בעולם הסבולת, כנראה שאין אחד שלא מכיר את ניר כהן, מי שמפיק רבים מאירועי הספורט שרבים מכם משתתפים בהם, וגם טריאתלט בעצמו. אלא שבחג האחרון, כמעט איבדנו את ניר, שנפצע בקרבות בלבנון, ורק בזכות הרבה מזל, וגם בזכות תושיה שלו ושל הצוות הרפואי, נותר בחיים.
לכתבות נוספות בנושא:
מתן נמנוב: "רגשות מעורבים להתחרות בימים כאלה, היה לי חשוב לענוד את סמל החטופים"
"להמשיך בתנועה – זה הניצחון" || איה מידן בטור אישי מיוחד
סיפור משפחתי בכל ק"מ: טור אישי על מרתון שורשים בברלין 2024
כיום הוא מאושפז בבית החולים איכילוב, כשהקלישאה "מתלוצץ עם רופאיו" כנראה מעולם לא הייתה נכונה יותר. בראיון לשוונג הוא מספר על ההחלטה לחזור למילואים בגיל 58, על הפציעה הקשה, הנס שקרה לו וגם על החיבוק המרגש שקיבל מכל קהילת הספורט.
ניר כהן במילואים | צילום: פרטי
"את כל המילואים שלי עד 2017 עשיתי כלוחם ביחידה שנקראת 551, חטיבת מילואים מיוחדת ששייכת לאוגדה 98", מספר כהן: "בגיל 53 קיבלתי פטור, אבל איך שפרצה המלחמה ניסיתי לחזור ולהתגייס למילואים. הצבא סירב תחילה כי השורות היו מלאות, אבל בינואר פתחו כיתות כוננות ליישובים בעוטף ואז חיפשו לוחמים שנמצאים בפטור לטובת המשימות האלה. התגייסתי למשימה ושם הייתי מתחילת ינואר עד מרץ. במהלך השירות הזה פגשתי בחור מיד מרדכי, סמח"ט של חטיבת מילואים שיושבת בצפון. הוא חיפש לוחמים מנוסים שיודעים להתנהל לבד ולסייע לכוחות, ואחרי שסיימנו את הפעילות בדרום גייסנו לו לוחמים מ-551 בעבר והצטרפנו לחטיבה שלו".
אחרי תקופה שקטה יחסית, הצטרף כהן לתמיכה בלחימה: "בראש השנה החטיבה הוקפצה לטובת הפעילות בלבנון, ואני איתם. עשינו סיבוב ראשון בפנים מראש השנה עד ערב סוכות, יצאנו לחופשה של שלושה ימים, וחזרנו ביום ראשון שעבר בחול המועד לפעילות נוספת. במוצאי חג שמחת תורה הכנסנו שיירה לוגיסטית ללבנון לטובת הכוחות, סיימנו כבר הכל. אני נהג האמר מבצעי, ועליתי כבר על ההאמר כי עוד שתי דקות היינו אמורים לזוז. כשהשיירה הייתה מוכנה, טיל פגע בין ההאמר הראשון לשני בשיירה, אני הייתי בשני. כתוצאה מהפגיעה נפלו חמישה לוחמים, שעמדו בדיוק שני ההאמרים. הם היו מרחק מנוע ממני".
ומה קרה לך?
"זה היה נס. במזל גדול, נפצעתי בעיקר ברגל. ההאמר שישבתי בו היה מחורר מרסיסים. למזלי, לי אין שום דבר לא בפנים ולא בחלק העליון של הגוף. רק רסיס אחד שחדר מלמטה. הבעיה אצלי הייתה איבוד דם רב. כשהגעתי לבית החולים קיבלתי חמש מנות דם, ולחץ הדם שלי היה 90/40. חוץ מזה יש לי שבר פתוח בירך, בשוק, בקרסול. רסיסים בבטן, ברגל השנייה. זה יהיה שיקום ארוך".
