מתוקף תפקידו, הרברט היינר, אמור להכיר את כל התיאוריות הקושרות בין פעילות גופנית והעולם הכלכלי ספורטיבי. הוא בוודאי מכיר את זו הטוענת: "כשרע, בני האדם מוצאים נחמה בספורט". כל הבודק את כמויות המשתתפים בתחרויות ריצה ואירועי ספורט עממיים ברחבי העולם, יכול בקלות ליפול שבי לתיאוריה הנוחה הזו, שמקבלת חיזוק בתוצאות מחקר שפרסמה אוניברסיטת ג'ונס הופקינס במרילנד, בשנת 2007, אודות המשבר הכלכלי בקובה. החוקרים שאספו את הנתונים טוענים: "בתקופת המשבר הכלכלי שפקד את מדינת האי קובה, בשנים 1989-2000, אנשים צרכו פחות קלוריות, התעמלו יותר, הורידו משקל, וכמובן מתו פחות".

מהמחקר עולה כי, במהלך המשבר הכלכלי בקובה, פחות אנשים מהשכנה הקומוניסטית של ארה"ב מתו מסכרת, סרטן, התקפי לב ושבץ. אך יותר מעניין הוא הפרט הבא: "כמות צריכת הקלוריות היומית ירדה מ-2,899 ל- 1,863 ואחוז העוסקים בפעילות גופנית בקרב האוכלוסייה עלה מ- 30% ל-67%". מחברי המחקר אף טוענים כי מסת הגוף של הקובנים השתנה באותם ימים. מזה ניתן להסיק, כי לעיתים כשאין אז בעצם יש, אך אסור לשכוח פרט קטן וחשוב: בימים ההם, סבלה קובה ממחסור חמור במזון, שנבע בעיקרו מהפסקת הסובסידיות של ברה"מ שהתפרקה, וממדיניות מחנק מכוונת של ארה"ב.

כדי לנסות ולחזות, כיצד ישליך המשבר הכלכלי של גוש היורו על הגזרה הספורטיבית ביבשת, מקום טוב להביט לעברו וללמוד הוא מעצמת העל המתפוררת של השנים האחרונות – ארה"ב. בימי המשבר הכלכלי שפקד את מלכת השפע, קרו כמה דברים מעניינים. מצד אחד ובניגוד גמור למקרה הקובני, המחסור בעבודה ומזומנים, הביא: "לצריכה חסרת תקדים של מזון מהיר באיכות ירודה, בזמן שמחיר הירקות והמזון הבריא נשאר גבוה" – זאת על פי חוקרים מאוניברסיטת שיקאגו. אנשים ברחבי ארה"ב המשיכו לאכול כמו חזירים מורעבים ואחוזי השמנת היתר הרקיעו שחקים.

אותם חוקרים אף הסיקו:
1. חוסר הוודאות והלחץ הכלכלי גרמו לאכילת יתר
2. הלחץ הכלכלי השאיר פחות זמן להכנת ארוחות מבושלות ופעילות גופנית
3. אנשים ביטלו מנויים לחדרי כושר ויצאו לעשות ספורט בחוץ
4. בתי ספר קיצצו בתכניות חינוך גופני ובריאות
5. גופים ציבוריים ביטלו תכניות מעודדות פעילות כגון: שבילי אופניים ומתקני כושר ציבוריים

מחקר נוסף, אותו ביצע לאחרונה מכון הסקרים הענק גאלופ, בחן את הסברה המקובלת: "כשרע, אנשים עוסקים יותר בפעילות גופנית". סוקרי המכון ראיינו 176,504 מבוגרים אמריקאים בכל 50 המדינות, ובחודש יולי האחרון צעקה כותרת הדו"ח: "האמריקאים הפחיתו את כמות הפעילות הגופנית בימי המשבר הכלכלי". מעיון מעמיק בדו"ח עולה כי הירידה החלה כבר עם ניצני המשבר ב-2008 – אז 54.3% מהציבור המבוגר בארה"ב עסק בספורט (3 פעמים בשבוע או יותר). ב-2009 המשיכה מגמת הירידה כש- 52.1% מהציבור מדווח על פעילות. מכך עולה, שחלק מהאמריקאים, אמנם לא גדול, עבר לעסוק בהיחלצות מבור המשבר ונאלץ להפחית פעילות – בעיקר בחוף המזרחי אגב.

כמה נקודות מעניינות שעוד עולות מהסקר: הזריזים לוותר על פעילות גופנית – אלו אשר גילם 45-65. המתמידים: הצעירים, בני 18-29 כאשר שכבת גיל זו, אף רושמת בכל שנה גידול במספר העוסקים בפעילות.

באופן ברור למדי, המבוגרים, אלו אשר היו צריכים לפרנס משפחות ובמקרה של ארה"ב לעקור ממקום למקום כדי להתפרנס, וויתרו על הפעילות לטובת ההישרדות. לחבריהם הצעירים יותר, דור פארק זוקוטי ותנועת המחאה "כיבוש וול-סטריט", האפשרויות לפעילות גופנית שאינה מחייבת פיננסית, היו פשוטות יותר, כשעל פי נתונים רשמיים: כמעט שליש מהם עדיין מתגורר בבית ההורים הנושאים בנטל פרנסתם. רק כעת, 3 שנים אחרי תחילת המשבר הגדול, ישנה חזרה הדרגתית לעיסוק בספורט אך המספרים לא שבו להיות כפי שהיו. חוסר הוודאות עדיין טבוע עמוק בציבור האמריקאי שמסרב לשכוח את ההחלקה הפתאומית אל התהום. מה גם, שאין לדעת מה צופן העתיד כשסערה מאיימת לטלטל את אירופה.

