כדור נגד כאבים או עירוי נוסף כל שהוא. לאורך כל הדרך הייתי מלא במוטיבציה בשלוות נפש ובידיעה ברורה שאנצח כי אני ווינר. ברור שהיו נפילות אבל בגדול הייתי כל הזמן עם הראש מורם והפנים קדימה".
איך האופניים עזרו לך?
"שמתי את ההחלמה שלי כמטרה, וכמו באופניים ידעתי שאני אנצח. האופניים לימדו אותי שגם אם אני חושב שאין שום סיכוי בעולם לנצח, כי אני חולה עם חום או כי התרסקתי בירידה או כי התפנצ'רתי 5 ק"מ מהפיניש, זה אפשרי! הפסקתי לרחם על עצמי ונכנסתי למוד של תחרות, תחרות על חיי, ארוכה וקשה כמו שאני אוהב. האמנתי בגוף שלי שהוא יעמוד באתגר וגם כשהייתי במצב מאוד קשה, עם חום גבוה ובקושי מגיב, עמוק בפנים ידעתי שאני חזק ואני אעבור את זה. האופניים עזרו לי להתחזק בין טיפול לטיפול, וגם במהלך הטיפולים עצמם, ההרגל של לאכול 6 ארוחות ביום, גם כשלא רעבים עזר לי מאוד לאכול תוך כדאי הכימו, עם בחילות וללא תאבון, הייתי תופעה מיוחדת במחלקה, ההוא שאוכל למרות הכימו והולך עם הטרנינג הוורוד".
רועי לבנברג רוכב | צילום: פרטי
מה זה בדיוק אירוע הרכיבה בטור דה פראנס שאתה הולך להשתתף בו?
"לא האמנתי כשגיליתי שיש אירוע שמשלב תרומה ללוקמיה עם האהבה הכי גדולה שלי, האופניים. בחמש שנים האחרונות מתקיים אירוע עולמי להתרמה ללוקמיה, האירוע כולל רכיבה של המסלול המלא של הטור, 21 יום, 3,300 ק"מ, 55 אלף מטר טיפוס. מדובר בקבוצה של 20 רוכבים מכל העולם, רוכבים שיש להם קשר ישיר ללוקמיה, או היו חולים כמוני (יש שניים כאילו) או שבן משפחה שלהם חלה או נפטר מלוקמיה. אנחנו נרכב כמו קבוצת פרו טור, עם ליווי של אופנועים ורכבי לווי, רופאים, מעסים וכל המעטפת מסביב. הזינוק הוא שבוע לפני הטור, כלומר שבועיים נרכב במקביל לטור, רק שבעה קטעים קדימה. כל חבר קבוצה מתחייב לגייס כסף תרומה ללוקמיה כתנאי להשתתפות, ולכן הקמתי פרויקט גיוס המונים לגייס תרומות עבור לוקמיה".
מה גורם לבן אדם לקחת על עצמו כזה אתגר אחרי שעבר את התקופה הקשה בחייו?
"הקשר הזה בין לוקמיה לאופניים ממש הדליק אותי, אני אוהב אתגרים ומאוד מאמין בעצמי. מאז שקיבלתי את האישור שהתקבלתי לקבוצה, ישר מצבי הבריאותי השתפר, חזרתי לרכוב וכשאני רוכב לא כואב לי כלום. איך שאני נכנס לתנוחת רכיבה, הכל עובר לי, אין בחילות ואין כאבים. נכון שלא הכל ורוד ונכון שקשה לפתח וואטים, אבל לאט לאט זה קורה, וכשזה קורה אני מתמלא באמונה בגוף שלי ומתמלא במוטיבציה להמשיך להילחם ולנצח. בגיל 13 רכבתי בפעם ראשונה ממטולה לאילת, רכבתי כל מטר כולל את הירידות של סדום, הילד הצעיר ביותר שעשה את זה. גם אז חשבו שילד בן 13 לא מסוגל לעשות את זה, הסיום היה קשוח, ה-50 ק"מ האחרונים היו סיוט, בכיתי את רובם, אבל עם הרבה עידוד בסוף סיימתי".
רועי לבנברג עם ילדיו | צילום: פרטי
מה המצב הבריאותי שלך נכון להיום?
"נכון להיום אני עדיין סובל ממחלת השתל, זה קורה שהמערכת חיסונית (המח עצם) תוקפת תאים בריאים בגוף שלי, באיזשהו שלב החלטתי שדי, אני חוזר לתפקד על אף המחלה, עם הילדים, עם האופניים ופשוט התחלתי להתנהג כרגיל. כרגע התסמינים יותר רגועים והתרגלתי לזה, אז מצבי טוב יותר, מקווה שבעקבות הטיפול שאני מקבל, מעל ל-20 תרופות שונות ביום, זה יעזור ובקרוב זה יהיה מאחורי".
ממה אתה חושש?
"החשש הגדול ביותר של כל חולה לוקמיה זה שהמחלה תחזור, החשש הזה תמיד ברקע. אני חושש שאחלה בשפעת או כל מחלה אחרת בסמוך לאירוע. אני לא חושש מהמאמץ הפיזי, אם אשאר בריא אני מתכנן להגיע מוכן".
רועי לבנברג עם הרוכבים הישראלים של ישראל פרמייר טק | צילום: נועה ארנון
לאחרונה קבוצת ישראל פרמייר טק התגייסה לסייע לך ואפילו היית איתם במחנה האימונים של פתיחת העונה, איך זה היה?
"וואו! הגשמת חלום. אני חושב שהדרך הכי טובה לתאר את החוויה זאת שיחה עם הבן שלי, איתמר בן ה-10, אחרי שסיפרתי לו על כמה אני נהנה וזה הגשמת חלום בשבילי, איתמר אמר לי 'אבא, אולי זה לא כל כך נורא שהיה לך לוקמיה'. מה שמדהים זה שהוא כנראה צודק, הלוקמיה הובילה אותי להגשמת חלום ילדות ענק. הקבוצה התייחסה אלי כמו רוכב מהמניין, קיבלתי תמיכה מקצועית מלאה, דברים כמו מדידות וכיוון אופניים, פגישות עם המאמנים והתזונאים של הקבוצה, הכל הכי מקצועי שיש".
"לשבת על הגלגל של כריס פרום באימון היה סופר מגניב, הוא גם פגש אותי לאחד על אחד לתת לי טיפים לקראת הטור, בחור צנוע, מקצועי ונחמד. זה היה שבוע חלומי שסבב כולו סביב רכיבה על אופניים בתנאים הטובים ביותר שרוכב יכול לבקש, לא יכולתי לבקש יותר. הקבוצה החליטה לקחת עלי חסות ולעזור לי מבחינה מקצועית להגיע לטור במצה הכי טוב שניתן ואני ממש מודה לצדוק יחזקאלי, רון בר און וסילבן אדמס על ההזדמנות הזאת, לא רואה אך הייתי עושה זאת בלעדיהם".
רועי לבנברג עם כריס פרום | צילום: נועה ארנון
איך אפשר לעקוב אחרי ההתקדמות שלך?
"יש לי עמוד אינסטגם וחשבון פייסבוק, שם אני מפרסם סרטונים ומעדכן על מצבי ועל ההכנה לטור. אתם מוזמנים לעקוב"
