מאת:מיכל ליברמן

מאז ש"התיישבתי" לכתוב את הכתבה, במשך תקופה ארוכה ניסיתי למצוא תשובה לשאלה הפילוסופית, המורכבת והמציקה – מדוע בנות פורשות? יכול להיות שהשאלה הנכונה היא – למה הן לא מתחילות מלכתחילה?

למה לעולם לא תראה חבורת בנות "יורדות למגרש" עם כדור למשחק מהנה? למה אם נקח ספורטאי וספורטאית בגילאי 15-16 שמתמודדים לכאורה עם אותן בעיות שהספורט מציג ואותם קשיים שהחברה מכתיבה, ברוב המקרים הבחורה תבחר להרים ידיים בעוד שהבחור ימשיך להילחם? למה מספרן של הנשים בקרב העוסקים בספורט התחרותי מגיע לכ- 20% בלבד מכלל הספורטאים?, למה יש רק 8% מאמנות מבין כלל המאמנים? למה מבין כלל כתבות הספורט בעיתונות רק 5% נכתבות על ספורט נשים? למה נשים מפחדות לעשות ספורט?

מדוע בנות פורשות
על מנת למצוא הסברים לשאלה, ראיינתי שחייניות בגילאים שונים, שחיינים בנים וגם מאמנים, כולם נתנו תשובות מאוד חד משמעיות, לפניכם הסיבות:
תמיכה: התרבות הישראלית והעולמית לא תומכת בספורט בכלל ובספורט נשים בפרט. בחברה בה אנחנו נמצאים היום, עדיין פחות נורמטיבי לדעתי לראות נשים עושות ספורט, אישה לא צריכה להיות חזקה בכלל, כלומר – איזו סיבה יש לאישה לפתח את הגוף שלה? התרבות הזו באה לידי ביטוי כמעט בכל מוסד ישראלי, נקח לדוגמה את שיעורי הספורט בבית הספר – בעוד שמהבנים מצפים לקפוץ לרוץ ולהזיע, את הנשים לא מעודדים יותר מאשר לקום מהכיסא.

בבחינת הבגרות בספורט, הבנים מתמודדים עם מבחן מגוון שכולל פרמטרים לא קלים בכלל (ריצה, שכיבות שמיכה, מתח, בטן והדיפות כדור). הבנות צריכות להציג ריקוד פשוט שכולל 5 אלמנטים מגוכחים (גלגול לפנים, גלגול לאחור, עמידת נר וכד'), אני אגב קיבלתי 80 בבגרות הזו, אבל זה נורמלי אני הרי בחורה. תמיד מעודדים גברים להיות ספורטאים, זה נחשק וסקסי בעוד שאישה ספורטאית זה מרתיע.

אתן דוגמה מהחיים, אמא שלי שעובדת בגן ילדים עשתה לפני חג פורים קרנבל בגן כל השבוע לפני החג. באחד הימים שנקרא "יום הפוך" כל הבנים התחפשו לבנות וכל הבנות – לבנים. בתמונות ראיתי את הבנים בחצאיות וסרטים ורודים ואת הבנות – כספורטאים בחולצות ספורט וכדורים ואז הבנתי – אני ספורטאית בעולם ששיך לגברים. למה? ככה זה.

פחד משרירים: יש יותר מקרים ששמעתי משאוכל לספור על בנות, אימהות וגם ספורטאיות אשר נמנעו מלעשות ספורט כדי לא לגדל שרירים, או אימהות שהוציאו את הבנות מהחוג כש"נהיו לה כתפיים". הרי זה ברור וידוע – אישה שרירית זה "מכוער", זה לא נשי – זה גברי, אישה לא צריכה להיות שרירית – למה? כי ככה זה בעולם, כי מישהו למעלה קבע שהגבר צריך לעבוד קשה לפתח את הגוף ולרדוף אחרי הישגים והאישה צריכה להיות יפה קטנה מטופחת וריחנית. למה? ככה.

