יותר משבוע כבר עבר והם עדיין שיכורים מאדי האדרנלין. הם חצו את קו הסיום של מרתון לראשונה, הם סיפרו על ההתרגשות לפני בפרק אחד ושני. הילה לביא חזרה אליהם אחרי הסיום והם סיכמו
מאת:הילה לביא
• מרתוניסט נולד – חלק 1
• מרתוניסט נולד – חלק 2
|
איתי סינדליס
הגשם
והרוח שהכו ברכב בנסיעה לטבריה בהחלט עוררו תהיות לגבי קיום המרתון בתנאים סבירים, מד הטמפרטורה דיווח על 6 מעלות והצחקוק של חגית, זוגתי שתזכה לחיים ארוכים, בראותה את המד ברכב בהחלט שיקף את התייחסותנו למזג האוויר הצפוי. מצב הרוח היה מרומם, נסעו אתנו חברים נוספים, ביניהם יורם ולד איש המרתון הוותיק, שסיפר מחוויותיו במרתונים בשנים האחרונות.
עם
ההגעה למלון הציף אותי גל אושר, כיוון שבשנה שעברה באתי בתור מלווה לזוגתי ורצי מרתון נוספים ( עוד כ-3) עקב פציעה שמנעה ממני להשתתף, וכעת בהחלט הגעתי מוכן ושלם לקראת החוויה הזו. מיד עם ההגעה למלון ולאחר ההתארגנות בחדר, התעקשתי לרדת ללובי המלון בו היינו גם שנה שעברה על מנת להנות מקפה הפוך ומהאווירה שטרום המרתון. עד כמה שניסיתי להסתיר זאת, התרגשות קלה החלה |
איתי וחגית סינדליס
|
עם ההתארגנות לשינה – עד קרוב ל-23:00 שוחחנו, ולקח קצת זמן להירדם. בבוקר, סביב ,4:30 כולנו, כולל אשתי בעלת הניסיון במרתון, כבר נענו במיטה בחוסר מנוחה, מתרגשים לקראת הבאות וחושבים כבר מתי נרד לארוחת הבוקר ומה נאכל לפני.
נעמדתי על קו הזינוק ליד הקנייתים בשורה השנייה, לידי ליאור תירוש, אחד מרצי המועדון החזקים שלנו, לוחץ ידיים ומאחל בהצלחה לרצים הוותיקים – אנדראה דהבוני ויוסי ברמן, ומחכה בקוצר רוח ליריית הפתיחה.
במהלך הריצה- ריכוז גדול לשמור על קצב שלא יתיש אותי לקראת הק"מ ה-33, ריצה קלילה נעימה שהחלה להיות יותר ויותר קשה לאחר שהרוח החלה להכות בנו בפנים ללא רחם, אז הבנתי עד כמה חשוב לשמור כוח עקב תנאי מזג האוויר קשים. מדי פעם חלפו על פני רצי המועדון ורצים אחרים שעודדו אותי בדרכי חזרה לכיוון טבריה.
המטרה הייתה לרוץ בקצב קליל- 4:15 דקות לק"מ, ולשמור כוח לשליש האחרון של הריצה.
בק"מ ה-27 כאב לא מוסבר שמעולם לא הורגש (כך זה במרתון לעיתים) החל להכות בי בכף הרגל, אך הראש אמר "תתעלם זה יעבור". וכך היה. הרוח שהכתה בנו שוב ושוב בדרך חזרה הפכה את החוויה ללא קלה, הרגליים החלו להתקשות והצעד הפך כבד יותר ויותר. הקושי הפיזי הגדול ביותר היה ב-2 הק"מ האחרונים עד לסיום שהיו נראים ארוכים ולא נגמרים – והשקט הרב שאפף את-4 הק"מ האחרונים במרוץ.
בקו הגמר – רחלי וולד המדהימה עטפה אותי בשקית מחממת ונתנה לי שתי כוסות מים שאוששו אותי תוך 5 דקות. טעם הקלמנטינות בדוכן היה מתוק וטעים , וגם המרק החם והמלוח בעמדה אושש אותי.
המחשבה הראשונה הייתה- סיימתי, ועכשיו נמתין לרצים שלי לקבלם בקו הגמר, לעודדם ולאושש אותם כפי שאוששו אותי, וכך היה עד שהרוח (שעה לאחר שסיימתי) הצליחה לשבור אותי ורצתי לחדר למקלחת חמימה ובגדים נקיים. אני כבר מצפה למרתון הבא – ככל הנראה בתל אביב במרץ!
| חגי מדיני את ההתרגשות הרבה של הלילה האחרון לפני המרתון פספסתי, מכיוון שמקום עבודתי הוצף מהגשמים ועבדתי בניקוי ובניקוז מים עד שעות הערב המאוחרות. לא חשבתי על המרתון שיגיע למחרת, ולמעשה ההתרגשות הרבה תפסה אותי רק בבוקר המרתון. הכינו אותי כל הזמן למשבר הק״מ ה 32, וכל |
|
|
תומר גלובן
ההתרגשות
עולה כשהשותפים לדרך מגיעים מהמרכז. החברים מהצבא אורי ודורון שהפכו לחברים לחיים. יחד בסובב עמק, במירוצי החצי והנה גם במרתון הראשון. אורי
מכין את הפסטה המסורתית, דורון (הוופש) דוחף עוד תרופות ואז שיחת תאום ציפיות: באיזה קצב פותחים, מתי מתייצבים, איך מסיימים וכמובן איפה אוכלים את הסטייק שאחרי. השעה 6:00 לאחר לילה של נדודי שינה כמובן. קפה שחור, לחם עם דבש, הכל מוכן מאתמול. נשיקות ויוצאים לדרך.
