ניב ליבנר מביא סיכום האישי מרתק,כמשתתף בתוך הדבוקה, של קטעי הסיום במרוץ "סטמינה אנטרנצ'יונאל קופי א בארטולי"
מאת:ניב ליבנר
בשלב השלישי של התחרות החלו לעוף הזיקוקים. זה היה צפוי מראש, על פי הפרופיל. בק"מ ה- 40 התחלנו לטפס במעלה עליה מתגלגלת, עם הרבה קטעים מישוריים, אבל לאורך 22 ק"מ ועם 800 מטרים של טיפוס מצטבר. משם, לאחר כ- 10 ק"מ של ירידה תלולה, התחלנו להתגלגל לעבר העליה השניה של היום- 11 ק"מ, 6% בממוצע שלאחריה ירידה לא פשוטה ומשם התגלגלנו ל- 3 ההקפות של הסיום. אורך כל הקפה כ 6 ק"מ, עם עליה באורך 2.5 בשיפוע כ- 10 אחוז (חצי ק"מ ראשון 18%. כיף חיים אמיתי)
בכל החלק הראשון של המרוץ הייתי בקדמת הדבוקה בניסיון להכנס לבריחה. הקצב היה גבוה מאוד ואף בריחה לא יצאה. למעשה, עד שהגענו למרגלות העליה הראשונה, המהירות הממוצעת הייתה כ- 50 קמ"ש ולא בזכות הרוח….
נכנסנו לעלייה בקצב מטורף, אחרי כמה דקות יצאה בריחה והקצב נרגע. בערך בק"מ ה- 15 של העליה ירדתי לרכב הליווי, להביא בקבוקי מיים לרוכבי הקבוצה. חזרתי עם שישה בקבוקים בגב החולצה והספקתי לחלק רק שניים לפני שראיתי את בילי בילקה, המוביל של הקבוצה, יורד אחורה עם פאנצר.
מייד לחצתי על המעצורים וחיכיתי לו יחד עם עוד 2 רוכבים מהקבוצה. המשימה שלנו הייתה לעזור לו לחזור לדבוקה. רכבנו בקצב איטי וחיכינו שבילי יגיע. הוא הגיע, המשיך בקצב שלו והזכיר לנו למה הוא המוביל של הקבוצה.
לחכות למוביל בעליה זה כנראה לא רעיון כזה טוב. עכשיו שלושתינו (המחכים) נאבקנו בכדי לחזור לדבוקה ובילי כבר היה שם. העליה נגמרה ואני עוד לא בדבוקה, אבל כבר ממש קרוב. במהלך הירידה השלמתי את הגישור וניגשתי לכמה חברי קבוצה נוספים, להגיש להם בקבוקים.
באותו הרגע הבנתי שזאת כבר הייתה הטעות השניה שלי באותו היום. מילא להאבק ברוכבים החזקים בעולם בעליות האלה, אבל לתת לעמנואל סלא וחוזה רוחאנו 2 קילו פור? שניהם ביחד לא שוקלים 50 קילו. לא מתאים. פעם הבאה צריך להפטר מהמיים העודפים במצב כזה…
לעליה השניה רוכבי אנדרוני (andreoni) נכנסו באטרף והכתיבו קצב רצחני. הדבוקה החל להתדלדל ואחרי 2 ק"מ, מתחילת העליה, גם אני ניתקתי ממנו ורק כדי לראות את הקצב בחוד יורד. ב- 8 הק"מ שנתרו לסיום העלייה שמרתי על פער קבוע מהדבוקה, יחד עם עוד קבוצת רוכבים.
קיוויתי לחזור קדימה בירידה, אבל לקבוצת אנדרוני (Andreoni) היו תוכניות אחרות. הם משכו בירידה במצערת מלאה ובעצם פירקו את הדבוקהבירידה. בסוף הירידה, 25 רוכבים פתחו פער של 40 שניות על שאר הדבוקה, מה שבעצם חרץ את גורלה של הקבוצה איתה טיפסתי, שנשארה הרחק מאחור…
את קו הסיום חציתי בדבוקה האחרונה שהשלימה את המסלול במגבלת הזמן כשבקבוצה הבאה היו 3 רוכבים מהקבוצה שלי. עבורם המרוץ הסתיים… את השלב אני סיימתי כמדורג האחרון בדירוג הכללי. מה שאומר שלנג"ש אזנק ראשון.
