מאת:גיל גרינגרוז
אנחנו נוטים לחשוב שרק ריצה מהירה חשובה, בעוד שמה שחשוב באמת זו ריצה במהירות סבירה לאורך זמן. בחברה המודרנית אנחנו רגילים לאמצעי תחבורה מהירים, ורק לעיתים נדירות צריכים באמת לרוץ מרחקים ארוכים.
חצי מרתון עין גדי 2008 צלם: עופר ביידה
בשעה מאוחרת בלילה, אחרי שתיית כמות הגונה של בירה, התווכחו שני חברים בפאב וולשי קטן האם אדם יכול לרוץ מהר יותר מסוס. אחד האנשים טען, שאם המרחק יהיה מספיק גדול, הבן אדם יהיה מהיר יותר מכיוון שהסבולת שלו גדולה יותר ולכן הוא ינצח. חברו טען שזה בלתי אפשרי והסוס תמיד ינצח. כך נולדה לה התחרות אדם נגד סוס, שמתקיימת משנת 1980 ובה מאות בני אדם מתחרים נגד עשרות סוסים (עם רוכבים) לאורך 22 מיילים (קצת יותר מ-35 קילומטרים). המסלול אמנם קצר יותר ממרתון, אבל התוואי הסלעי קשה יותר מרוב המרתונים. בשנת 1985 הותר לראשונה לרוכבי אופניים להתחרות, ואלופת ארה"ב לרכיבה על אופניים הפסידה בקושי רב לסוס שסיים ראשון. בשנת 1989 רוכב אופניים היה הראשון שסיים את המסלול לפני כל אחד מהסוסים. ב-2004, לראשונה אי פעם, רץ אנושי סיים את המסלול בקצת יותר משעתיים והיה לאדם הראשון שרץ מהר יותר מהסוסים. בשנה שעברה המנצח האנושי הקדים את ראשון הסוסים ביותר מ-11 דקות.
ריצות ארוכות היוו מאז ומעולם מטאפורה למאבקים שאנשים חווים ביום יום, ותחרויות ריצה בין אנשים הם אולי הספורט העתיק ביותר, ונחשבים בעיניי רבים כענף הספורט הטהור ביותר. אבל בעוד שריצות למרחקים קצרים מאוד מקובלות, בשנים האחרונות ישנה עלייה דרמטית במספר הרצים במרתונים השונים ואפילו במה שנקרא אולטרה מרתון, שבהן המרתון מהווה רק חימום קל. האם יש משהו באבולוציה שלנו שמכין אותנו לריצות הללו?
התיאוריה המקובלת בקרב חוקרי אבולוציה היא שההומינידים הראשונים ירדו מהעצים אל הסוואנה הפתוחה והחלו ללכת על שתיים בגלל אילוצים של חיפוש מזון. אלמלא היו הולכים זקוף סביר שלא היו שורדים את הסביבה החדשה. שני חוקרים, הביולוג דניס ברמבל והפלאואנתרופולוג – תת התחום באנתרופולוגיה, שחוקר את התפתחות בני האדם, דניאל ליברמן, לא מתווכחים עם התיאוריה הזו אבל טוענים שהיא לא מספרת את כל הסיפור. על פי התיאוריה שלהם, בני אדם עוצבו מבחינה אבולוציונית לרוץ מרחקים ארוכים במיוחד, ושהגוף שלהם מותאם מבחינה אנטומית לריצות כאלו.
מה הופך אותנו לכל כך טובים בריצות ארוכות? לרוב מוחלט של היונקים, ובעיקר קופי אדם שהכי קרובים אלינו מבחינה אבולוציונית, אין בכלל סבולת לריצות ארוכות. יונקים אחרים רצים מהר יותר לטווחים קצרים יותר, מה שמאוד יעיל בצייד או בהתחמקות מטורפים. בני אדם לעומת זאת, לא כל כך מהירים בריצות קצרות, אבל מסוגלים להחזיק מעמד הרבה יותר טוב בריצות ארוכות. על פי החוקרים, לא רק אנחנו מהירים יותר מסוסים, אלא שאם יהיה מסלול ארוך מספיק, בני אדם ירוצו מהר יותר מכל חיה אחרת, כולל כלבים, זאבים, צבועים ואנטילופות שהן החיות בעלות הסבולת הגדולה ביותר בטבע. בלוטות הזיעה העשירות, גיד אכילס ומפרקי הברכיים הופכים אותנו למכונות ריצה יעילות להפליא. האנטומיה הייחודית הזו חשובה לריצה ולא משחקת כמעט תפקיד בהליכה, מה שמרמז שבהיסטוריה האבולוציונית שלנו נאלצנו לרדוף אחרי חיות למרחקים ארוכים על מנת לשרוד בסוואנה האפריקאית.