למשבר הכלכלי פנים רבות בעולם הספורטיבי, אך ברור כי אחת מההשלכות הברורות שלו הוא הידוק חגורות כללי של כל השחקנים במשק. ביניהם כמובן נותני החסויות הגדולים, אותם גופי ענק כבנקים, חברות ביטוח וגם חברות פרטיות שבעבר נחשבו חסינות וכעת מדווחות על מה שמכונה בשפה הכלכלית "תספורות" – הסדרי חובות, או מכירת אג"חים בתשואות גבוהות. בארה"ב, בתחילת ימיו של המשבר, הייתה הסכמה רווחת כי פניו של עולם הספורט לא יראו אותו הדבר בעתיד. מומחים חזו כמות קטנה יותר של צופים באירועי הספורט הגדולים, פחות ספורטאים במגרשים וכמובן משכורות ופרסים קטנים יותר. הם לא טעו. גם הנבואות אודות עונות ארוכות יותר לספורטאים, נסיעות ארוכות למחנות אימונים ותחרויות (על מנת לחסוך עלויות) וסגירת קבוצות משנה, התגשמו.

בתחילת השנה, מעריצי האופניים האירופיים, קיבלו תזכורות כואבת לכוחה של הגלובליזציה הכלכלית. הטור היוקרתי של מורסיה, תחרות אופניים אשר נערכת באופן מסורתי בספרד מזה שנים רבות, קוצרה מחמישה ימים לשלושה, עקב קשיים כלכליים של המארגנים ונותני החסויות. מיד אחריה הגיעה הבשורה על מרוץ נוסף שעומד בפני קשיים – הואלטה קטלוניה, מרוץ בעל מסורת של 100 שנים שגילו מתקרב אל זה של הטור- דה פראנס. בענף האופניים, אפשר גם לראות בפירוקה של קבוצת היי ראוד חלק מהמשבר הכלכלי. הקבוצה התפרקה לאחר שלא מצאה נותני חסות ולמרות שהייתה המדורגת ראשונה בעולם, עם מספר הניצחונות הגבוה ביותר וכשהמאיץ הטוב בעולם, הרוכב בשרותיה (מארק קאוונדיש) מנצח את אליפות העולם.

באווירה, הכלכלית הנוכחית, כנראה שהמרוצים הספרדים לא יהיו אחרונים ליפול או להתקצץ. באופן פרדוקסאלי, המשבר הקשה שחווה כעת אירופה, מגיע תקופה קצרה אחרי שעולם חסויות הספורט הצליח סוף סוף לזקוף את ראשו אחרי הסטירה שסידרה לו אמריקה. קברניטי האיחוד האירופי מנסים למצוא פתרונות למשבר הכללי ביבשת אבל לא ממש מצליחים לגבש נוסחאות פלא שימנעו קריסה. קשה לדעת כמה קבוצות וכמה אירועים ייפלו בשנים הקרובות מהלוח. במקביל, המתווכים מתקשים לשכנע את חברי ההנהלות של החברות הגדולות באירופה לשים את המזומנים לטובת מימון אירועי ספורט וקבוצות.

למרות המרה השחורה, ישנם נותני חסויות רבים באירופה המצהירים: "אין בכוונתנו לחתוך את המימון". חלקם מדגישים: "מתן חסות לקבוצה או לאירוע ספורט הוא מדיניות תכנון תקציבית לטווח ארוך". ובאמת, רק לאחרונה, חתמו פפסי וחברת התעופה של האמירויות על חוזי ענק לתמיכה בקבוצות כדורגל אירופיות. אבל זה לא בהכרח אומר שמישהו באירופה חי באשליה שהכול יהיה בסדר. המנכ"לים הגדולים מודעים היטב לסיכון שהם לוקחים כפי שהצהיר מקס ואן דן דואף – בכיר נוסף מאדידס: "כיום באירופה הכול יכול לקרות, אלו זמנים קשים לכולם". גם ריצ'ארד מור, יו"ר של חברה שמעניקה חסויות ספורט סיפר ל – בי.בי.סי לפני כחודש, "באקלים הנוכחי אנחנו נצטרך להיאבק בשביל להשיג עסקים".

בינתיים, כשהרוחות באירופה סוערות והעתיד לוטה בערפל סמיך, האופטימיות היחידה הקשורה לספורט ביבשת, יכולה לבוא מהייצוא הנרחב אל המדינות המתפתחות, או מכך שהאוכלוסייה המקומית עדיין ממשיכה לעסוק בספורט העממי. מוקדם מידי להשליך מה יהיו תוצאותיו של המשבר האירופי ולאן יתפתח, אך סביר להניח כי גם אירופה תסבול מירידה מסוימת באקטיביות של תושביה לטובת הישרדות כלכלית. אין זה אומר כי המרתונים הגדולים שאנו מכירים כה טוב יפסיקו לשגשג, להפך, אלה כנראה ינסו משנה לשנה למשוך כמה שיותר אנשים ולהצדיק את קיומם אל מול אותם נותני חסויות אשר בקושי גייסו. הספורט כנראה לעולם לא נעלם מהעולם. גם כשיבשות שוקעות.

---

אילן גולדמן
עורך המשנה של אתר שוונג – אלוף ישראל לשעבר באופני כביש וכיום רץ תחרותי צולע בעל תואר במזרחנות

כל הכתבות של אילן גולדמן במדור– מזרח תיכון חדש