ספורטיביות מוגדרת כ"התנהגות ויחס הוגן של המשתתף,
לרבות משחק הוגן, אדיבות כלפי חברי הקבוצה והיריבים, עידוד השאיפה
למצוינות, והפסד בכבוד" (ויקיפדיה). אז לאן נעלמו היחס ההוגן, האדיבות
וההפסד בכבוד? אולי צריך לחדד את ההגדרה ולהוסיף תוספת קטנה – אולי
ספורטיביות היא התנהגות ויחס הוגן בין בני אדם הוגנים, להבדיל מכאלו שאינם.
מאת:חלי רוזנשטיין
חוויאר גומז, אלוף העולם בטריאתלון, מתאר בבלוג שלו את החוויה
הלא נעימה שזכה לה בקטע השחיה בתחרות בספרד, חסימה מכוונת ע"י טריאתלט
בריטי בשם הארי ווילטשיר. ווילטשיר אגב נפסל בתום התחרות על חסימה מכוונת. רון דרמון, הטריאתלט הצעיר, שיתף אותנו בחוויה שגרמה לו לפרוש מתחרות גביע העולם בקנדה.
אם אתם חושבים שאירועים מסוג זה הם נחלת רון דרמון וחוויאר גומז בלבד אז חשבו שנית, "משחק לא הוגן" מתרחש בכל אירוע ספורט בו אתם משתתפים. בטריאתלון זכורים לי שחיינים שהתחבאו ליד הסירות (ששימשו כמצופים בטריאתלונים של שנות ה-90) כדי לחסוך הקפה, אחרים שמשכו את רגלי השחיין שלפניהם תוך כדי שחיה, שעשו דרפטינג באופניים כשבמפורש היה אסור, שקיצרו בריצה וקיבלו שתיה/מזון מהצד שלא בתחנות המורשות… בטוחני שגם לכם יש זכרונות כאלו ואחרים, אולי טריים יותר.
צילום: triathlon.org
איפה זה מתחיל רבותי? בדברים "הקטנים" – בשלום ולחיצת יד עם המתחרה שלך טרם התחרות. ביציאה עם יריית הזינוק ולא כשהספירה לאחור עוד לא הסתיימה. בנתינת כבוד על המסלול תוך כדי תחרות. בפירגון בסיום. בפסילה עצמית אם לא נהגת לפי כללי התחרות בכוונה/שלא בכוונה.
אני מזמינה אתכם לחתום על מאמר זה:
"אני מתחייב/ת ליחס הוגן ואדיבות כלפי היריב, לשאיפה למצוינות, ולהפסד בכבוד".
תחשבו איזה עולם (טריאתלון) נפלא יכול להיות…
את התיאור המלא של חוויתו של חוויאר גומז תוכלו לקרוא כאן
את הסרטון המתאר חלק מהמקרה
של חוויאר גומז תוכלו לראות כאן
חלי רוזנשטיין- אלופת ישראל לשעבר במרוץ נגד השעון ובדואתלון. מייסדת,מנהלת ומאמנת קבוצת – TriLV
www.trilv.co.il
קישורים: טריאתלון