יחס מהמאמן: כפי שהזכרתי, היום יש 92% מאמנים לעומת 8% מאמנות, על כן סביר להניח שאם את ספורטאית – את תמצאי את עצמך עם מאמן גבר שעלול להיות חסר רגישות לצרכייך, שכן ספורטאיות הן לא באותה מנטאליות של ספורטאים בנים, יש להן צרכים שונים והן דורשות רגישות מסוימת.

הרבה מהשחייניות שראיינתי ציינו שהמאמן צורח עליהן, משפיל אותן ודוחק אותן לפינה, או להיפך, המאמן לא מקדיש מספיק תשומת לב. על אף שלי קשה לקבל את ההסבר הזה – כולם בפה אחד ענו שבנות יותר רגישות, הן נעלבות יותר מהר, חושבות יותר מדי, מעניקות יותר מדי משמעות לאירועים משניים ולרוב לא מגיעות להגדרת מצב משותף עם המאמן.

בשיחה עם ספורטאית שעברה את גיל 45 בעלת תפקיד משמעותי ברשות הספורט בישראל, שמעתי על אירוע בו הספורטאית וקבוצתה חזרו ממשחק כדור-מים בו הפסידו ובנסיעה הארוכה באוטובוס הביתה, המאמן לא דיבר כלל עם הספורטאיות שלו, לא החליף ולו מילה! לא נתן הערות ולא תיקונים. אותה ספורטאית התמלאה דמעות על העלבון וחוסר יחס מהמאמן. היא דרשה ממנו לשבת ולדבר עם כל אחת מהבנות בקבוצה ולהגיד משהו. "המאמן חייב לדבר עם על אחת מהספורטאיות שלו וזה לא משנה אם זה משהו טוב או משהו רע, ואם אין לך מה להגיד – תמציא!". מאז אותה אחת ממליצה למאמנים לדבר עם כל אחת מהספורטאיות שלו בכל יום.

איבוד מטרה חיצונית: אחת הסיבות אשר נכונה גם לגברים באותה מידה ובכל זאת פוגעת בנשים יותר, היא איבוד המטרה לשמה אנו מתאמנים וממשיכים להילחם וחוסר עניין בהמשך העיסוק בספורט. בנות תיארו לי מצב בו הן לא מבינות לשם מה הן ממשיכות להיאבק – "אז אצליח בעוד אימון, אז יהיה לי שבוע או חודש או עוד עונה של אימונים מוצלחים שיעזרו לי להוריד שנייה או שתיים או שלוש… ו…? מה זה נותן לי? בשביל מה אני צריכה את זה?".

הן לא מצליחות לראות מעבר להשגת המטרה הגלויה גם את הערכים המוספים: בניית האופי, עיצוב האישיות והכלים לחיים אותם אפשר לרכוש רק בספורט. הספורטאיות לא רואות סיבה להמשיך להתאמן, אם הן לא ברמה של שחיניות עמית עברי או שחר פאר, אז אין להן מה לחפש בספורט, לא יתייחסו אליהן או יקחו אותן ברצינות, למה? ככה.

העולם בחוץ: מה שקורה בחוץ נראה הרבה יותר אטרקטיבי. הרבה מהספורטאים שראיינתי תיארו שקשה מאוד להמשיך לעסוק בספורט ולהמשיך להקריב כל כך הרבה: הקרבה של שעות לימוד ושעות בילוי, הקרבה של מערכות יחסים וזוגיות, הקרבה של זמן איכות משפחתי ועוד. השחייניות שראיינתי השתמשו בביטוי הצורם – "בזבוז הילדות", "אני סתם מבזבזת את הילדות שלי, סתם מבזבזת את הזמן שלי". אני מכירה היטב את הנוקטים בגישה הזו ולא פעם נתקלתי באנשים חצופים שמבקרים אותי וטוענים שאני "מבזבזת את החיים שלי", הם לא מבינים שזו הדרך הכי מספקת והכי בונה של החיים.

