אולי לא כולם הרגישו את המתח באוויר בזמן המשחקים האולימפיים, אבל הרבה יותר קל להרגיש את ירידת המתח באוויר יום אחרי שהמשחקים האולימפיים ריו 2016 ננעלו. כמו קסם שהתפוגג, פתאום ירדה למינימום כמות פרשני האתלטיקה והשחייה בארץ, אפילו הטריאתלון והאופניים. והספורטאים האולימפיים חוזרים לעולם שלהם, שמלא במשימות, מטרות ושאיפות – אבל לא תמיד מעניין יותר מדי אנשים, בטח שלא את כל המדינה. רגע לפני שהמשחקים האלו יהפכו לזיכרון מתוק, או מר, גם אנחנו מציגים את הסיכום שלנו לריו 2016.

נשיקת פרידה. יוסאין בולט | צילום: Fernando Frazão

עוד כתבות בנושא
האם ספורטאי אולימפי בריא יותר משאר האוכלוסייה?
אליוד קיפצ'וגה מקניה ניצח גם במרתון האולימפי
5 סיבות כואבות שעלולות לגרום לכם להפסיק לרוץ

מה היה באתלטיקה

הזווית העולמית: יהיו כאלה שיגידו שאף תחרות אתלטיקה לא תשתווה לבייג'ינג 2008, כשאז יוסאין בולט היה במיטבו ושבר שלושה שיאי עולם על מסלול האתלטיקה באצטדיון "הקן לציפור". אחרים, בעיקר כאלה שהיו שם, יגידו שמעולם לא היתה אווירה כל כך מחשמלת בתחרות אתלטיקה כמו שהיתה בלונדון 2012 כשמו פראח השלים את הדאבל. אבל דבר אחד אי אפשר לקחת מריו 2016 – כאן ראינו הצגה של שלושה מהרצים הגדולים ביותר בהיסטוריה: יוסאין בולט בספרינטים, מו פראח בארוכות ואליוד קיפצ'וגה במרתון.

השמות האלה הם כל כך גדולים, שבסיכום תחרויות האתלטיקה רוב האנשים יעלו אותם לפני שני הכוכבים הנוספים שקבעו שיאי עולם מדהימים שעדיין קשה להשלים אתם: וויד ואן ניקרק ששבר את שיאו של מייקל ג'ונסון ב-400 מטר ואלמז איינה האתיופית שהורידה 14 שניות משיא העולם ב-10,000 שנקבע ב-1993. אז כשמסכמים רק את הריצות במסגרת תחרויות האתלטיקה בריו ובקושי יש שם מקום לדייויד רודישה ששמר על התואר האולימפי שלו ב-800, פשוט ללא שיא עולם, כנראה שקרה משהו מאוד מיוחד ב-10 הימים הקסומים האלו.

הזווית הישראלית: 8 אתלטים ישראלים השתתפו בריו 2016 מתוכם כמות שיא של 5 מרתוניסטים. כמובן שמעל כולם בלטה חנה קנייזבה מיננקו עם הישג איכותי ומקום חמישי בגמר המשולשת, אבל אנחנו עוסקים כאן בעיקר בריצה. בפורומים שונים התנהלו ויכוחים האם היה נכון להתגמש עם הקריטריון ולאפשר לרצים למרחקים ארוכים את ההזדמנות להגיע לריו. נשמעו טענות לפיהן לא צריך להתגמש רק כדי שאתלט כזה או אחר יחווה את המרתון האולימפי. אבל ההחלטה היתה ללכת לקראת הרצים וכך מצאו את עצמם אתלטים כמו מאור טיורי או אגזה גואדי רצים לראשונה מרתון בשנה האולימפית כדי להגיע לריו 2016, ומצליחים לעשות את זה.

על התוצאה הסופית גם אפשר להתווכח. בסופו של דבר מאור טיורי רצה בהתאם ליכולות שלה ועשתה את מה שמצופה ממנה, כך גם מארו טפרי שזה היה בסך הכל המרתון השלישי שלו. טסמה מוגס שהיה הוותיק יותר ואגזה גואדי היו רחוקים יותר מהיכולות שלהם, אבל במרתון אולימפי קיימות הרבה סיבות לכך שזה יקרה, בעיקר תנאים קשים. לונה צ'מטאי פרשה בגלל פציעה בכתף, ולאחר מכן הסבירה בפייסבוק שהיא עדיין מניקה את בנה ואולי זה אחד הגורמים לפציעה. מיד הופיעו טענות ותלונות, ובמקרה שלה קשה לקבוע האם היה ניתן לפעול אחרת מבלי להבין בדיוק את כל הפרטים.

