תומר גמינדר סיים את ההכנות ל"ישראמןנגב" 2011. סיכום האימונים עד לשבוע האחרון מוגש בבלוג האחרון טרם הזינוק
מאת:תומר גמינדר
לפני תשעה חודשים יצאתי בפעם השנייה למסע ארוך. הוא יסתיים, בסוף השבוע הקרוב, בכניסה למלון ספורט באילת. יש שרואים בתחרות איש ברזל אירוע משנה חיים. עבורי המסע הוא העיקר והתחרות היא רק יום ארוך בסופו של מסע מדהים שבו אתה לומד הרבה לא רק על עצמך, אלא בעיקר על האנשים סביבך. במדד זה אין לי ספק, בלי קשר לתוצאות התחרות, אני כבר זכיתי.
זכיתי לפגוש חברים נהדרים שהיו שם ברגעים השמחים וברגעים הקשים, זכיתי לפגוש חברים לדרך שליוו, חיזקו, שאלו וענו. זכיתי לפרוץ את גבולות, מה שחשבתי שאפשרי, מבחינה פיזית וזכיתי ללמוד לא מעט על התיאוריה שמאחורי עולם ספורט הסיבולת.
רגע לפני הסוף- שער הסיום של ישראמן 2009
צילום: מוטי קמחי
מי שעוקב אחרי הבלוג ובקטעים מתוכו שהופיעו בשוונג, בוודאי יודע שבחרתי בדרך מעט שונה ממרבית אנשי הברזל. להתאמן לבד על בסיס תוכנית אימונים שהורדתי מהאינטרנט. הייתה זו תוכנית ששרתה אותי, היטב, בשנה שעברה. היה ברור לי שבתוספת של שינויים מסוימים היא תשרת אותי היטב גם בשנה זו. לאורך הדרך חברתי כמיטב יכולתי לקבוצות נפלאות לאימונים. בפרט בתקופת הבסיס ולפני ההתמקדות למרחק איש ברזל בתקופת הבנייה.
צילום: מוטי קמחי מישראמן 2009
שתי הקבוצות הראויות במיוחד לאזכור הן "רצי יש אומרים" ורוכבי "No Drop". שתיהן המשיכו וסיפקו תמיכה מוראלית גם הרבה אחרי שנאלצתי להיפרד מהן. היום, במבט לאחור על כל התהליך, אין לי ספק שבחרתי בבחירה הנכונה עבורי. בהיותי "המאמן של עצמי" זכיתי ללמוד, לא מעט, על תהליך האימון, הסובב אותו וגם שמחתי לחלוק חלק מהמקורות לידע זה.
כאשר אני בא לנסות ולסכם את המסע השנה, הדבר הבולט ביותר הוא שהשנה הדרך הייתה מהנה וקלה, הרבה יותר, מאשר בשנה שעברה. הרבה ריצות טיול אתגריות עם חברים נפלאים, שאני מקווה שיודעים כמה נהניתי להיות איתם, גם כשטועים בדרך, השמש קופחת על הראש, הזיעה מטפטפת על המפה (ובפרט שאני הייתי הנווט) וגם כששרים שירים שגורמים לכל העכברים לנטוש את מחילותיהם ולנוס בפחד.
מעט ריצות ניווט, בוודאי לא מספיק, שהוכיחו אחת ולתמיד שריצת שטח אגרסיבית ככל שתהיה, גורמת לפחות פציעות מריצה אין סופית על אספלט, כמו שלא משנה מה הכושר אם מפספסים את הנ"צ. זכיתי גם לטעום את עולם ריצות האולטרא, ואין לי ספק שאחזור וארוץ למרחקים אלו, אם כי לאו דווקא באותם אירועים.
צילום: מוטי קמחי מישראמן 2009
מה הלאה? עדיין אינני יודע. אין לי ספק כי התקופה הקרובה, לאחר התחרות, תוקדש להנאה הבסיסית שבספורט: ריצות שטח אתגריות עם חברים, הרוגיין (מרתון הרים), אירוע שבשבילו הסכמתי לוותר אפילו על מרתון ירושלים שכל כך ציפיתי לרוץ בו, וכמובן ריצות ניווט. ולאחר מכן? האם עוד תחרות למרחק איש ברזל? האם אתגר חדש? ימים יגידו …