אחד ההבדלים הבולטים בין בני אדם לחיות אחרות שגורמים לנו לרוץ כל כך טוב, היא ביכולת שלנו לקרר את הגוף במהירות על ידי מיליוני בלוטות זיעה שבגופנו. רוב החיות האחרות מתנשמות בכבדות כדי לצנן את גופן, תהליך שדורש אנרגיה רבה יותר. גם העובדה שאין לנו פרווה עוזרת לפזר את החום בצורה מהירה הרבה יותר. חוקרים משערים, שהסיבה שבני אדם פיתחו את התכונות הייחודיות הללו נובעת מהעובדה שנכפה עליהם לעבור מחיים ביער מוצל, לחיים בסוואנה לוהטת וכמעט ללא הגנה מהשמש. התכונות הללו היו חשובות במיוחד בזמן מאמץ. בני אדם מפיקים פי שש חום בזמן ריצה מהירה בהשוואה לישיבה תחת שמש קופחת. כאשר מפיקים כל כך הרבה חום, בני אדם כמו כל חיה אחרת, חייבים לעצור ולנוח, אחרת הם מסתכנים במכת חום או אפילו במוות. מכיוון שאנחנו כל כך מצטיינים בצינון הגוף, ובריצות למרחקים ארוכים סביר שעוצבנו לרוץ הרבה ולמשך זמן ארוך.
אחד היתרונות הגדולים בריצה, שיש לבעלי חוליות אחרות ואין לבני אדם, הוא הזנב. הזנב חשוב במיוחד בבעלי חיים הולכים על שתיים, כמו הקנגורו, שבהן הוא מהווה את האיבר המרכזי לשמירה על שיווי המשקל. אנחנו הולכי על שתיים היחידים בהיסטוריה שרצים בצורה יעילה ללא זנב. אחת הדרכים להתגבר על חסרונו של הזנב היא על ידי ריצה בצעדים ארוכים יותר. אם משווים סוס בזמן ריצה לאדם, רואים שכאשר הם רצים באותו קצב, המרחק שאדם עובר בכל צעד גדול יותר. אבל הדרך הטובה ביותר להתגבר על חסרונו של הזנב היא על ידי העכוז. לבני אדם יש עכוז גדול בהשוואה לפרימאטים אחרים, והעכוז הוא בעצם תחליף הולם לזנב ומשמש אותנו בעיקר בריצה, כאשר אין לו כמעט שימוש בהליכה.
פרו ספורט אולטרה מרתון 2007
בניגוד למה שרבים חושבים, ריצה אינה גרסה מהירה יותר של הליכה אלא תנועה שונה לגמרי. הרגליים הופכות קפיציות ואינן מתקשחות כמו בזמן הליכה, ומרכז הכובד נמוך יותר. רוב האנרגיה מרוכזת בגידים, בעיקר בגיד אכילס המקשר בין שרירי השוקיים לעצמות העקבים. הגידים מתמתחים ומשתחררים במה שמשגר אותנו לצעד הבא. אין שום סיבה הגיונית לפיתוח גידים כל כך גדולים אלא אם כן הייעוד שלהם הוא ריצה.
מבחינה אבולוציונית, ריצה אינה יכולה להיות תוצר לוואי של הליכה מכיוון שהליכה התפתחה לפני 4.5 מיליון שנה, אצל האוסטרלופיטקוס, כתוצאה מהירידה מהעצים (למרות שהם עדיין יכלו להלך בין העצים). אבל ההומינידים הראשונים (הומו אביליס, הומו ארקטוס, ולבסוף הומו סאפיינס) לא הופיעו אלא 3 מיליון שנים מאוחר יותר, והגוף שלהם היה שונה מאוד מזה של האוסטרלופיטקוס. לאוסטרלופיטקוס היו רגליים קצרות יותר, ידיים ארוכות יותר, והרבה יותר שרירים שמחברים את הכתף לראש ולצוואר. אם הברירה הטבעית לא העדיפה שנרוץ, כנראה שלא היינו משתנים כל כך.