השלב הרביעי, היה נג"ש מישורי, לאורך 14 ק"מ, במסלול פתוח ולא טכני מידי שמתחיל ומסתיים באותה הנקודה. מאז הנג"ש הקבוצתי הקבוצה לא הספיקה להסדיר את עניין כידוני הנג"ש ולכן זינקתי גם הפעם רכוב על אופני הכביש שלי. אבל לפחות עם ארובאר וחימום טוב הפעם.
למרות שלקו הזינוק הגעתי 10 דקות לפני הזינוק, 4 דקות לפני הזינוק שלי, השופטים החליטו שהם רוצים לבדוק את האופניים שלי למרות שרכבתי על אופני כביש. הכסא שאיתו אני רוכב (SELLE SMP STRATOS) בנוי שונה מכסאות סטנדרטים ואינו שטוח, השופטים לא ממש ידעו איך להתייחס אליו והחליטו שהאף שלו נמוך מידי ושאני צריך לשנות את הזווית של הכסא (למרות השימוש אשר כבר נעשה בו בטור דה פרנס ובג'ירו ד'איטליה בשנה שעברה שם אף אחד לא אמר כלום). 3 דקות לזינוק, מי יודע איפה המכונאי עכשיו… מצאתי מישהו שהסתובב באזור במקרה עם סט מפתחות הלן, והרמתי את האף של הכסא.
אני עומד על הרמפה וכולם מחכים שהמרוץ יחל. 30 שניות. הרגשה מוזרה. הפעם הראשונה שאני בנג"ש כל כך גדול מול הטובים שבמקצוענים. 5…4…3…2…1.. vai vai vai!!
מהזינוק, הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה השופט ה !%!%#$$#, הכסא היה כל כך לא נוח בזווית הזאת… הק"מ הראשון עבר, וההספק שלי גבוה. קשה לי להאמין שאני יכול להחזיק אותו, אבל אי אפשר להוריד עכשיו. מוריד את הראש, ומעלה הילוך.
הכבישים ישרים, וזה מסלול יחסית נוח. הרוח לא חזקה ואני ממשיך לפדל, "לשמור על ההספק", זה הדבר היחיד שעובר לי בראש בין קללה אחת לקללה אחרת שאני מכוון כלפי השופטים. 7 ק"מ וההספק עדיין טוב. יאללה, מכאן זה רק לשמור על המומנטום- מי נישבר בחצי האחרון? עד הסוף בכל הכח.
2 ק"מ לסיום והשרירים צועקים. צועקים זה טוב, ככה אני יודע שהם שם. מוריד הילוך לקראת הסיבוב, ומשכיב ימינה. בלי ברקסים, אני לא יכול להרשות לעצמי. ק"מ אחרון. זהו, כל מה שנשאר. אומנם לא נשאר הרבה- אבל עד הסוף. זהו. זה נגמר סוף סוף. היה נג"ש מעולה. ככה חשבתי עד שראיתי את התוצאות.
הגעתי לשלב החמישי והאחרון של הטור. 155 ק"מ, עם 6 עליות. פעמיים עליה של 4 ק"מ בשיפוע 11% ממוצע, ועוד 4 עליות של 2.5 ק"מ, אבל שיפוע ממוצע העומד על 16%…
התכנון המקורי היה לנסות להתקיף בעליה הראשונה. אבל מהר מאוד התוכניות השתנו. בתחילת העליה בקושי הצלחתי להשאר עם הדבוקה ואיבדתי אותה לקראת האמצע. כבר שם המרוץ הסתיים, למרות שניסיתי לחזור חזרה במשך חצי שעה נוספת.
אחרי שהשופטים הורידו אותי מהתחרות המשכתי להתאמן שעתיים וחצי נוספות על מסלול התחרות, כשבאחת הירידות עברתי את לא אחר מאשר "iIl falco" – פאולו סלבודלי, אשר היה ידוע כאחד מגולשי המורדות הטובים בהיסטוריה של הדבוקה…
הבלוג של ניב ליבנר – כאן
ניב ליבנר– אלוף ישראל במרוץ אופני כביש, רוכב שנה ראשונה כמקצוען בקבוצת אמורה א וויטה האיטלקית מהדרג השלישי.
