האיירונמן הראשון של מיכאל גרינקר באוסטריה, תפס אותו מוכן ודרוך לקראת יעד ברור ורצון לעכל את כל תקופת ההכנה הארוכה. אם תשאלו אותו, מתישהו תראו אותו מגיח שוב לזירה

מאת:מיכאל גרינקר

אני אתחיל מההתחלה. אף פעם לא הייתי ספורטאי של ממש, אפשר להגיד שהייתי רחוק מזה
שנות אור, עד לפני 4 שנים. אחרי שסיימתי את המרתון הראשון שלי בת״א ב 2012,
החלטתי סופית שהאתגר הבא הוא טריאתלון. למה? כי את הריצה אני אוהב אבל משהו
היה לי חסר ואם כיף לי באופניים ובשחייה אז למה לא לשלב בעצם? 

האימונים היו מאתגרים, ארוכים, אני אישית קיללתי הרבה בשעות
החמות

עוד כתבות בנושא

ראיון עם ניר נמחם לאחר איירונמן פרנקפורט

על סטטיסטיקה ומספרים באיירונמן קלגנפורט

חיפשתי את
עצמי, התגלגלו הדברים ועברתי ניסיון אחד או שניים עד שהגעתי לאלדר. לא חשוב
איך אבל דרכנו הצטלבו, אני מאמין שזה מלמעלה (כנראה שהוא קצת פחות). לא
אשכח את הרכיבה הראשונה שלי איתו. הגעתי לתחנת הדלק בגדרה והיו שם עוד
כמה שועלי קרבות עם מכונות מלחמה מוזרות (כיום אני יודע שאלו היו אופני
נג״ש), ואני שואל את עצמי: ״מה אני עושה כאן?!". התחלנו לדווש וחשבתי לא
נורא, הזקנים האלה רק עושים פוזות. הסתובבנו בצומת תל-עזקה ושם דרכנו
נפרדו. רדפתי אחריהם עם הלשון בחוץ וכשהגעתי לבסוף לקו הסיום, הבנתי, אם
אני רוצה להתחזק, זה המקום.

מפה לשם התחילה להתגבש לה קבוצה שמתאמנת ביחד
לטריאתלונים. זה היה משהו לא מוגדר אפילו די מחתרתי. לאחר מספר
טריאתלונים במרחק אולימפי, התחלתי להפסיק להרגיש אתגר והמרחקים הארוכים
התחילו לקרוץ לי עד שלבסוף החלטתי אני עושה איש ברזל. עכשיו רק נשאר
להחליט על זמן, מקום וקדימה לעבודה. עם האימונים התחילה להתגבש לה קבוצה
חזקה מאוד של אנשים מהחומר הנכון. כל קשר בין האנשים בקבוצה מקרי בהחלט:
עירוניים, מושבניקים, קיבוצניק, משטרה, צה״ל, סטודנט – בקיצור הכל מהכל
(גם תושב חוץ). נוצרה אווירה מיוחדת שקשה להסביר אותה, אבל דחפה את כולנו
קדימה וביחד. מתחרות לתחרות כולנו התחזקנו והתגבשנו ליחידה אחת – HIGHER.

״תתייצב על
קצב נוח, תרגיש טוב, תחייך לא חשובה התוצאה״

יום ראשון, ה 29.06.14, ארבע בבוקר השכמה, די שגרתי בשנה האחרונה, זה
הגיע D-DAY. ארוחת בוקר קלה, קפה והליכה בחליפות טריאתלון וציוד השחיה,
שקית לבגדי החלפה. לי בשלב הזה עדיין לא ברור שאני מזנק למקצה המלא. בום! שומעים ברקע את התותח מזניק את המקצה של ה-pro’s. בשלב הזה אתה מתחיל
להבין שזה זה. הולכים ביחד לקו המים והכל מתחיל להתערבב. זמני מטרה, שמחה,
חששות, מה יהיה בשחיה. 4 דק׳ לזינוק, עומדים על קו המים ו… מילות עידוד
וריכוז של הצ׳יף: ״עברתם אימונים קשים, כולכם מוכנים, שיהיה לכולנו
בהצלחה״.

זהו אני מפוקס. מכאן ראיתי רק את קו המים, ורצף של מצופים
צהובים. זהו, זינוק רצים אל תוך המים ואני אומר לעצמי זה לא נורא
כל כך, כמו באכזיב (ממש) ואז הרגשתי את עוצמת התחרות, כמו מכונת כביסה
ענקית. מכות מימין ומשמאל, הרגשתי שאני בהשרדות, חתירה, חזה, עוצר
לנשום, חתירה, חזה, עברתי ככה 500 מ' ואמרתי לעצמי די, תירגע, תנשום. זה
הרגע של עברו 1,000 מ' ושם התחלתי את התחרות. אמרתי לעצמי , עוד אימון
בבריכה, תחשוב טכני. הדברים התחילו להסתדר נכנסתי לקצב. לפני שהבנתי מה
קורה כבר הייתי בתעלה. קילומטר לסוף, מתחיל לחשוב על האופניים, יציאה
מהמים, עידוד מהמשפחה זהו אפשר להתחיל.

טס ל-T1, קורע מעצמי את החליפה,
פותח את השקית (מגלה שהיא קרועה) , קסדה, מספר, יש צ׳יפ, דוחף את השקית
למתנדב, מראה לו שהיא קרועה ואומר שלום לחליפת שחיה, רץ לאופנים, שמאלה,
ימינה בשלט הגדול שמאלה הופה התגעגעתי לאופניים האלה. מושך אותם מהמתקן
וטס החוצה. רואה את דני אומר לו בהצלחה, יציאה מהשטח החלפה, רגל על הפדל
הופה. אני מדווש, זה מתחיל, סיבוב פרסה, איזו אנרגיה, האופניים היו פשוט
טירוף, סיבוב ראשון במהירות על פי התכנון.. עד ש.. רוח פנים. אומר לעצמי
נתמודד, מנמיך ציפיות אבל זה מה שיש.