מצד שני, השינויים הללו הופכים אותנו לרצים גרועים למדי למרחקים קצרים. זו אחת הסיבות שחוקרים נטו לחשוב שאנחנו רצים גרועים באופן כללי. אנחנו נוטים לחשוב שרק ריצה מהירה חשובה, בעוד שמה שחשוב באמת זו ריצה במהירות סבירה לאורך זמן. בחברה המודרנית אנחנו רגילים לאמצעי תחבורה מהירים, ורק לעיתים נדירות צריכים באמת לרוץ מרחקים ארוכים, מה שלא נכון לחברות של ציידים מלקטים.
עדיין לא ברור למה בדיוק היינו צריכים לרוץ מרחקים ארוכים כל כך. אחת הסברות היא שריצה כזו הייתה הכרחית בתקופות שהטכנולוגיות לא היו משוכללות, לפני המצאת החץ וקשת או חניתות שהפחיתו את הצורך בריצות ארוכות. אפשרות אחרת היא שבני אדם והומינידים אחרים, פיתחו סבולת גבוהה שאפשרה להם להגיע לחיות מתות לפני שיגיעו אליהן חיות אחרות, במאבק על ארוחת הצהריים הקרובה.
הנה רשימה של כמה מאפיינים נוספים שייחודיים לאדם וחשובים לריצה:
1. גולגולת שמונעת חימום יתר בזמן ריצה. הזיעה על הפנים והמצח מקררת את הדם במוח. ורידים נושאים את הדם המקורר ליד העורק הראשי ותורמים להתקררותו.
2. פנים שטוחות ומאוזנות יותר, שינים קטנות ואף קצר עוזרים להזיז את מרכז הכובד אחורה, כך שהראש שלנו מאוזן יותר ולא נע יותר מדי קדימה ואחורה.
3. בניגוד לקופי אדם הקודמים להומינידים, הכתפיים שלנו מופרדות במידה רבה מהצוואר והראש, מה שמאפשר לגוף להסתובב בזמן ריצה בזמן שהראש מופנה קדימה כל העת.
4. גובהם של בני אדם, יחד עם מותניים וירכיים צרות יוצר עור עם שטח פנים גדול יותר, מה שמאפשר קירור גדול יותר של הגוף בזמן הריצה. זה גם מאפשר לחלק הגוף התחתון והעליון לנוע בצורה חופשית ובלתי תלויה אחד בשני. החלק העליון של הגוף מאפשר להפעיל כוח נגדי לפיתולים של הרגליים שלנו.
5. החוליות והדיסקים בעמוד השדרה, שגדולות באופן יחסי למשקל הגוף אצל בני אדם, מהוות בולם זעזועים מצוין ומאפשרים לגב לסבול את הזעזועים של הריצה.
6. רגליים ארוכות, רצועות וגידים מאפשרים צעדים גדולים יותר. הרגליים גם נמצאות במקום נמוך עם הרבה פחות שרירים, מה שהופך אותן לקלות יותר וכאלו שזקוקות לפחות אנרגיה שתזיז אותן בזמן הריצה.
7. לבני אדם יש עקבים גדולים שטובים לבלימת זעזועים. יש לנו גם אצבעות כף רגל קטנות יותר, ובוהן שמופנה לאצבעות האחרות, דבר המאפשר דחיפה של האצבעות בזמן הריצה.
אגב, מעניין לציין הבדלים בולטים בין גברים ונשים בריצות ארוכות. ככל שהריצה ארוכה יותר, יש לנשים יתרון גדול יותר והן משיגות תוצאות טובות יותר מגברים. הסיבה העיקרית היא מאגרי השומן הגדולים יותר שיש לנשים באופן טבעי ושמשתמשים בהם בזמן ריצות כאלו, כמו גם בקליטה המהירה יותר של גלוקוזות בזמן הריצה עצמה. נשים גם יכולות כנראה לבצע פעילות אירובית בצורה יעילה יותר, כזו שמובילה לספיגת חמצן גבוהה יותר.
פרו ספורט אולטרה מרתון 2007
גיל גרינגרוז – פסיכולוג אבולוציוני, סקרן, ספקן, פילוסוף חובב ותומך נלהב בחשיבה מדעית. פורסם במקור בבלוג הומו סאפיינס – על מדע, בני אדם וכל מה שביניהם .
