היכנסו לעמוד המיוחד של שוונג למשחקים האולימפיים
קצת מוזר שריצת הגמר ל-1,500 מטרים הוכפשה כל כך בגלל התוצאה של המנצח (3:50 דקות) בעוד שבסיומה של ריצת ה-5,000 לגברים דיברו רק על הדאבל-דאבל של מו פראח. הרי הטקטיקה היא המשותפת לשתי הריצות האלו, וגם במקרה של מו פראח, התוצאות שלו יחסית למה שהתרגלנו לראות מהרצים המהירים בהיסטוריה למרחקים ארוכים, היילה גברסילאי וקנניסה בקלה, הן פחות טובות.
לימד אותנו כבר מזמן לא להסתכל על התוצאות. מו פראח | צילום: erik van leeuwen
אפשר ליהנות מאגרסיביות נטו
אבל מי אמר שאנחנו כחובבי אתלטיקה חייבים ליהנות רק מתוצאות טובות. למה אנחנו לא יכולים ליהנות מאגרסיביות נטו ומטיימינג נכון, כפי שעושים חובבי האופניים כשהם צופים בקרב בין ספרינטרים בסיומו של קטע. הרי הזמן כאן לא חשוב, יש כאן גאונות שמשחקת תפקיד.
קחו למשל את אסבל קיפרופ. אם תחפשו עליו נתונים באינטרנט תראו שהוא גם אלוף העולם שלוש פעמים ברציפות ב-1,500 מטר, וגם הרץ המהיר בעולם כיום במרחק הזה. אתם תראו גם שהוא היה האלוף האולימפי בבייג'ינג 2008 וארבע שנים לאחר מכן בלונדון הוא משום מה סיים אחרון בגמר. עם הנתונים האלו הייתם מהמרים עליו, לא? אבל אסבל קיפרופ הוא הדוגמה הבולטת לשוני הגדול שיש בריצת ה-1,500 מטר בין משחקים אולימפיים למשל לבין תחרות בליגת היהלום.
בליגת היהלום הוא ייהנה ממכתיב קצב, יפרוץ קדימה בתחילת הריצה כדי לשמור על מקום טוב ובמטרה לקבוע תוצאה מהירה מאוד שאפילו יכולה להיות אזור שיא העולם (3:26 דק'). בריצות הטקטיות הוא מתחיל מאחורה, ואז כ-800 מטרים לסיום הוא תוקף. אגב, בבייג'ינג 2008 הוא עזה את זה והפסיד לראשיד ראמזי מבחריין, רק שהבחרייני נפסל בהמשך בגלל סמים ובגלל זה קיפרופ נחשב לאלוף אולימפי. בלונדון 2012 הוא נכשל בענק באסטרטגיה שלו בריצת הגמר וסיים אחרון. באליפות העולם האחרונה בבייג'ינג הוא עשה את אותו הדבר וכן הצליח בזכות ספרינט מטורף שקשה להסביר אותו בישורת האחרונה. ובגמר האולימפי בריו קיפרופ שוב הסתבך, ועוד באזור ה-820 מטרים לסיום אפשר היה לראות בזמן שהרצים אחרים חוסמים את המעבר שלו לתקיפה, שהוא מבין שהוא כבר לא ינצח את הריצה הזאת.
לפני שנה באליפות העולם זה נראה לגמרי אחרת. אסבל קיפרופ | צילום: Erik van Leeuwen
מה צריך בשביל לנצח את מו פראח
וזה נגמר בניצחון של מתיו צנטרוביץ' האמריקאי בזמן של 3:50 דקות שיש שיגידו שהוא מזעזע, ואף אחד גם לא היה מהמר שעם תוצאה כזאת אפשר לנצח גמר אולימפי. אבל מצד שני זה היה כל כך מרשים לראות את האגרסיביות של צנטרוביץ' שאגב מצטיין בזה, ובכל זאת עשה היסטוריה כשהפך לאמריקאי הראשון מאז 1908 שזוכה בתואר אולימפי ב-1,500. כדי לפרגן לצנטרוביץ' אני פחות מתייחס לתוצאה אלא יותר לעובדה שהוא גובר בספרינט על האגרסיביות של תאופיק מחלופי האלג'יראי שהוא האלוף האולימפי הקודם ושל ניק וויליס הניו זילנדי, שלא סתם עלה בפעם השניה על הפודיום במשחקים האולימפיים. כנראה שיש דברים שהקנייתים מצטיינים בהם פחות.