קצת גשם לאורך כל הדרך אבל אין מה
לעשות, המסלול הכי טוב שקיים לרוכבי אופניים, מהיר, נופים מטריפים ומוציא
ממך הכל. אני בישורת האחרונה לפני המרתון ואומר לעצמי הנה זה בא. יורד
מהאופניים מתחיל לדחוף אותם לכיוון שטח ההחלפה, מקבל עידוד מהקהל, כפות
הרגליים כואבות (לא קל לרוץ יחף אחרי 180 ק״מ אופניים) נכנס פנימה, איפה
אני? שנייה של חוסר פוקוס ומצאתי את עצמי שם את האופניים, רץ, תופס שקית
אדומה, מחליף לריצה, מת להשתין. רץ לתאים, פותח , סוגר, שקט, הזמן עובר
כמו נצח. כמה כבר אפשר להשתין? מסיים סוגר את החליפה יוצא לריצה, דוחף
שקית אדומה לגברת חביבה, מחייך, זהו יצאתי לריצה. עידוד אחרון מהמשפחה
ושוב הרבה רעש, קהל, אנרגיות אבל יש לי שקט ברא זה אתה עם עצמך עכשיו.

       "טס ל-T1, קורע מעצמי את החליפה,
פותח את השקית ומגלה שהיא קרועה"
כשהתחלתי את המרתון הכל לפתע הובן; ״עכשיו זה מתחיל״, זה מה שעבר לי
בראש. החיזוק שקיבלתי מהחברים מהקבוצה על המסלול, המשפחות והאווירה
המעולה, דחפו קדימה. הגב ממש כאב לי מהרכיבה שהיתה בתנאים קשים והבנתי
שהריצה תהיה הרבה פחות מהירה מהתכנון.. מה שעובר לי בראש זה: ״תתייצב על
קצב נוח, תרגיש טוב, תחייך לא חשובה התוצאה״. הקילומטרים עוברים אנשים
מרוחים בצדדים, אתה אומר לעצמך, אני לא אהיה כזה. עוד צעד ועוד אחד.
לאט לאט הגב משתחרר, מתחיל להגביר מרגיש טוב. עובר 14 ק"מ, מתחיל
להוריד את הממוצע לכיוון התכנון. 5:20 לקילומטר והמצב משתפר אני מייצב על
5:10 קצב עכשווי ומבין – הגזמתי. מרגיש עייפות, תשישות , בא לי למות.

הרגליים כבדות, נסיגה. הרבה מחשבות עוברות בראש אולי נלך קצת. זה
יעבור למה עשיתי את זה? בהחלט לא פשוט מחשב את הזמנים ומבין שלא ארד את
ה-10:30 שעות. מטרה חדשה וריאלית היתה 11:00 שעות. מחשב זמנים ומתאים
את עצמי, מוריד קצת בעליות, מנצל ירידות. מים, קולה, בננה, איזוטוני,
ספוג מים על הראש וקדימה. השלט של ה-40 ק״מ הגיע. מחשב זמנים ואומר, זה
אפשרי. מתחיל להגביר מגיע לאזור ה-5:00 דק/ק״מ (באותו הרגע זה מרגיש כמו
ספרינט) 41 ק״מ מגביר. איפה הפנייה לסיום? הנה היא. זהו, זה שלי! מגביר, הרבה קהל, עידוד, אני מאושר. רואה את השלט ואת ה״שטיח הקסום״.
טס אל סרט הסיום ושולף אותו כאילו ניצחתי בקונה הוואי. חציית קו
הסיום היתה מרגשת , לא חוויתי סיפוק כזה מעולם. הזמן כבר לא משנה ראיתי
את הזמן שלי 11:00:39 והייתי מרוצה.

אני נותן הרבה קרדיט למשפחה שתמכה, לקבוצה שדחפה והיינו אחד בשביל השני
לאורך כל הדרך. אלדר היה בשבילי חבר, מאמן ולפעמים גם הורה שלישי. ראיתי
הרבה דמויות מחנכות בחיי, אבל מדובר בטיפוס אחר. השקעה אין סופית, אוזן
קשבת, סבלנות ודחיפה קדימה הם דברים שהרגשתי במשך שנתיים. אני בטוח שכל אחד
מחברי הקבוצה יסכימו איתי ויוסיפו עוד יותר מכך. בצער רב אני לוקח הפסקה
ארוכה מהטריאתלון בגלל  עבודתי, אבל אין לי ספק שאני אחזור לטירוף הזה כי
איש ברזל זאת מחלה שאין לה מרפא. עדיין לא המציאו את התרופה שתגמול אותנו
מהטירוף הזה.

לסיום, עבורי תחרות איש ברזל היא עוד נקודה בחיים שבה אתה מבין שעם הכנה
נכונה הכל אפשרי. יותר מכך הבנתי שלפני שאתה מתחרה באחרים או מנסה לשבור
שיא מסלול, אתה קודם כל מתחרה בעצמך.. מי יותר חזק? הגוף או הראש? אני
חושב שכל מי שיכול להרשות לעצמו ומגדיר את עצמו ספורטאי סיבולת, חייב לעשות
את זה מתישהו. אני מאחל לכל אחד לעבור את החוויה הזאת, בקבוצה תומכת
ואוהבת כמו HIGHER ועם מאמן שהוא צ׳יף וגם חבר.

         "אין לי ספק שאני אחזור לטירוף הזה כי
איש ברזל זאת מחלה שאין לה מרפא"

‫

11.7.2014