לקראת רוגיין אביב 2013, שייערך בסוף השבוע הקרוב, אבי אדלר נזכר ברוגיין 2012
מאת:אבי אדלר; צילום: פבל לויצקי
השעה 3:30, השעון מצלצל, ישנתי שעתיים, לא הצלחתי להירדם, אבל עכשיו חייב לקום לאסוף את יעל ותומר ולהגיע לבת-שלמה. מקווה שזה בת-שלמה… ועוד יותר מקווה שתומר או יעל יודעים בדיוק לאן צריך להגיע. הם לא יודעים…בטח יהיה שילוט מבת-שלמה. לפחות בזה צדקנו.
נוסעים בעקבות השילוט, מגיעים לשדה קטן לצד מטע, משהו כמו עשר מכוניות חונות שם. לא יכול להיות שזה כאן. אין שילוט, אין אוהל, וזה בטח לא מגרש שיכול להכיל את כמות המכוניות הצפויה. רואים כמה נווטים שיורדים בשביל מההר.
כן, זה שם בהמשך, רק שצריך לזחול מתחת לגדר התיל כדי להגיע לשם. אנחנו נעשה את זה עוד הרבה היום – מתחת, מעל או דרך. נווטים זה עם מוזר, הם לא מבינים מה המטרה של גדרות תיל.
מקבלים מפות חצי שעה לפני הזינוק. השטח הררי, העבירות לא קלה, כבר ברור שהמאבק יהיה בשטח והקילומטראז' לא יהיה גבוה. אבל מבחינתי מדובר בשטח קל לניווט, התבליט ברור וזה טוב לי. את התכסית, שמסומנת בצורה מאד ברורה ומדויקת על מפות הניווט הספורטיבי, אני עדיין לא יודע לקרוא בטבעיות. זה רק הרוגיין השני שלי, מקווה ללמוד עד עוד שנתיים שלוש.
מתאפסים מתכננים מסלול וקדימה, מזנקים לדרך.
תומר גמינדר, יעל גורלי ואבי אדלר במהלך הרוגיין
קריר ונעים, רצים במטעים, נחמד… עד שמגיעים לגדר, מחפש מעבר/שער, לא הגיוני לי שאין… אין! צריך לשנות את הלך-הרוח לכזה של נווט, גדרות עוברים מתחת/מעל/דרך. ממשיכים וחוצים נחלון זורם ונכנסים לאיזור ההררי. הניווט מתחיל. השטח מגוון, שבילים לבנים, שדות, מטעים, סינגלים, דברים שלא ברור אם הם סינגלים או שזה הדמיון שלנו שמזהה שם דרך, וגם כאלה שברור שאף-אחד אף-פעם לא עבר שם, אבל צריך לעבור דרך החורש/שיחים/סלעים/הכל יחד.
מגיעים לנקודה הראשונה די מהר, ממשיכים הלאה בסינגל נחמד בראש ההר, אני קצת מלפנים. שומע קריאה של תומר, מסתובב ורואה שהוא התיישב לנוח בצל אחד העצים. אני אוהב אנשים עם ראש פתוח, תכונה חיובית בעיניי. חוזר לעץ ורואה שתומר אכן עם ראש פתוח, חבט את המצח בענף, חצי פנים שטופות דם. תומר מצמיד נייר טואלט לדימום עד שיפסיק.
עכשיו צריך לשטוף ולראות מה קרה. אני מתלבט במה יהיה הכי טוב לשטוף: איזוטוני (שלי), מיץ תפוחים מדולל (יעל), או תה (מיקי). לתומר יש מים. שוטפים, לא נורא, אין חתך ולא צריך תפרים. פלסטר וממשיכים.
ההתקדמות איטית ומעייפת, אבל הנוף מרהיב ומגוון, ירוק ופורח, רצים איפה שאפשר לרוץ, הניווט הולך טוב, כיף!
אני אוהב לרוץ עם ציוד יעודי ואיכותי, יורדים מאחד ההרים דרך סינגל יפייפה (נדמה לי שקוראים לו – סינגל אהוד). משחרר קצת בלמים וטס קדימה. שאר הצוות מאחור, אבל אין דרך לטעות ולרדת מהסינגל. אחכה להם כשאגיע לנקודת הפיצול הראשונה שתהיה.
