שנתיים מאז פרש מרכיבה מקצוענית, נראה שרועי גולדשטיין עדיין לא הוריד את הרגל מהגז ונדמה שהוא עדיין מעורב, מתעניין וסקרן לגבי העולם שהשאיר מאחוריו. בשנה האחרונה הוא סטודנט, לומד הנדסאי בניין בתל חי ומספר כי הוא נהנה מכל רגע וכיף לו לעשות משהו חדש ומרענן ובמיוחד שהוא מבחירה.
צ פ ו | רועי גולדשטיין באליפות ישראל
עוד כתבות בנושא
ראיון אישי עם רועי גולדשטיין
כך תימנעו מ-5 הפציעות השכיחות באופניים
מטפס ההרים בסקי שהפך לרוכב אופניים פרו טור מקצוען
הוא נשאר בתחום ובחצי השני של היום הוא מנהל בגרמין את הצד הטכני של Tacx ואת תחום האופניים וכל מה שקשור בתפעול הטכני של מוצרים. "אני באמת שמח וחושב שכמו שגרמין שנתנו לי הזדמנות להשתלב ישר בשוק העבודה לאחר הפרישה צריכות לקום חברות נוספות שישתנו מקום לספורטאים ביום שאחרי. יש המון המון ידע מקצועי ושאפשר לנצל ולשלב גם אחרי. הספורטאים מביאים איתם המון כלים של מקצועות וחוסר פשרות שאני חושב שיכולים לתרום לכל ארגון שיידע לנצל את זה. גרמין נתנו לי את המקום וההזדמנות שגם פחדתי וגם חלמתי עלייה כשחשבתי על היום של אחרי". בנוסף לכך, היום גולדשטיין מאמן הרבה באופן אישי ילדים ובוגרים עם אותם כלים שלקחו אותו להצלחה ולמקצוענות, וגם מאמן אופניים בקבוצת Myway בטריאתלון, שזה לדעתו כנראה הענף שעשה את הקפיצה המשמעותית ביותר בשנים האחרונות כאן בארץ.
למדתי המון מהשנים הללו. רועי גולדשטיין בישראמן אילת | צילום: דארן ווילר
מדוע עזבת את "סייקלינג אקדמי" והאם אתה מצטער על הפרישה המוקדמת?
"אני חושב שזה התחיל עוד קודם, ממש בשחרור מהצבא הצבתי לעצמי מטרה שאם לא אעמוד בה אוכל להסתכל במראה ולהגיד מספיק, ניסיתי, בו נמשיך הלאה. רציתי להגיע ליעד הזה שאני משמעותי מספיק במרוצים ויכול לראות את העתיד שלי כרוכב לאורך זמן, שאני מרגיש את השיפור משנה לשנה וכן גם את ההישגים. אז המשכתי עוד שנתיים מעבר למתוכנן כי 'כבר הגענו עד כאן ובוא נהייה סבלנים'. אני חושב שבסוף זה היה רצף אירועים ארוך שהוביל להחלטה הסופית. אבל עיקר ההחלטה נבעה מזה שהרגשתי פשוט שאני פחות נהנה לצאת למרוצים, פחות מתרגש לעמוד על קו הזינוק ולתת את עצמי שוב לשם הצלחתו של אחר.
"האם אני מצטער? בהחלט לא. למדתי המון מהשנים הללו ואני יכול להגיד שלקחתי מזה הרבה דברים לדרך החדשה
יש הרבה תהילה, אושר, וסיפוק גם במקומות אחרים אם עובדים מספיק קשה. בסוף אתה גם בתור אדם בוגר צריך לדעת ולהבין במה אתה טוב ובמה אתה יכול ממש להצליח. אז בחרתי לעשות משהו אחר שאני יכול ממש להצליח בו".
כרוכב של "סייקלינג אקדמי" בקבוצת פרו-קונטיננטל ראית איך המנגנון עובד מבפנים. מדוע עדיין לדעתך הרוכבים הישראלים לא מצליחים להתבלט מספיק בתחרויות?
"למען האמת קשה לי קצת לדבר על מה שקורה בפנים, כי האחים שלי עדיין מתחרים ורוכבים תחת דגל הקבוצה אבל אגיד לך ככה, אני חושב ומרגיש שהישראלים אולי המרכז בקבוצה באופן פומבי, אבל בהחלט לא שמים אותם במרכז. אני חושב שכולנו יכולים לראות את זה בחוסר ההזדמנויות שהרוכבים הישראלים מקבלים במרוצים קטנים את האפשרות להוביל קבוצה ולהתחרות על הניצחון. כנראה שיש גישות שונות בפיתוח של ספורטאים צעירים. אבל לפי דעתי אם רוצים להפוך ילד לאלוף, צריך ללמד אותו לנצח ולהנהיג ולא רק לעבוד בשביל אחרים. זה חלק מהדרך וחלק חשוב, אבל ההזדמנויות להוכיח חייבות להגיע.