ניר כהן | צילום: יוהנס פלטן, איגוד הטריאתלון
תכניס אותנו לרגע הפגיעה
"כשישבתי בג'יפ, שמעתי את השריקה של הטיל ואז פיצוץ מטורף. אתה רואה זיקוקים, אתה רואה המון אבק ואז אתה פותח את העיניים, ויש שקט מוחלט. קודם כל, אני אומר לעצמי – אני חי, עכשיו בוא נעשה בקרת נזקים. אני מבין שהאצבעות של הרגליים זזות, מבין שהראש והגב לא נפגעו. אבל ברגל ימין כאבי תופת, ואני מרגיש גם שזורם דם. צעקתי שאני פצוע, ואף אחד לא מגיע. שקט. אז ניסיתי לצאת מההאמר ומיד נפלתי, כי אין מה שיחזיק. בלי שליטה התגלגלתי מתחת להאמר והבנתי שאני חייב לזוז משם כדי שיראו אותי. אז בכוחות אחרונים משכתי את עצמי מטר החוצה, צעקתי שוב. תפסתי מישהו שלמזלי היה חובש, שם לי מיד חוסם עורקים שעצר את הדימום. בגלל שהיינו כח פינוי היה שם פרמדיק, רופא וחובש, וזה היה מזל גדול. הם ידעו לסדר את הפצועים לפי סדר העדיפויות ופינו אותנו".
מתי אתה קולט את חומרת הפציעה?
"מהרגע הראשון נפל לי האסימון. כל הזמן אמרתי לעצמי להישאר בהכרה, כי אחרת אני מת מאיבוד דם, ולא ישימו לב שאני שם בכלל. למרות כאבי התופת נשארתי ער. היה לי מזל גדול, הצווות הרפואי היה מדהים ופינו אותי יחסית מהר במסוק לאיכילוב. בגלל שאני עובד בספורט, יש לי תחושה טובה של זמן, אחרי כמה דקות במסוק אני מסמן לרופא שעברנו רבע שעה טיסה, למה אנחנו לא מגיעים לרמב"ם? ואז הוא אמר לי שאני מפונה לאיכילוב. ברגע שהגענו לאיכילוב, הייתי בהכרה וראיתי את כל האורות של תל אביב מלמעלה. זה השלב שהרגשתי שניצחתי, אמרתי לעצמי 'יש, אני חי'. אם הגעתי לפה, הצלחתי לשרוד את התופת ולחיות".
איך הרגשת עם כל החיזוקים מעולם הספורט?
"וואו, מאוד ריגשו אותי כל התגובות, זה אומר שאיכפת לאנשים. היו הרבה שהציעו לעזור, גם משוונג. אבל אני סומך על האנשים שלי, יובל רייז, וילדיי (רותם, נדב ותמר) יקחו את האירועים ונמשיך לקיים כל מה שמתוכנן כמו שצריך. מקווה שבשלב מסוים גם אני אחזור לשם. זה חימם את הלב לראות כל כך הרבה אנשים שבאמת איכפת להם ממני, ודאגו לי. כמויות המבקרים פה מטורפות, היו לי מבקרים עד אחת בלילה".
יובל רייז וניר כהן | צילום: יוהנס פלטן, איגוד הטריאתלון
שוקל לחזור לשירות?
"אני בן 58 ויש לי שיקום לפחות של שנה. מקווה מאוד שלא יצטרכו אותי כבר בצבא בשלב הזה, ובכל מקרה אני לא חושב שהצבא יאפשר. בכל מקרה אני אמשיך להיות מעורב ולעזור בכל דבר שאני יכול בביטחון המדינה. תמיד אהיה שם. ולמרות הכל, ואחרי כל השיקום, אין לי ספק שאני אחזור לשחות, לרכוב ולרוץ בסוף. אני לא אוותר על זה".
אין על ניר כהן. האחד והיחיד. ספורטאי של אמת ומעל לכל – בן אדם.
דוגמה ? בבקשה עוד לפני שנים כאשר היינו מספר טריאתלטים מבוגרים ביחס, יחיאל מילר, שאול לוי, נתן אופן , קרול וינטרוב, גורדון בלוך, גבי רון, טובה קידר ועדנה גביש, והח"מ, היו מזניקים מקצה אולימפי – אחרון, כך היינו נקלעים לשעות החום ורופאת התחרות -עוצרת אותנו בקטע הריצה, לעיתים בסיבוב לפני אחרון
ברגש שניר כהן נכנס לארגון התחרויות – הוא הזניק את הסיניורים ראשונים, וכך אפשר לנו לסיים התחרויות בכבוד ובזמן.
מתפללים להחלמתו המלאה.
בהכירי את ניר אישית אני משוכנע שאזכה לראותו שב לתחרויות, על המסלול, ממש כמו גדול.
החלמה מהירה, קלה ומושלמת, אחא
זהו ניר כהן האחד ויחיד
כל הכבוד,אשרינו שיש לנו אנשים כמוך.