לאורך חיי כספורטאית הייתי 5 פעמים אלופת ישראל בטריאתלון למרחק אולימפי, אלופת אירופה ועולם לגילאי 30-34 באיש ברזל ויש לי עוד הרבה הישגים שמחממים לי את הלב וממלאים אותי בתחושת הצלחה. חייתי את החלום. רכשתי המון ניסיון. פיתחתי התנהלות של אלופים.

הכתבה האחרונה עלי בשוונג פורסמה בשנת 2015, זו הייתה כתבת פרישה. לאחר כל כך הרבה שנים היה מאוד לא פשוט לעצור. בטח ובטח בעידן המדיה של היום. אתה רואה את כולם, כולם ממשיכים להתאמן, להתחרות ולקחת את החיים האקטיביים שאני כל כך אוהבת. אבל כל אדם בחיים האלה מקבל זמן. בזמן הזה אנחנו צריכים להספיק הרבה דברים. יש דברים שהגיל הוא פקטור, כמה שעצוב לי להגיד את זה.

מטרת הכתבה היא מודעות! ספורט תחרותי זה מקצוע. בגילאים צעירים אנחנו פחות חושבים על הטווח הארוך, פחות חושבים קדימה. אנחנו כל הזמן עסוקים באימונים ובהמשך על איך משלבים אימונים עם החיים, איך משיגים כל מה שנדרש בשביל להצליח. היום, במבט לאחור על מסלול החיים שעברתי אני לא מצטערת על שום דבר. כמובן שאני מאוד מסופקת מההישגים שלי וכן גאה בדרך הלא פשוטה שלי.

"אני רוצה משפחה, ילדים, בית"

לאחר הפרישה שלי בשנת 2015 אמרתי לעצמי שהגיע הזמן לחיים אמיתיים. אני רוצה משפחה, ילדים, בית… והייתי בטוחה שגם כאן אני יכולה להיות אלופה. אבל לחיים יש תכניות משלהן וזו הסיבה שבגללה אני כותבת כאן בשוונג, מתוך מטרה להנגיש את הידע שיש לי כיום, לכל אותן אלופות בשיא ההצלחה: הלוואי והייתי מספיק מודעת לקיומן של הבעיות הללו כבר אז.

בתחילה ניסיתי לפתח זוגיות וזה לא כל כך הצליח… יחד עם זאת הבנתי שתודות לרפואה מתקדמת אוכל להיות אמא יחידנית ואולי להמתין עם הזוגיות לשלב מאוחר יותר. כל חיי שמרתי על אורח חיים בריא, עד כדי כך שאפילו לא ידעתי מי היא רופאת המשפחה שלי ומאז שנכנסתי לתהליך, אשר הינו תהליך מאד מייגע ומורכב, אני נמצאת בבית חולים לפחות פעמיים בשבוע.

נמצאת בבית חולים לפחות פעמיים בשבוע לטיפולים | צילום: באדיבות נינה פקרמן

בעוד שבעולם הספורט, כל ההישגים שלי היו תלויים בי וצלחתי מכשולים רבים במסע המורכב, בתחום הזה השליטה אינה בצד שלי, זה לא תלוי בי והגיל הכרונולוגי שלי הוא כן פקטור. אני אדם אחראי ומסור ולכן עושה באדיקות את כל מה שתלוי בי גם במשימת חיי הנוכחית. אני עושה הרבה מאז בדיקות וזריקות – האמת שזה לא הרבה, אלא המון! הלב שלי נשבר כבר כל כך הרבה פעמים ואני מתמודדת עם שברון הלב וחוסר ההצלחה ואני נאלצת להשבית את עצמי מכל מה שאני כל כך אוהבת.

המרתון של חיי נעצר ואני כל הזמן עסוקה רק בזה. אני מזכירה לעצמי שאני חייבת להתמקד ולעשות כל מה שצריך בשביל להצליח. זאת דרך החיים שלי. אני לא מרפה, אני ממשכיה לעשות כל מה שנדרש פעם אחר פעם ובכל מעידה – אני מתרסקת, אך קמה שוב לקראת עצמי ולקראת העתיד שלי. מסביבי כולם עם תמונות וסיפורי הצלחה על ההריונות והילדים המוצלחים שלהם ואני עדיין רק עם החלום… פתאום קשה לי לראות נשים בהריון, פתאום אני מבינה שיכול להיות שאיחרתי את הרכבת ואני צריכה לחשב מסלול מחדש.

"עצרו רגע והקפיאו ביציות"

ברור שיש עוד דרכים , ברור שיש עוד דברים בחיים… אבל… בנקודה הזאת המסר שאני רוצה להעביר אליכן בנות/נשים שעוסקות בספורט – תעצרו רגע! כשאתן בגילאי ה-20-30, גם אם הכל נראה תקין, עצרו רגע והקפיאו ביציות – אתן דואגות לעתיד שלכן ושומרות על זכות הבחירה העתידית, לפני שיהיה מאוחר.

הלוואי שהייתי יודעת את זה כשהייתי בגילאי ה-20-30 והייתי עושה את זה בעצמי. היום אני לא יכולה לסובב ולהחזיר את הזמן אחורה, אבל אני יכולה להעלות את המודעות לטובת נשים אחרות על מנת שלא יגיעו למצב שלי.

אני עדיין אופטימית למרות הכל. מאחלת לי ולכולן להצליח למצות את החיים במקסימום הצלחה ומשמעות.