רועי גולדשטיין על דוכן המנצחים באליפות ישראל באופני כביש | צילום: עומר ברק
"אני לא חושב שיש ספורטאי שלא רוצה לנצח אבל שאתה מזנק ל-60 ימי מרוץ בשנה, שב-50 מהם אתה מוגדר כפועל, 7 מהם אתה 'חופשי', אבל לעצמך ללא תמיכתה של הקבוצה רק עם ברכתה, ו-3 אחרונים אתה צריך לחלק בין לחץ, גשם, חוסר מזל, פאנצ׳ר, מחלה ועוד 150 מתחרים. אז הסיכוי שלך מתוך הסיכוי שנתנו לך הוא נמוך. ושם אנחנו בתור רוכבים ישראלים נתקעים. אוכל להגיד על עצמי שהייתי הרבה יותר שמח לעשות מרוצים מעט יותר 'קטנים' ולנצח או להתחרות על תוצאה, מאשר לעשות מרוץ גדול להגיע כפועל ש'גורל' המרוץ האישי שלך מראש נועד לכישלון. אז בטח תגיד לי 'זה מרוץ קבוצתי' ואם חבר הקבוצה ניצח אז זה ניצחון גם שלך. זה נכון אבל זה פחות עוזר לך לגדול אישית בתור ספורטאי".
כיצד רואים הרוכבים הזרים בקבוצה את הרוכבים הישראלים?
"אני חושב שזה מאוד משתנה, יש ויש. מי שבאמת מחובר לקבוצה אז מגיע ומתחבר ישר לכולם בלי קשר לזהות ובמיוחד רואים את זה על הרוכבים הבוגרים בקבוצה, יש כאלו שבאו ומבינים את המקום שלהם בתור חונכים של הדור הצעיר ויש את אלו שרוכבים אל עבר פרישה ונחיתה נוחה בחיים של אחרי. לפי דעתי תחרות מוצלחת של הקבוצה, היא תחרות שבה יש הרמוניה טובה בין הרוכבים באותו הסגל כי בסוף הם נמצאים ביחד במשך שבוע, רוכבים אחד בשביל השני וכל אחד חייב לתת מעצמו למען הקבוצה. זו גם אחת הבעיות הגדולות של הקבוצה, הרכבת הסגלים בצורה נכונה – ולא נטו על פי יכולות על הדף או צרכים, שמכירים את הרוכבים ומבינים שזה מעט יותר ממכונות של פקודות ביצוע אז אתה יכול לקבל צוות חזק יותר שיודע לספק את הסחורה".
מה אתה חושב יהיה בהמשך דרכה של קבוצת הפרו-קונטיננטל וקבוצת הוורלד טור של סטארט אפ-ניישן והצלחת הישראלים בה.
"אני חושב וכמו שזה נראה כרגע אנחנו מתקדמים, בקצב איטי או מהיר את זה יחליט בעל המאה ובעל הדעה, אבל אם הפרויקט הזה ימשך גם בעוד חמש שנים מהיום, אין לי ספק שנראה יותר רוכבים ורוכבות משתלבים בזירה העולמית. כמו שהיום כבר הרף עלה והגענו היום אחרי אליפות ישראל בנג"ש שהמקום הראשון קרוב ל-50 קמ״ש והשלישייה הראשונה חצתה את ה-45 קמ"ש, זה שיפור מאוד משמעותי מלפני כמה שנים שאת התוצאות היו איטיות בהרבה. זה תהליך ארוך ואני בתקווה שהאנשים שתומכים בענף הזה ועובדים בו ביום ביום יישארו ויתמקצעו יותר ויותר".
האם לדעתך יש השפעה לקבוצת ישראל סטארט אפ ניישן על הרוכבים הצעירים בישראל?
