נתחיל מהסוף
הגענו מת"א לאילת ברכיבה. קצת פחות מ-10 שעות בתנועה.
18:23, כיכר קניון מול הים שעל שפת הים האדום, עקבה ברקע, אדוות הגלים על המים כמו כניסה לספה מרגיע. רוח מלטפת את הזיעה מהרגליים המגולחות. השקיעה ממש לפני כמה דקות הסתיימה כשהשמש חמקה מערבה מבעד הרי אדום ואפשרה לנו לסיים את 365 הקילומטרים בקרירות יחסית של 30 מעלות.
"הסלע האדום"
עולה בי השיר ונזכר שרק לפני שעתיים וקצת עוד שתינו שלוק של ערב בפונדק של כושי רימון שמסתבר שהלך לעולמו בדיוק לפני 11 חודשים. הסיפור של כושי קצת מזכיר לי את עצמי, אולי נותן לי השראה, לעשות דברים שאסור, שקשה, בלתי מושג. השילוב עם הטבע, השטח, המדבר משיכה שלא ניתן להסביר אותה, לא סתם עצרנו דווקא שם, זה לא היה חלק מהתכנון.
למה אילת?
המחשבה על רכיבה לאילת ביום כיפור התחילה דווקא בהקשר של יום הולדתי ה-37 שחל ב-19 בספטמבר. המספר 370 עלה על הפרק וזה התאים עם מספר הקילומטרים לאילת, וגם היה מספיק כדי לחוש שזה אתגר משמעותי ולא עוד "רכיבת שבת". מאז שצץ בראשי הרעיון, ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שהוא ייצא לפועל…
אמיר אלפיה עם העיסוי שלפני | צילום: פרטי
מתנדב אמיץ
יוני ברטל לא ידע אבל הוא גויס מראש להצטרף לחוויה, חשב שאשכח לו את ההברזה מהאתגר הקודם, "מעלה ארנון", מאז הוא נשבע שלא יפסיד יותר אתגרי אלפיה.
הכנות אחרונות
שאנטי וצ'יפס, הכלבים שלי, הביטו עלי במבט של "עוד פעם הוא נעלם לנו לכמה ימים עם האופניים" נתתי להם אוכל, מים ומלא נשיקות, סיפרתי להם שרועי הדוג ווקר יטייל איתם ויצאתי מהדירה. יוני כבר חיכה לי למטה מאורגן ליציאה. אוכל, שתייה, ציוד להחלפת פנצ'ר, נצנצים, גרמינים, סוללות להילוכים, הכל מוכן מליל אמש. 4:28 שקט ברחוב חרוזים ברמת גן, יצאנו לדרך.
התכנון:
365 קמ, השלמה ל 370 בתוך אילת.
מקטע ראשון:
102 ק"מ, מחלף ההלכה, כביש 1, 44, משם ל 6, 40 בואך באר שבע – עצירה ראשונה, תדלוק מים ואוכל.
יוני ברטל ואמיר אלפיה בדימונה | צילום: פרטי
מקטע שני:
113 ק"מ, ירידה לדימונה, לפני הכור, פנייה דרומה לכביש 206 ואז מזרחה ל-227 כביש מעלה עקרבים עד כביש 90, דרומה לעין יהב – עצירה שנייה תדלוק מים ואוכל.
מקטע שלישי:
150 ק"מ, מעין יהב על כביש הערבה עד אילת.
אוכל, קדימה אוכל
מה אוכלים ? מה שותים ? ואיך מסתדרים בכיפור כשהכל סגור?
התזונה התבססה על ג'לים, חטיפי אנרגיה, פיתות רכות מקמח לבן עם חמאת בוטנים, דבש ומלח דק. לשתייה משקה איזוטון (בבקבוקים וגם אבקה להמשך בשקיות מחולק לפי מנות). בפועל הפיתות היו הכי טעימות, שימושיות וכפיות ללעיסה. לכל אחד שלושה בקבוקי מים על האופניים שהספיקו למקטעים של עד 100 ק"מ, עד התדלוק הבא, וכך תכננו את הדרך. עצירות ביניים מפנקות במיוחד.
