המהפך במאבק על הכרטיסים האמריקאים לטריאתלון האולימפי יכול ללמד הרבה על הענף
מאת:הילה מימון
היה חם בסן דייגו, אבל הדמעות בעיני הטריאתלטיות והטריאתלטים האמריקאים היו יותר מקרם הגנה שנמס מהחום לצרוב בעיניים. לורה בנט (בתמונה מימין) בכתה על זה שהיא בפנים. שרה הסקינס בכתה על זה שהיא בחוץ. האנטר קמפר (בתמונה למטה משאיר את ג'ארוד שומאכר מאחור) , מאופק ומודה על ההצלחה, השפיל מבט לרגעים בראיון, להסתיר את הדמעות. הימים האחרונים לקראת סגירת הרשימה האולימפית הם ימים גשומים מדמעות, וב-31.5 נסגר רשמית חלון ההזדמנויות.
במשך שנתיים עמלים הספורטאים שהאולימפיאדה היא חלומם על איסוף נקודות דירוג אולימפיות ועמידה בקריטריונים לאומיים. חלק מברי היכולת, התזמון והמזל עושים זאת מוקדם בתהליך, חלק מתעלים ליכולת מבריקה ברגעי מבחן, חלק עמלים באיסוף סיזיפי של נקודות קטנות, חלק משתחלים בהזדמנויות אחרונות. כל כך הרבה דרכים להצלחה, כל כך הרבה דרכים לכישלון – סיפורה של נבחרת ארה"ב הוא דוגמה טובה.
ג'ארוד שומאכר ומאט שארבוט מצאו את עצמם מחוץ למטוס ללונדון. הדירוג שצברו שומאכר ושארבוט הוא זה שנתן לארה"ב שני כרטיסים ללונדון, אבל בסופו של דבר היו אלה האנטר קמפר ומנואל הוארטה (בתמונה עם הידיים על הראש) שעמדו בדרישות איגוד הטריאתלון האמריקאי – לסיים בטופ 9 בסבב אליפות העולם בסן דייגו, אחת מתחרויות הקריטריון. הוגן או לא, כללי המשחק היו ידועים לשארבוט ושומאכר: איסוף הנקודות הוא בגדר משימה לאומית, ואינו מבטיח דבר ברמה האישית.
עבור הספורטאים האמריקאים, המחויבות למסע איסוף הנקודות עולה בזמן ובכסף. סבבים פופולאריים יותר ומקומיים כמו "לייף אנד פיטניס" ו-5150, מציעים תמורה גדולה יותר בכספי זכייה עבור הוצאות קטנות יותר, ובצידם חשיפה תקשורתית גדולה יותר לנותני החסויות.
על אף היוקרה והכבוד הטמונים בהזדמנות להתחרות בסבב הבכיר של ה-ITU, אלו עדיין יוקרה וכבוד השמורים לקבוצה מצומצמת של ספורטאים ואוהדים. סבב ה-ITU אינו זוכה לחשיפה גדולה בארה"ב, ועם רמת המתחרים הקיימת בו כיום, כסבב המתפרס על פני 5 יבשות, נדרשת מרוב הספורטאים השקעה כספית שיש בה סיכון גבוה להפסדים.
עבור ספורטאים מקצוענים, שפרסי הניצחון וכספי החסויות הם לחם קיומם, מחויבות למשימה לאומית שבסופו של יום מותירה אותך מנופף לשלום ובהצלחה לאחרים מחלונות הטרמינל, איננה דבר מובן מאליו. החלום האולימפי הוא חלום מככב בפירמידת ההישגים של ספורטאי עילית. אבל חלומות אינם מציאות קיומית. מול חלומות הישגיים ניצבת מציאות מקצוענית. ונדירים מי שכישוריהם מאפשרים להם לנתב היטב בין השניים.
ייתכן והסיכון הגבוה והתמורה הנמוכה הביאו מלכתחילה למצב שבו רק ארבעה מבין הטריאתלטים הבכירים בארה"ב היו מוכנים לרדוף את הניקוד האולימפי. לאמריקאים, עם זאת, יש ועדה מייעצת לאיגוד המורכבת מספורטאים, ועדה דומה לזו שקיימת ברמת האיגוד העלמי. הוועדה מעורבת בקבלת החלטות מקצועיות, ביניהן תהליך הבחירה של הסגל האולימפי, ואם יצליח שומאכר, כחבר בוועדה, להעביר הצעה לשינוי הליך הבחירה של הסגל, אולי לקראת המחזור האולימפי הבא, תראה ארה"ב יותר ספורטאים משחקים את משחק הנקודות – אם יידעו, כפי שהציע שומכאר, כי המדורג הראשון מבטיח את מקומו.
ביום ראשון הקרוב יזנק דן אלתרמן לסבב אליפות העולם במדריד, בניסיון אחרון להשיג את הקריטריון האולימפי. איתו על קו הזינוק יהיה ריצ'רד וארגה הסלובקי. מספר נקודות קטן מפריד בין השניים, שמחליפים ביניהם זה זמן מה את האחיזה ב"דגל חדש" – מקום ברשימה האולימפית ששמור למדינות החלשות והחדשות בענף.
זוהי, כאמור, ההזדמנות האחרונה של אלתרמן, והמשימה תהיה כפולה: לעבור את וארגה בדירוג ובנוסף לסיים בין 20 הראשונים על מנת לעמוד בקריטריון הישראלי. בדומה לסיטואציה בארה"ב, גם אלתרמן נאבק על הזדמנות לייצג את מדינתו, אבל באותה עת מעניק הזדמנות מקצועית להתבונן, להסיק ולהיערך למחזור אולימפי נוסף.
קמפר בדרך ללונדון
רוחות של שינוי נושבות כל העת בענף הצעיר, ומי שקופא על שמריו ימצא את עצמו פעם אחר פעם מחוץ לצמרת ההישגית. המהירות גוברת והמרחק עתיד להתקצר, המשחק הופך קבוצתי יותר ויותר. מה יילדו ארבע שנים? את תוצאות הדרך שהולכים בה מובילי הענף, ספורטאים ומאמנים, מבחינת תכנון מקצועי.
(צילומים: triathlon.org)
24.5.2012
הילה מימוןסטודנטית לפסיכולוגיה ביולגיה ותזונה מאמנת טריאתלון וטריאתלטית
