נשים, ריצה והיריון – שילוש קדוש שלא מעט נשים מתנסות בו. שרי בשי, שריצה הוא שמה השני, גילתה במקרה לאחר אחת הריצות הארוכות שלה שהיא בהיריון. בטור שלה היא תספר לכן ולכם על הקשיים, הלבטים וההתקדמות בהיריון במקביל לריצה
מאת:שרי בשי
בדיעבד, אפשר לומר שהבחנתי בסימן הראשון של ההריון באימון מהירות. השעה היתה שבע בבוקר. התאמנתי למקצה של 100 ק"מ במרוץ סובב עמק שתוכנן לאוקטובר. הייתי בשבוע החמישי של אימוני אינטרוולים. תפריט הבוקר כלל שש חזרות של ריצת 1,000 מטר, עם הפסקה של שתי דקות בין כל חזרה. רצתי במודיעין, בדרך שקטה ליד החווה האקולוגית, אותה התחילו להרחיב כדי להתחבר לתחנת הרכבת בפאתי מודיעין.
האינטרוולים היו איטיים. הרגשתי שאני מפעילה מאמץ מרבי, אבל שעון הלוויינים חיווה על קצב מעל ארבע דקות לקילומטר. עם כל קילומטר – האטתי. בין האינטרוול השני לשלישי, חשתי בחילה והקאתי רוק. בין האינטרוול השלישי לרביעי, הרגשתי סחרחורת.
לא דחפתי. כולו אימון אחד, אמרתי לעצמי. יש ימים כאלה.
כעבור שלושה ימים, יצאתי לריצת לילה ביער בן שמן. מוקדם יותר השתתפתי בחתונה בתל אביב, ובשירותי הנשים באולם השמחות החלפתי את שמלת הערב ונעלי העקב בטייטס שחור קצר, שתי חזיות ספורט ונעלי שטח. בעליות ובירידות המתונות של היער, חשתי קושי לא מוסבר. עד שבע בבוקר, סיימתי לרוץ 50 קילומטרים. למחרת, התקשרתי לידיד שפגשתי ביער, וגם הוא דיווח על קושי לא מוסבר באימון. אמרתי לו ולעצמי שיש ריצות כאלה, ועדיף לחוות אותן באימונים ולא במרוץ.
כעבור ארבעה ימים, ביום בו הייתי אמורה לקבל וסת, שוב חשתי קושי באימון מהירות. הפעם, רצתי עם מדד דופק וראיתי שהדופק שלי טיפס לקראת המקסימום, 180, אבל הקצב שלי לא תאם את המאמץ. הגעתי לקצה היכולת שלי, אבל מצאתי את הקצה במקום לא מוכר, בקצב שהלך והאט.
משהו גדל בתוכי
יומיים לפני שבדיקת הדם אישרה את דבר ההריון, רצתי 40 קילומטרים בבוקר אוגוסט חם, והרגשתי קלילה ומהירה. שיהיה.
הייתי בהלם. רציתי את ההריון, אבל המציאות תפסה אותי לא מוכנה. משהו גדל בתוכי?!!! שחזרתי את אימוני הריצה האחרונים, בנסיון להתגבר על ההזרה שחוויתי מהגוף שלי. איך אפשר להיות מודעת לגוף, כאשר פתאום גדל בו ייצור אנושי אחר ולא מוכר?! קראתי באינטרנט את השפעותיו של הריון מוקדם על הלב: לא היה לי מספיק דם להזרים לשרירים, משום שהדם הוסט לכיוון הרחם. הדופק שלי עלה, מבלי שהמהירות שלי עלתה, משום שלבי היה עסוק בהחייאת ייצור אחר, בן מספר תאים בלבד ובכל זאת – מורגש.
שאלתי את הרופא אם ריצה אינטנסיבית תזיק לעובר. האם עלי להיזהר מדופק גבוה, חום גוף, התייבשות? אהבתי את התשובה שלו.
"אין מחקרים שמראים שספורט מזיק לעובר. אבל הריון זה לא הזמן לעסוק בריצה קיצונית".
כאולטרה-מרתוניסטית שסיימה בשנה שעברה את מקצה הבודדים של 216 ק"מ במרוץ הר לעמק, בחרתי שלא להתווכח אתו על הגדרות המילה "קיצונית".
"אזהר", אמרתי לו. "אבטל את השתתפותי במרוץ של 100 קילומטרים שתוכנן בעוד חודשיים".