תזונה על הדרך | צילום: יוני ברטל
הפתעות לא נעימות
בבוקר, לפני רכיבה, אם אני מרגיש שהתחלתי את האימון ולא הספקתי להתרוקן לגמרי, אני ממתין עם כתפיות הביב ומלביש אותן מאוחר יותר. גם הפעם חיכיתי עם הכתפיות אבל בשל התנוחה הקרבית והמישור שדרש פידול בלתי פוסק, הפד שפשף לי את העניינים היטב וגרם לתחושת בעירה במפשעה. הזריחה מעל יער המלאכים שהשאירה לנו סוף סוף את הדרך לא הקלה על הכאב והגענו לבאר שבע כשאני מפדל בעמידה, כמעט לא יושב על האוכף. שרף לי… תהיתי איך ממשיכים מכאן?!
כשסוף סוף הגענו, חיכתה לנו דירת חברים מאובזרת ביותר, חלה טרייה ומתוקה, שוקולד לבן עם עדשי סמרטיז (לא ידעתי שיש כזאת המצאה גאונית). המציאה החשובה ביותר בדירה משחות "בייבי פסטה" ו"טראומיל" שהצילו לי את המפשעה ואולי את הרכיבה כולה.
אמונה או ניסיון
הרבה אנשים לא מאמינים כשהם שומעים על הרכיבה לאילת, איפה ישנתם? כמה ימים זה לקח? לא פחדתם שלא תסתדרו? האמת, לא, לא פחדתי. אני שואל את עצמי האם אינני חושש לגשת לפרויקטים שכאלו מתוך ידיעה שכבר התגברתי על קשיים דומים בעבר או מפני שאני פשוט מאמין בעצמי? בעקשנות, בהתמדה, בשאפתנות…
אני שם לב שערכים אלו טבועים בי, מגובים בניסיון והצלחות עבר, זה נותן לי את הביטחון והאמונה שאצליח. אמונה בעצמך נמדדת לדעתי בעת חוסר הידיעה לגבי המסוגלות לצלוח אתגר. אבל על זה אכתוב בהזדמנות אחרת.
אמיר אלפיה בתנוחת נג"ש בדרך לאילת | צילום: פרטי
חיבור למציאות
מבאר שבע יצאנו מזרחה לכיוון דימונה, מקטע לצדו פזורה בדואית, רובם כנראה החליטו שלא לצום השנה ושיערתי שתהיה תנועת מכוניות על הכביש. 35 ק"מ של רולינג מהיר וחלפנו על צומת הכניסה לדימונה, ומשם לכיוון הכור. ככל שהתקרבנו לאזור גברו שיבושי ה-GPS, הכרתי את הניווט ופנינו מזרחה לכיוון הערבה דרך מעלה עקרבים.
דרך מפותלת וקסומה עוברת בנחלים ימין, מעלה וגוב, חוצה את המדבר ואט אט חושפת אלייך את הערבה. הנשימה נעתקה בנקודת התצפית מעל למעלה עקרבים המפורסם שם הערבה נגלתה בשיא עוצמתה. הכביש בחלקו המפותל של מעלה עקרבים נמצא במצב תחזוקה גרוע ומאוד לא נעים לרכיבת כביש, עם אופני השטח זה היה יכול להיות נהדר, הפעם ממש נאלצנו לתת מנוחה לידיים בתום הירידה.
לשתות פחית של צהריים
גלשנו לערבה וכן 112 ק"מ אחרי היציאה מבירת הנגב, עצרנו לתדלוק מפנק בעין יהב. אמיר אורן חבר יקר ואולטראמן שלא מפחד מאתגרי סיבולת, תושב עין יהב, וגולי, אחותו של יוני סיפקו לנו מעטפת מפנקת במיוחד: פיתות עם חמאת בוטנים, מלח ודבש להמשך הדרך, ארוחת פסטה מפנקת ואפילו טיפול אופניים ואמבט קרח, ממש לוקסוס של מלון.