שנייה של חוסר ריכוז, וכף הרגל נתקלת חזיתית בסלע, בשבריר שנייה אני מחליט להפיל את עצמי, להתגלגל ולא לנסות לבלום. לא יודע כבר כמה פעמים הודיתי לנעלי הוואסק הקשוחות והמגנות שלי, והפעם תודה מיוחדת. עם נעל ריצה רגילה, הייתי יכול לרסק את האצבעות.
קם וממשיך, הכל בסדר, בעיקר בסדר כי אף אחד לא ראה…
אחרי כמעט שלוש וחצי שעות אני רואה שעברנו פחות מעשרים ק"מ. בסובב עמק סיימתי בזמן הזה את הסיבוב הראשון (30 ק"מ). זה נותן פרופורציות, ומחליטים שמתכננים מסלול חזרה תוך התחשבות בזמן, איחור יעלה לנו בקנס של נקודות. בנוסף, משהו שכבר הרבה זמן לא חווינו, מתחיל להיות חם וכבר פחות נעים.
הדרך חזרה קשה ואיטית עוד יותר, אנחנו כבר עייפים וחם לנו. באזור עמיקם, אנחנו רואים כבר מתחרים מהמקצה של הארבע שעות, צעירים וקלילים יותר מאיתנו, יעל מתרגזת כשהם עוקפים אותנו בעלייה. לאחר עשרה מטרים גם הם עוברים להליכה… יעל מתנחמת.
500 מטרים לפני הנקודה הבאה, מזהים שהיא נמצאת בראש גבעה די תלולה, זה מסלול הלוך-חזור. אני לוקח את הכרטיס-צ'יפ מתומר ומגביר לבד, כדי לחסוך בזמן. בתחתית הגבעה יש גדר תיל (עוד אחת, כבר הפסקתי לספור), לפני מטפסת מעליה נווטת (מזהים לפי ביגוד הנווטים), המכנסיים שלה פשוט מחוררים ומלאים קרעים מכל הגדרות שהיא עברה היום. כנראה שזה ביגוד חד-פעמי…
מגיע לראש הגבעה לבד, מוצא את הסימון, מוציא את הכרטיס ו… מה בעצם אני אמור לעשות עם זה? ראיתי את תומר מצמיד את הכרטיס למכשיר הביקורת בעבר, אבל איך? באיזה כיוון? צריך ללחוץ על משהו? לשמוע ביפ? איך יודעים שזה רשם? מנסה את כל הווריאציות, יורד, ומצטרף לצוות.
ממשיכים, עכשיו כבר חושבים בכל פעם רק על הנקודה הבאה תוך כדי לקיחה בחשבון של הזמן שנותר. אנחנו כבר באיזור הקרוב לנקודת הסיום. כבר הרבה יותר צפוף בנווטים. פוגשים את רענן, מירי ובל שעושים את המקצה הקצר, בכיף, עם ג'ינס ותרמיל. גם ככה אפשר… לא היה עולה בדעתי. נחמד.
כבר קרובים לסוף, כבר אין לחץ של זמן, אפשר להוריד קצב. יורדים מהר חורשן. הפעם אין ברירה, חוצים את הנחל בתוך המים. איזה כיף!!! המים הקרים מרגיעים ברגע את כפות הרגליים העמוסות.
סיימנו. ממהרים לרכב. תומר צריך לטוס למסיבת בת-המצווה של הבת שלו, אבל לוקחים עוד קצת זמן רגוע לאכול, לשתות את הבירות (שנשארו קרות), לשבת ולהתאושש קצת.
חוויה כל-כך שונה ממרוצי הריצה הסטנדרטיים (גם ממרוצי השטח). זה משהו אחר. הניווט מוסיף אתגר ועניין. האינטראקציה הבין אישית בתוך הצוות, שיכולה להיות מאד לא פשוטה במצבי עייפות ולחץ, עובדת טוב.
זו שנה שנייה שלי עם תומר ויעל. אני חושב שאנחנו צוות טוב. טוב לראות כמה יעל התחזקה והגיעה הרבה יותר מוכנה. איך תומר ואני, שבאים משתי אסכולות ניווט שונות, למדנו לעבוד יחד בשילוב משלים ולא מתנגש, איך גם בסוף נעים כמו בהתחלה.
נשאר רק לחכות ולצפות לשנה הבאה!
20.3.2013
אבי אדלר – אב גאה לשני בנים מדהימים, יזם ומנהל בתחום ההיי-טק, ורץ להנאתו, בעיקר בשטח.