"כן אני חושב שכן. אני חושב שזה יצר תחרות ויצר אופק להרבה מאוד רוכבים שרואים שזה אפשרי ושיש מקום להתקדם אליו. היום הם כבר מבינים שרק אם יעשו את הצעדים הראשונים בכיוון, הם יוכלו לקבל הזדמנות גם להגשים חלומות וגם לעבוד במקצוע שהם טובים ולקבל על זה שכר הגון. החלום שלי הוא לראות רוכבים ישראלים דווקא משתלבים בקבוצות אחרות בבמה העולמית, שיעמדו בפני עצמם ובזכות עצמם. סטארט אפ ניישן יכולה להוות קרש קפיצה טוב למקצוענות, אבל לא המקום היחיד להיות בו".
איך ההרגשה לראות את חברי הקבוצה לשעבר מתחרים בג'ירו ד'איטליה שהסתיים לאחרונה?
"אני חושב שכל חיי למדתי לחיות ולעשות את הבחירות שנכונות לי, אז היום אני באמת מרגיש שלם. כשהחלטתי שאני מפסיק מרכיבה מקצוענית, גרמין קיבלה אותי בזרועות פתוחות ושם הרגשתי שייך, מוערך ותורם עם הידע שנצבר לאורך השנים על האופניים. בנוסף לזה אני מאמן גם ילדים היום וזה נותן המון אנרגיה לדעת שאתה יכול לעזור לילד להגשים את החלום שלו ובאותה נשימה גם לחנך אותו למצוינות והצלחה. אני אוהב לראות את חברי הקבוצה מתחרים ובמיוחד את שני האחים הקטנים שלי. אני הייתי שם ויודע בדיוק מה זה דורש וכמה זה קשה ולא רק פיזי או מנטלי. זה כיף לראות את הקבוצה מצליחה ומתקדמת במיוחד שאני וחברי ה'דור' שלי היו אלה ששמו כמה שלבים בסולם בדרך למעלה והראנו לצעירים שרק אם יעבדו קשה אז יוכלו להגיע הכי גבוה שאפשר. אז כן זאת הרגשה טובה".
האם יש לך געגועים לימי התחרויות והמרוצים הגדולים שבהם השתתפת?
"כן בהחלט יש. יש רגעים שאני מתגעגע, אני אוהב את האקשן של התחרויות, את הרגעים הטובים שיש ושמכירים רוכבים וחברים מכל העולם, וקצת לספר להם שבישראל אין רק גמלים. אבל לרוב אחרי כל מחשבה כזאת מגיע הרגע שמתחיל לכאוב ברגליים וזה קצת פחות כיף, אז הדברים מתאזנים בסוף. כל הנסיעות המשוגעות, בתי המלון והקצת לחיות בסרט שאתה רוק סטאר זה כיף. אבל רק בתנאי שאתה מוכן לחיות את זה מכל הלב, אחרת 200 יום בשנה שאתה עם מזוודה בשדות תעופה שכבר מרגישים כמו תחנה מרכזית עם ריח של סופר פארם זה פחות נוצץ".
מה היו הרגעים המקצועיים הטובים ביותר שלך בקריירה?
"אני חושב שהיו כמה מרוצים שהייתי מרוצה מאוד מהביצוע שלי בהם, בין אם זה בדנמרק, בלגיה, הולנד ובעוד כמה, וכמובן באליפות ישראל. אני חושב שזה מדהים ללבוש את חולצת האלוף במשך שנתיים מסביב לעולם – זה כבוד, זה כיף וזה חלק מהשואו. הרגעים שהכי זכורים לי אישית היו רגעים בין אם זה במטוס, בהצגת הקבוצות או אפילו באוטובוס שהצלחתי לעצור לרגע את המחשבות ולהסתכל על עצמי ועל החיים האלו מהצד, על הסגנון הזה ועל ההרגשה של להיות חלק מפרויקט כזה גדול וקצת אם אפשר לומר לחיות בסרט טוב כמובן – שהעבודה הקשה השתלמה".
מה היה הרגע הקשה ביותר שלך בקריירה?
"היו הרבה, אני לא יודע להגיע האם זה בגלל הצבה גבוהה של מטרות או בגלל ביצועים פחות טובים בזמן האמת, אבל אפשר תמיד להגיד שהרגע הכי קשה הוא הרגע שהכי רצית והכי התכוננת ובסוף הפסדת אותו. בשבילי זה היה אי שם ב-2018 בטור קטלוניה. זה היה מרוץ מבחן שלי לעצמי ולקבוצה ולא הצלחתי 'לספק את הסחורה' אז גם שאר תכנית המרוצים לאותה שנה השתנתה וזה השליך באופן ישיר על המשך ההתפתחות שלי בתור רוכב ושינה את הכיוון שאליו חשבתי לפחות שאני רוצה ללכת".