בקושי רב נפרדנו ממעטפת הפינוקים ויצאנו לחצות את הערבה על גבי 150 קילומטרים שטוחים ומהירים מאד הודות לרוח הגבית שהאיצה את הקצב והמוטיבציה.
יוני ברטל בדרך לאילת | צילום: פרטי
ישורת אחרונה
150 קילומטר זה לא המון אבל גם לא מעט, לוקח זמן ונדרשת סבלנות לחצות מרחק שכזה, השעה כבר כמעט 16:00, השקיעה המתקרבת דחקה בנו להאיץ, למרות שהיינו ערוכים עם פנסים למקרה שנכנס לשעות החשכה שאפתי לסיים לא מאוחר מהשעה 19:00.
הקצב הקבוע במישור והנוף המונוטוני הרדימו אותי, התחלתי לאבד סבלנות "נו, כמה זמן…" מסתכל על תצוגת הקילומטרים בגרמין שחזר לתפקד, וזה מרגיש כאילו לא מתקדם 287.3, 287.4, 287.5, יאללה שיזוז! המהירות מעל 40 קמ"ש ונראה שהמרחק לא מתקצר.
50 ק"מ מעין יהב, עצירה קטנה בפונדק של כושי, 48 ק"מ מכושי, עצירה קטנה ביטבתה ויאללה גז לאילת. רציתי כבר להגיע, נכנסתי לתנוחת נג"ש, הורדתי ראש נמוך, הצצתי קדימה מבעד לתחתית הקסדה והתחלתי להגביר את הקצב. 210, 220, 230, 240 וואט אני מרגיש טוב ומדרבן את עצמי להמשיך, מדי פעם מציץ אחורה לראות איך יוני מגיב להגברות, האם הוא זורם איתי והאם הוא רוצה לעלות להוביל.
יוני ברטל ואמיר אלפיה באילת | צילום: פרטי
זמן סיכום
קצת פחות מ-10 ק"מ לסיום, הנה המלונות באופק, חיוך רחב, הצצה לשעון, 18:03, אני מוריד לחץ מהפדל, עובר ממצב "רכבת דוהרת" למצב "שיחת סיכום". הידיים יורדות לבייס בר ואפשר להתרווח בהנאה בזווית הרחבה שנפתחה בצוואר ולהנות ממראה השקיעה ונצנוץ קרני השמש האחרונות על מימיו של הים. כיכר ראשונה, הכיכר של הישראמן, אמין ספורט מימין, אבנים משתלבות שגורמות לאופניים לרקוד ולכתפיים לזעוק מכאב, הגענו לאילת.
365 ק"מ
2705 מ' טיפוס מצטבר
9:47 שעות רכיבה
14:01 שעות כולל עצירות
מהירות ממוצעת 35.6 קמ"ש
9 בקבוקי איזוטון
4 פיתות עם חמאת בוטנים
3 חטיפי אנרגיה
2 קערות פסטה
1.5 פרוסות חלה עם גבינת שמנת
1 חפיסת שוקולד
2 משוגעים וחיוך אחד גדול
אני רוכב מתחיל מינוס. רכבתי כבר פעמיים מבית שמש לאילת ופכם אחת מהחרמון לאילת. מבית שמש לאילת בשני ימים ומהחרמון שלושה ימים.
אני רוכב משמעותית לאט יותר. בכל מקרה לא צריך לחכות ליום כיפור. רכבתי בימי חול רגילים לחלוטין.
תרכבו לאט ותהנו גם מהרכיבה וגם מהנוף.
ואווווו, עד אילת ????? מדהים !!!!
כל הכבוד !!!!
יום כיפור סבבה אבל לא לגילאים האלה יש מספיק ימים ושבתות ובל לא ביום המשפט הייתי רוצה לעשות סיבוב כזה
כן בטח עם אופני הרים חשמליים חחחחח