היה שווה. מארו טפרי | צילום: צלמי שוונג

השאלה הנשאלת היא האם זה הפריע למישהו שהמרתוניסט הטוב ביותר של ישראל סיים במקום ה-74 והמרתוניסטית במקום ה-90? הרי בעבר התרגלנו למיקומים יותר טובים בימי היילה סטאין ונילי אברמסקי. התשובה היא שלא בטוח שזה הפריע. והשאלה היותר חשובה היא האם זה תרם לקידום הריצות למרחקים ארוכים, בעיקר בקרב ילדים ממוצא אתיופי שמתאימים יותר גנטית לתחום הזה אבל מתרשמים יותר מכדורגל? אולי, ואם כן אז זה היה שווה.

מה היה בשחייה

הזווית העולמית: מצד אחד היה ברור ש-8 הימים האלו יהיו מוקדשים למייקל פלפס, בלי שום קשר למה שהוא השיג או לא השיג. הכותרת כבר היתה קיימת מראש והתסריט נכתב תוך כדי עם טוויסט מרשים בעלילה במשחה ה-100 פרפר שבו פלפס חלק את מדליית הכסף דווקא עם שניים מיריביו הגדולים בקריירה.

אבל חוץ מפלפס היו בבריכה 8 שיאי עולם שהוכיחו שכבר הפסקנו לספור את 8 מדליות הזהב של פלפס בבייג'ינג והבנו שלמעשה לא נגרם נזק לשחייה בתקופת פוסט מייקל פלפס ועידן החליפות. השיאים ממשיכים להישבר בקצב, יש לא מעט גיבורים חדשים לצד גיבורים שנפלו, והפתעות גדולות לצד ניצחונות ידועים מראש. כל כך הרבה דברים קורים בבריכה האולימפית, וזה כל כך ברור ש-8 ימים פעם ב-4 שנים לא מספיקים להכיל את כל זה. מזל שעד לטוקיו 2020 יתקיימו עוד שתי אליפויות עולם.

העיקר שהיא תישאר איתנו. קייטי לדקי | צילום: Fernando Frazão

הזווית הישראלית: לפני 8 שנים השתתפו 7 שחיינים ישראלים במשחקי בייג'ינג 2008. כל אחד מהם קבע לפחות שיא ישראלי אחד ורובם יותר. לא כולם עלו לחצי הגמר, אף אחד לא עלה לגמר – אבל כולם ללא יוצא מן הכלל נתנו את ההופעה הכי טובה שלהם עד לאותו יום בבריכה האולימפית. לפני 4 שנים בלונדון, לישראלים הוותיקים יותר היה קשה להתמודד עם השיאים הישראלים שהושגו עם חליפות, אבל הצעירים יותר כמו יעקב טומרקין ועמית עברי עשו את העבודה, והשיגו גמר אולימפי ועוד חצי גמר, כשגל נבו רשם חצי גמר נוסף ב-200 מעורב.

בריו 2016 ייצגו את ישראל 7 שחיינים (כולל קרן זיבנר בשליחות). אף אחד מהם לא שבר את שיאו הישראלי וגם לא את השיא האישי, ורק שחיין אחד עלה לחצי הגמר אבל היה רחוק מהיכולת האמיתית והמוכחת שלו. אז במקרה הזה לא צריך להוסיף יותר מדי, אבל אפשר לציין שלא צריך להיות מומחה גדול לשחייה, או ספורטאי אולימפי, כדי להבין שהפעם, משהו כאן לא עבד.

מה היה בטריאתלון 

הזווית העולמית: אין ספק שריו 2016 היתה טובה לחובבי הטריאתלון עם שני מרוצים מדהימים. אצל הגברים חאבייר גומז היה חסר לכולנו כיוון שנפצע ושבר את המרפק, אבל גם כשאף אחד לא נתן פייט לאליסטר בראונלי, ההופעה שלו היתה כל כך מרשימה שאי אפשר היה להסיר את המבט מהמסך. אצל הנשים קיבלנו גם פייט צמוד, וגם את האלופה האולימפית שהכי מגיע לה – גוון יורגנסן שהיא הטריאתלטית הטובה בעולם. לא פחות מרשים היה לראות את האווירה המטורפת ברחובות באזור הקופקבאנה, ונראה היה שהטריאתלון היה אחד הענפים שהקהל הברזילאי יותר נהנה ממנו.