ובחזרה לגמר ה-5,000 לגברים. גם כאן יש לנו רץ שהוא על הנייר מהיר יותר מפראח. מדובר בהאגוס גברהיווט האתיופי, שמחזיק בשיא אישי של 12:47 דק' שאותו קבע בכלל כשיא עולם לנוער (הוא בן 22 כיום). לפראח לעומתו שיא אישי של 12:53 דק'. אבל מבט חטוף אל הסטטיסטיקה של גברהיווט מלמד שפרט לאותה תוצאה הוא מעולם לא רץ מהר יותר משיאו האישי של פראח, והכי חשוב – הוא אף פעם לא קבע תוצאה ממש מהירה (ביחס לצמרת העולמית) בתחרות גדולה כמו משחקים אולימפיים או אליפות עולם. הוא כן עמד על הפודיום לצדו של פראח, אבל זה לא מספיק בשביל לנצח אותו.
פראח יודע שעם כל הכבוד לכוכבים הנוכחיים מאתיופיה ומקניה (שאפילו לא היה לה נציג אחד בגמר ה-5,000), הוא באמת רץ ה-5,000 הטוב בעולם ולא רק הטקטיקן הטוב בעולם. זה מאפשר לו להשתלט על הריצה אחרי 3,000 מטרים ולהכתיב את הקצב כראות עיניו. ושימו לב לקצבים שלו בארבע ההקפות האחרונות בריו: 64.9 שניות, 63.4 שניות, 62.9 שניות וב-400 המטרים האחרונים 52.7 שניות שלא הותירו שום סיכוי לגברהיווט, שירד למקום השלישי. אגב, פול צ'לימו שהוא קנייתי לשעבר שמייצג את ארצות הברית הגיע שני עם שיא אישי של 13:03.90 דקות, בסך הכל 60 מאיות אחרי פראח. עוד קנייתי-אמריקאי, ברנרד לאגאט, סיים אמנם מחוץ לפודיום במקום החמישי אבל בגיל 41 קבע שיא עולם למאסטרס, 13:06.78 דק'.
יתרון לא מוצדק. קסטר סמניה | צילום: Erik van Leeuwen
ערב הגמרים האחרון באצטדיון האתלטיקה בריו היה מרגש כצפוי, אבל היתה בן גם ריצה שהשאירה טעם פחות טוב. זו היתה ריצת הגמר ל-800 נשים שהסתיימה בניצחונה הצפוי של קסטר סמניה. דווקא המראה של סמניה בתום הריצה, אחרי חציית קו הסיום ואחרי ההילוכים החוזרים – אומר הכל. היא ניגשת לבדה לכל אחת מהמתחרות שלה כדי ללחוץ לה את היד ומקבלת כמעט מכולם סוג של חצי יד מושטת, ללא שום ברכה או חיבוק, לפחות מזויף, כפי שאנחנו רגילים לראות באירועים מהסוג הזה.
קשה מאוד ליריבותיה של סמניה שיודעות שהטבע העניק לה יתרון עליהן ושהמערכת המשפטית של הוועד האולימפי הבינלאומי מאפשרת את זה. קשה גם לה, לקסטר סמניה – קשה לכולם. הרי ידוע שלרצה הדרום אפריקאית הזאת יש פגם גנטי שמקשה מאוד להגדיר אם היא גבר או אשה. ההגדרה כיום היא אשה עם עודף של טסטוסטרון שלא מושג באמצעות שימוש בחומרים אסורים. אבל בפועל, אפשר להגיד שמה שיש לה בגוף זה מה שקיים בגוף של אתלטית מזרח גרמנית של פעם. עצוב מאוד שאין פתרון לנושא הזה, והנה דוגמה מצוינת לכך שלא תמיד יש צדק בספורט, גם במשחקים האולימפיים.
