אם אתם גולשים בשוונג ורואים את המאמר הזו, כנראה שאתם כבר עושים ספורט ואפילו הרבה. אז בטח לא צריך לשכנע אתכם לעשות ספורט או להתאמן באופן סדיר. כמו כן, בימינו מקובל לעשות ספורט בכל הגילאים וכמעט ואין חולק כי ספורט הוא דבר בריא ורצוי החל מגיל צעיר מאוד ועד לגיל זקנה מופלג. אז איך בכל זאת יכול להיות שלב שבו צריך להפסיק לעשות ספורט?
מתישהו צריך להבין שאנחנו כבר לא מה שהיינו פעם | צילום: thinkstock
ניקח לדוגמה את ידידה טובה שלי. הבחורה עברה לאחרונה את גיל 50, וספורט היה חלק בלתי נפרד מעולמה. את הבוקר שלה לפני העבודה פתחה בשחייה בבריכת גורדון, אחר כך מדי פעם שיעור יוגה או TRX ומשם מקלחת ולעבודה. בערבים אהבה לרוץ או לעשות ספינינג, ובשבתות רכיבה על אופני כביש. לוח האירועים שלה היה מלא, והיא השתתפה בכל אירוע משמעותי ומאתגר של הספורט האירובי בארץ: רכיבת בית השנטי המלאה, מירוץ הר לעמק, משחים של 5 ק"מ לפחות, טריאתלון נשים, רכיבות אופני שטח, חצאי מרתון מדבריים, ריצות שטח לאור ירח ועוד ועוד.
אנחנו מכורים?
לא היה לה גוף של ספורטאית והיא גם לא היתה סוג של בודי בילדר. הבחורה אוכלת ושותה כרגיל, כך שזר מבחוץ היה חושב שהיא נראית רגילה לחלוטין, ואפילו היא טוענת שהיא צריכה להוריד כמה ק"ג מהבטן. היא אוהבת סנדוויצ'ים ולא מוותרת על הבורקס השבועי ביום שישי בלוינסקי. תמיד הייתי אומר לה שאימון אחד ביום זה די והותר ויותר מזה כבר יכול להיות מסוכן ולא בריא, אבל כמו כולנו מי מקשיב? פשוט כי אנחנו מכורים. כך כתבתי בעבר.
אז מה הבעיה? הבעיה היא שהיא, אני ועוד כמה קוראים כבר לא בני 20 ואפילו לא בני 30. הגוף שלנו אינו גמיש, חזק, משתקם ומחלים מהר כמו פעם. אם נחתכים, הפצע לא מגליד ונעלם תוך שבוע. המטבוליזם בגיל המבוגר הוא איטי יותר. זאת הסיבה גם שמבוגרים משמינים יותר למרות שאוכלים פחות ומתאמנים יותר. הם פשוט מנצלים את הפחמימות טוב יותר ומנדפים אותן הרבה יותר לאט.
אפשר לעשות את אותם הדברים, רק בפחות עצימות | צילום: pixabay
נחזור לידידה שלי. יום אחד היא עשתה אימון ריצה לבדה. היא מספרת שזו היתה ריצת יום על הכביש ללא שיפוע מיוחד ואז מחוסר תשומת לב מעדה בבור בכביש ונפלה על הכתף. נניח שזה אכן מה שקרה ולא איזה אימון אקסטרים שהיא כל כך אוהבת לעשות, כמו ריצת שטח בלילה חשוך. אבל מה זה חשוב? כתוצאה מהנפילה היא סבלה מכאבים במשך ימים ובסוף התברר כי היא קרעה שני גידים בכתף. ההחלמה מנפילה קטנה, בסיסית ומטופשת שכזו היא חודשים ארוכים. יתכן כי בגיל המבוגר תאונות טיפשיות קורות יותר. מה שברור הוא שהנזקים מתאונות טיפשיות, שהיו זניחים בגיל הצעיר הופכים להיות קשים יותר וההחלמה מהם ארוכה כנצח. אז מה עושים?
אם אגיד שצריך להפסיק לחלוטין לעשות ספורט אירובי, כבר בתגובות יתלו אותי על עץ גבוה, ומעבר לכך זה יהיה לא נכון. האימונים של המבוגרים יכולים להיות ארוכים ודומים לאימונים של הצעירים. אך הקצב והאינטנסיביות צריכים לרדת בהרבה. למשל, ביצוע אינטרוולים שהם יעילים ביותר לשיפור בביצועים וגם לפציעות יכולים להפסיק. הרי כבר לא נזכה יותר במדליה שאינה של קבוצת גיל. אני ממליץ להמשיך לרוץ, לרכוב ולשחות, אך לאט יותר בכוונה תחילה. שיטות ותכניות האימון הקלאסיות והאינטנסיביות מעולם לא היו מיועדות ולא התאימו לספורטאי החובב או המבוגר. ברור שהאימונים יכולים להמשך, רק יותר רגועים, אולי יותר קצרים ובהחלט יותר עדינים. משהו שיותר דומה למדיטציית אימון מאשר לאימון בדופק מקסימלי. שלא תבינו אותי לא נכון. אפשר לעשות אפילו ישראמן, אבל בבקשה לא בפחות מ- 14 שעות.
אחת הכתבות הלא טובות, הלא נכונות וחסרות ההבנה הפיזיולוגית שפורסמה בשוונג מאז ומעולם.
כל עוד מצבנו הבריאותי מאפשר, אין שום סיבה להוריד בקושי (שלא לדבר על השטות של אימונים קשים לא נועדו לחובבים, הם לא נועדו למי שאינו מתורגל, אבל כל אחד יכול לבנות בהדרגה אליהם). נהפוך הוא, שמירה על הקושי תאפשר לנו להמשיך ולשמר את הכושר ואת השרירים לעוד שנים רבות נוספות, עד שהגיל ינצח.
ממש ממש מעציב לראות את מי שמתיימר להבין אימון ופיזיולוגיה כותב כך, ועוד יותר לראות את הדברים מתפרסמים כאן.