הזווית הישראלית: בענף כמו טריאתלון כל כך קל לתפוס יום רע, כי על כל טעות קטנה משלמים זמן יקר וכאן הזמן יקר במיוחד כי טעות של 30 שניות הופכת בקלות ל-3 דקות. רון דרמון, בהופעת בכורה של טריאתלט ישראלי במשחקים האולימפיים עשה את כל מה שהיה צריך לעשות ואפילו יותר מזה בדרך למקום ה-26. הוא הקדים טריאתלטים יותר בכירים ממנו, ואין ספק שהוא השאיר טעם של עוד. בסופו של דבר, שחייה קצת יותר מהירה היתה יכולה למקם אותו יותר גבוה וכן, יש מה לשפר, ורון דרמון הוא צעיר. התקווה הגדולה היא שבטוקיו 2020 נראה שני טריאתלטים ישראלים וכפי שזה נראה אין סיבה שזה לא יקרה, רק שיתקצבו את הענף כראוי.

רק שימשיך, ושיגיע לטוקיו עם עוד מישהו אחד לפחות. רון דרמון | צילום: הוועד האולימפי הישראלי

מה היה באופני הכביש וההרים

הזווית העולמית: האמת היא שחובבי הרכיבה קיבלו בריו 2016 סוג של "דרים טים". זה התחיל במרוץ כביש מאתגר בהשתתפות כמה מכוכבי הטור דה פראנס האחרון ובין אלה שלא זכו במדליה ראינו את כריס פרום, פאביו ארו, ג'וליאן אלאפיליפ, אלחנדרו ואלוורדה ואדם ייטס. על הפודיום נראו גרג ואן אברמרט, יעקב פוגלסנג ורפאל מייקה. זה המשיך בנג"ש שבו פרום זכה במדליית הארד, טום דומולן שכיכב בג'ירו זכה בכסף ופביאן קנצ'לרה שללא ספק משתייך לדרים טים זכה בזהב אולימפי שני בנג"ש באולימפיאדה האחרונה שלו.

ואז קיבלנו את מרוץ אופני ההרים עם ציפיות לראות הצגה של פטר סאגאן שרוב האנשים מכירים מאופני הכביש, אבל לא רק לשלומי חיימי היו פנצ'רים בתחרות הזאת. בין הכביש להרים התקיימה בפעם השניה במשחקים תחרות ה-BMX שמוכיח את עצמו כספורט מלהיב וקשה במיוחד.

הזווית הישראלית: כבר ביום השני של המשחקים הפכה שני בלוך לרוכבת הכביש הראשונה שמייצגת את ישראל במשחקים האולימפיים, ולרוכבת הישראלית הראשונה בכלל מאז 1960. המיקום שלה, 48 מתוך 50 מסיימות, לא הרשים במיוחד את תקשורת הספורט הישראלית אבל היא עמדה במשימה שלה שהיתה לסיים את המסלול. האם זה היה שווה? לטובת האופניים כנראה שכן. 

בלט עם מגן הדוד על החולצה. שלומי חיימי | צילום: באדיבות איגוד האופניים

ביום האחרון של המשחקים השתתף שלומי חיימי בתחרות אופני ההרים. המיקום הסופי שלו, 29 מבין 44 מסיימים, לא ממש משנה למי שצפה בתחרות הזאת. ספורטאי אקסטרים, שלא משתתפים בתחרויות, מספרים בדרך כלל שההישגים הגדולים ביותר שלהם הם לקבל תמונות שער במגזינים נחשבים. זה פחות או יותר מה שקרה לחיימי. הזינוק הכל כך טוב שלו אפשר לו לרכוב לצד הדבוקה המובילה בדקות הראשונות של המרוץ. ומדובר באחד מענפי הספורט שהצטלמו יותר יפה בריו 2016. כל מי שצפה בתחילת התחרות ראה את חיימי עם מגן הדוד על החולצה נותן יופי של ביצועים בשטח הבוצי, עד שהפנצ'ר הראשון עמר אותו ובהמשך גם השני. אז קודם על הוא לא ויתר ולמרות כל הקשיים הביא את עצמו בסיום למיקום שעמד בציפיות ממנו.

אבל חיימי בעיקר השאיר טעם של עוד: לראות המשכיות של ישראלים בענף הזה, לראות עוד מהענף הזה בכלל, ולהבין שכמו בטריאתלון כנראה שגם באופני הרים ניתן לפתח את הכלים שיוכלו להפוך את ישראל לשם דבר בענף ולא להיות תלויים במשפחות דרמון וחיימי שללא התמיכה שלהן לא היינו רואים טריאתלט או רוכב אופני הרים בריו 2016.