ספורטאים נאלצים הרבה פעמים לוותר על נסיעה לצימר בצפון עם המשפחה כי אין מצב כזה של יומיים ללא אימון. הם נאלצים לוותר על יציאות מפתות עם בני גילה כי יש אימון בוקר מחר והספורטאים שואלים את עצמם האם כל זה שווה את המטרה? בסופו של דבר עונות הספורטאיות לעצמן – לא, זה לא שווה את זה ופורשות. אחרי חודש של בילויים אין סופיים, הן מוצאות את עצמן משועממות ו"מבזבזות את חייהן" על עיסוקים שוליים ללא ערכים כמו צפייה אינסופית בטלוזיה, במחשב ועוד יציאה סתמית חסרת משמעות למועדון.

שירות צבאי: זוהי כמובן המסגרת הגדולה ביותר בתרבות הישראלית והמשובשת ביותר שעל הנערה יש לסמן עליה וי ולהמשיך הלאה בחייה (אין אני פוסלת שירותים משמעותיים של הרבה מאוד בחורות ובחורים). הרבה מאוד ספורטאים בני 18 נאצלים לפרוש לפני השירות הצבאי בצער, כי אם אתה לא אלוף ישראל אתה לא תקבל ספורטאי מצטיין מסתיימות הרבה מאוד קריירות ספורטיביות. אם ספורטאית הגיעה לגיל 18 שזהו מקרה נדיר בפני עצמו כפי שציינתי עד כה ואם אחרי שיקולים רבים היא קיבלה אישור לספורטאי מצטיין, היא לוקחת בחשבון שאמנם היא ממשיכה להתאמן אבל בצבא היא כנראה תבזבז את זמנה וכישורייה ולא תעשה שירות משמעתי (אני למשל מנקה שולחנות בצבא) במקום שהצבא יתן לספורטאית (או לספורטאי) את התנאים הטובים ביותר על מנת להמשיך להתאמן, להשקיע, להצליח ולהביא הישגים הוא מקשה עלייה עוד יותר לדעתי.

התבגרות מוקדמת של בנות: בנות מתבגרות כשנתיים לפני בנים מבחינה פיזיולוגית, מינית ושכלית. מכאן נובע שנשים מגיעות לשיא שלהן קודם, לפני גברים ומממשות את הפוטנציאל הספורטיבי שלהן לפני הגברים ולכן פורשות קודם. בשיחה עם אחד המאמנים, הוא ציין שנשים הן הרבה יותר חכמות מגברים, נערות הן יותר אינטיליגנטיות מאשר נערים והן מגיעות למסקנות מוקדם יותר.

אם נקח לדוגמה ספורטאי בן 16-17, תיכוניסט לפני גיוס צבאי אשר מגיע למסקנה שספורטאי אולימפי הוא לא יהיה, גם לאליפות אירופה הוא לא יגיע והשיא של הקריירה שלו יהיה גמר א' באליפות ישראל (שזהו הישג מכובד מאוד). הספורטאית תגיע למסקנה הזאת כבר שנה קודם ולכן תפרוש לפני.

לסיכום, אני בורג קטן לעומת גופים גדולים נוספים אשר מנסים למצוא הסברים לתופעה ולבעיה הישראלית המורכבת, הפילוסופית והמעצבנת – למה בנות פורשות? למה הן הן כל כך מפחדות לעשות ספורט? עד כמה שאני רוצה להצביע על האשמים בסוגייה, בינתיים לא אעשה יותר מאשר לחשוף את הסיבות האפשריות לדעתי לבעיה שאולי יביאו למציאת פתרון ולו למאית מהבעיה. אם הצלחתי להשאיר או לעכב ספורטאית אחת בספורט להתמודד מול הקשיים אפילו לחודש אחד תמים – עשיתי את שלי.

צילום בדף הבית: ראם נגר

מיכל ליברמן
אלופת ישראל במשחה 50 מ' גב,
מקום 3 במשחה 100 מ' גב
חיילת בתואר ספורטאית מצטיינת