ראיון אישי ומפתיע עם ניב ליבנר, רוכב האופניים שרכב תחת חוזה מקצועני בקבוצת דרג בשלוש השנים האחרונות, ובה ירכב גם בשנה הבאה

מאת:יאיר בן עמי

ניב ליבנר הוא אחד מרוכבי האופניים המוכשרים ביותר שגדלו בישראל. לפני כשלוש שנים הוא הצליח לפרוץ את גבולות הדבוקה הישראלית והצטרף לקבוצת דרג קונטיננטל (דרג 3), עימה זינק לכמה מהמרוצים היוקרתיים ברמה העולמית הגבוהה ביותר. הוא רכב לצידם של לא מעט רוכבים שאנו רואים מנצחים בגדולים מהמרוצים בעולם, וגם הותיר חותמו על ידי השפעה ישירה על מהלכי הכרעה בכמה מהמרוצים האלו.

חזרת לארץ לאחר שלוש שנים. למה לא המשכת לרכוב בקבוצה מקצוענית?
"למרות שב-2014 לא אשהה באירופה באופן רציף כמו בשלוש השנים שעברו, אני בהחלט מתכוון לחזור ולייצג את A&V בתחרויות בשנה הבאה. הסיבות שחזרתי לארץ אחרי שלוש עונות ב A&V היו רבות, העיקרית שבהן היא בשלות לעבור לשלב הבא. החיים בתור רוכב הם מאוד תובעניים וכרוכים בהרבה מאוד אי ודאות. לאחר לבטים רבים, בתמיכת חברתי מוריה, המשפחה וחברים, הגעתי להחלטה שכרגע יהיה נכון עבורי לשנות את סדרי העדיפויות, ולהתחיל ללמוד".

האם יש לך איזו מסקנה או תובנה מרכזית מהשנים בקבוצה מקצוענית?
"המסקנה העיקרית שלי היא שמי שנלחם עבור החלומות שלו ישיג אותם".

מנקודת המבט של רוכב שהיה בדבוקה מקצוענית וחווה את תרבות מרוצי הכביש באירופה ובעוד מקומות בעולם – מה חסר בתרבות מרוצי הכביש בישראל?
"לפי הפער הרב בין הרמה בארץ והרמה האירופאית, ניתן להבין שחסרים הרבה מאוד דברים, ביניהם הנכונות להקריב, האמונה במטרה, וכמובן שגם הדברים הבסיסיים יותר, כמו גישה למרוצים ברמה גבוהה וידע תיאורטי".

האם יש חשש לחזור לזירה הישראלית לאחר ש"טעמת" בשנתיים האחרונות את השמנת של דרג המקצוענות?
"אני חושב שאצליח להתאקלם חזרה ללוח המרוצים המקומי".

מה ההמלצות שהיית נותן לרוכב ישראלי היוצא לקבוצת דרג?
"אל תחכו שיעבדו בשבילכם, שימצאו לכם, שיעזרו לכם. צאו החוצה ותשיגו את מה שנדרש. אף אחד לא מצא קבוצה מקצוענית מלשבת בבית ולקוות".

לאן פניך מועדות ברמה המקצועית?
"כרגע בשנים הקרובות אני מתכוון להתרכז בלימודים בתחומים שקשורים בספורט, ומאמין שאוכל לשלב בעתיד את הידע התיאורטי ביחד עם הידע המעשי שצברתי באירופה".

יש שמועות כי הרוכבים הישראלים, שהיו בקבוצות המקצועניות, שילמו כדי לרכוב בהן, האם אתה יכול להכחיש זאת באופן חד משמעי?
"אני יודע להגיד על עצמי שאני הוחתמתי רק על סמך הישגים ואמונה של הקבוצה, ולא שילמתי בכדי לרכב שם, ההפך הוא הנכון מן הסתם. זה נכון שהסכומים לא היו אסטרונומים ושקיבלתי תמיכה בארץ, בעיקר ממשפחת צדיק, שתמכה בי – אבל לא בקבוצה… בכל אופן, זה די נפוץ שרוכבים חותמים בקבוצה כזו או אחרת לאחר שהביאו ספונסר או מקור הכנסה אחר לקבוצה. בסופו של דבר, קבוצה זה עסק כלכלי".

איפה אתה רואה את עצמך בעוד 5 שנים?
"קשה להגיד כבר עכשיו, אבל יש להניח שזה יהיה תחום המשיק לענף, בדרך כזו או אחרת".

מה הדבר הכי קשה בחיים של רוכב אופניים מקצוען?
"חוסר הוודאות – התוכניות יכולות להשתנות כהרף עין, מאוד קשה לתכנן לטווח ארוך. קבוצות נסגרות ונפתחות, מרוצים צצים ונעלמים מלוח התחרויות, פציעות – כל אלו גורמים לכך שנורא קשה לדעת מה יהיה בעתיד הקרוב, שלא לדבר על העתיד הרחוק".

מה הכי טוב בחיים של רוכב מקצוען?
"לקום בבוקר ולעשות את מה שאתה הכי אוהב. אין לזה תחליף".

על מה היית מוותר בחיים של רוכב אופניים מקצוען?
"כמובן, חוסר הוודאות".

יש רוכב או מנהל שלמדת ממנו משהו שתיקח לכל החיים? ואם כן מה זה?
"מרן מרגליות למדתי שבעזרת התמדה ועבודה קשה ניתן להניע הרים".

יש רגע אחד משלוש השנים האחרונות שלא תשכח לעולם?
"בשנים האחרונות היו רגעים רבים שנחרטו בזיכרוני – החתימה על החוזה, הבריחה הראשונה, מרוצים מוצלחים – וגם, כמובן, מרוצים גרועים".

האם אתה יכול להצביע על דבר אחד מרכזי, או מכלול דברים, שחסר לענף האופניים הישראלי ביחס לאירופה?
"אני חושב שאפשר לכתוב על זה ספר – אבל אם הייתי צריך לסכם את זה במילה אחת – זאת תהיה אמונה. האמונה של הרוכבים בעצמם, האמונה של הרוכבים בענף, האמונה של פטרוני הענף ברוכבים והאמונה של גופים עסקיים בענף וברוכבים".

מה היה ההישג שאתה הכי גאה בו בשלוש השנים האחרונות?
"ההישגים הכי טובים שלי הם קטע המלכות של טור בריקסיה 2011 (Brixia Tour) בו סיימתי 40 בשלב שנגמר בפסגה בגובה 1900 מטרים. בטור זה היה קאדר רוכבים די מכובד – (מקבוצות) לאמפרה, גארמין, סקאי, ראבובנק, מוביסטאר ועוד.

"במרוץ טרופאו מלינדה Trofeo Melind) 2011) סיימתי במקום ה-29 למרות המסלול התובעני, וזאת לאחר שהייתי פעיל בקילומטרים האחרונים של המרוץ (התקפה 3 ק"מ לסיום). במרוץ ג'ירו די טוסקנה Giro Di Toscana) 2012) הייתי עם עוד רוכב אחד בבריחה של היום, שהחזיקה כ-130 ק"מ".