"את במרוץ אחר עכשיו". הוא אישר שהשטויות שהחיפוש שלי בגוגל גילה – אסור לאפשר לדופק לעלות מעל 140, יש למדוד חום גוף כל חצי שעה בזמן מאמץ – אכן שטויות. הוא נתן לי מדד אחר, סובייקטיבי.
"יהיה לך יותר קשה", הוא אמר. "תעשי התאמות".
במהלך השבועות הראשונים אחרי שנודע לי על ההריון, חיכיתי לעייפות הנוראית שנשים הרות מדווחות עליה. היא לא הגיעה. גם לא חשתי בחילה. או תאבון מוגבר. או חוש מחודד של ריח. או חשק למאכלים מוזרים. הנורמאליות החמירה את הקושי שלי בקליטת מצבי החדש. אני באמת בהריון?
הורדתי את הריצות הארוכות השבועיות שלי ל-25 קילומטרים – ממילא בוטל לי המרוץ – וניסיתי להקפיד על שתייה. פרט להאטה במערכת העיכול, הרגשתי טוב.
ואז, בשבוע השביעי להריון (שהוא בעצם השבוע החמישי מההתעברות, לפי הספירה המוזרה של הרופאים), יצאתי לריצה בת עשרים קילומטרים וחשתי צמאון נורא שלא הכרתי. היה מוקדם בבוקר, והחנויות טרם נפתחו. לא נשאתי עלי מים – כולה ריצה של עשרים קילומטרים – והתחלתי לפחד שאני מייבשת את העובר. הרגשתי מותשת, אבל כבר התרחקתי עשרה קילומטרים מהבית. חזרתי על עקבותיי בריצה איטית משולבת בהליכה ומדי פעם – עצירה מוחלטת. לא הכרתי את עצמי, את גופי.
החיבור בין הריון לריצות חזק
כעבור שבוע, צמצמתי את הריצה "הארוכה" שלי לעשרה קילומטרים, אבל אחרי שהתרחקתי חמישה קילומטרים מהבית – העייפות תפסה אותי באחיזת חנק. כל שלוש דקות, עברתי להליכה. הרגשתי כאילו אני בקילומטר ה-90 למרוץ ל-200 קילומטרים, אותו אני רצה אחרי יומיים של צום ובזמן שאני סובלת משפעת קלה. פתחתי את דלת הבית והראיתי לבן זוגי את התוצאה בשעון הלוויין: עשרה קילומטרים, 93 דקות. הוא סרק את פניי האפורות בדאגה ובתדהמה.
"מה קרה לך"? שאל.
נמנעתי מלהזכיר לו שמה שקרה לי – קרה באשמתו.
בשבוע הרביעי להריון, ערב הגילוי, רצתי 110 קילומטרים. בשבוע השמיני, רצתי 34 קילומטרים.
בטבלת האקסל בה תיעדתי את האימונים לקראת מרוץ סובב עמק, פתחתי לשונית חדשה ובה ספירה יומית של קילומטראז' לפי שבוע ההריון. וכך החלטתי לכתוב טור על חוויות ריצה, כשרצים עבור שניים. בזמן כתיבת שורות אלה, ההריון עדיין סודי. לשותפיי לאימונים, אמרתי שאני פורשת ממרוץ סובב עמק בגלל עומס בעבודה. הבטחתי לאחד מהם, לאלון שפר, ללוות אותו למקטע האחרון שלו של שלושים קילומטרים, אבל כרגע זה מרגיש לי בלתי אפשרי.
עם זאת, אני מגלה שאין לי יכולת לצפות כיצד ארגיש בכל יום או שעה או רגע נתון. במובן הזה, החיבור בין הריון לריצות למרחקים ארוכים חזק, מוכר ולכן – מרגיע. אני עושה את מה שכל רץ אמור לעשות כשהוא מווסת מאמץ: אני מקשיבה לגוף שלי. אני מזכירה לעצמי שלא אוכל לצפות את רמת הקושי – או רמת הקלות – שאחווה בכל רגע של ריצה. אני פתוחה למה שהריצה תביא לי. אני מנסה להיות פתוחה למה שההריון יביא לי.
אין לי ברירה.
|
שרי בשי נמנית בין רצות המרתון והאולטרה מרתון המובילות בארץ והאישה היחידה שרצה 216 ק"מ בתחרות בישראל |