מגיעים לטבריה, מוצאים חניה, רבע שעה מתווכחים מה ללבוש: ארוך, קצר, תרמי, שרוולים. הוחלט. בדיעבד פגע בול (וכל אחד החליט אחרת).
יורדים אל קו הזינוק: קר. הרוח, ההתרגשות, קצת רועדים. פוגשים את החברים, מצטלמים, מאחלים בהצלחה.
8:55 – על קו הזינוק, מוכנים, בשלים לצאת לדרך. מתרכזים וחוזרים על המנטרות. ריכוז אחרון ויריית הזינוק: משמעת, משמעת, משמעת.
|
|
קילומטרים ראשונים עוברים במין מפגש חברים: כולם מסתחבקים עם כולם. מפגש מילואימניקים שכזה. הבדיחות המשיכו עד לשרקיה שחיכתה לנו בסיבוב וכיבדה אותנו בנוכחותה.
בכל 35 דקות ג'ל, בכל שעה כדור מלח, "כולם בסדר?" ארז (המאמן) דואג לכל האנשים שרצים סביבו. במשבר הראשון בריצה נתקלתי לקראת עין גב. אבל, לא קם הקיר/חומה/כותל/אבן שיעצרו אותי בשלב הזה. עוד שעתיים אני שם.
מקטע מעין גב ועד לצומת צמח היה החלק הקשה ביותר במרוץ, אבל לרגע לא חלפה בראשי מחשבה לעצור. כך בדיוק תיארתי לעצמי שיהיה. 6 ק"מ לסיום. מכאן סופרים שיא ריצה חדש. המסכמת שהיתה הארוכה עד כה ארכה 36 ק"מ. קדימה, מגבירים. אני מתעצב למראה החברים שעצרו מסיבות כאלו ואחרות, מקווה שעצרו רק לכמה דקות ומיד ימשיכו.
לא ברור מאיפה הכוחות. 40 ק"מ עברו, רק עוד 2.195 …הנה קו הסיום, מיד המפגש עם המשפחה. ההצטרפות לקבוצה מכובדת של מרתוניסטים קרבה.
וזהו, נגמר. דורך על השטיח ומיד מחפש פנים מוכרות. חבר שסיים עטף אותי בשקית. חיבוקים, נשיקות, מרק טוב. דואג לחברים שטרם הגיעו. רק כשספרתי את פניהם של כולם זה נגמר.
הזמן המשוער היה 4:00. התוצאה: 4:00:06. השאירה טעם של עוד. עכשיו אני מרתוניסט, אנחנו מרתוניסטים…יש טקס ויש מדבקה על האוטו שמעידה על כך
וכמו בטקס האוסקר נאום תודה:
בראש ובראשונה לאשתי המדהימה מעין, שלא הייתי יוצא לדרך ללא ברכתה. לילדים ששבתות רבות קמו בבוקר ותהו היכן אבא. לסבא ולסבתא שלהם שלא אחת אפשרו לי לצאת לנפחים וטיפלו בהם, מהם גם זכיתי לעידוד בקו הסיום.
לשותפים לריצה מהבסיס ומהיישוב שייעצו ושליוו אותי באימוני האיכות ובריצות הסוציאליות.
לצוות שלי ש"אכלתי להם את הראש" בחודשים האחרונים.
אחרון חביב לארז "המאמן" האחד והיחיד.
להתראות באתגר הבא.
|
לילך פורת שריון
התחלתי
לארגן את הציוד לריצה באחר הצהריים שלפני יום הדין. מזג האוויר הצפוי טרף את כל תכניותיי. עכשיו צריך לרוץ בשכבות. מדידה של הביגוד המתוכנן מגלה לי שלא נוח לרוץ עם חולצה על חולצה. משבר. אבל אז גיליתי שהגופייה שכן נוחה, אינה מתאימה לנעליים. על נעליים אני לא מתפשרת. משבר #2. במצב כזה רגיש, כל שטות כזו יכולה למלא את שק הדמעות. ואם
זה לא מספיק, גם כל העניין הזה של העמסת פחמימות התברר כבעייתי. אני, חולת פחמימות מדופלמת, מקבלת בחילה מלראות פסטה ודברי מאפה. משבר #3. השכמתי ב- 04:45 לטובת ארגונים שוטפים. לאט לאט הרגשתי את הלחץ גובר על ההיגיון, והסטרס שהייתי שרויה בו היה עצום.
|
|
בבוקר יגאל (בעלי היקר) העמיס על האוטו ציוד
שגרם לי לתהות אם אנחנו עתידים לטוס בהפתעה לחופשת סקי אחרי. האוטו היה
עמוס תיקים עם מלתחה לכל מזג אוויר, כל ציוד ריצה אפשרי שעוד נותר בבית,
נעלי ריצה נוספות (הוא אמר שזה הזוי שאני לא חושבת שצריך גיבוי לפריט הכי
חשוב), מעילים, וציוד אלקטרוני שיכול לאפשר שידור לווייני של האירוע
(שיהיה, מי יודע).
שגרם לי לתהות אם אנחנו עתידים לטוס בהפתעה לחופשת סקי אחרי. האוטו היה
עמוס תיקים עם מלתחה לכל מזג אוויר, כל ציוד ריצה אפשרי שעוד נותר בבית,
נעלי ריצה נוספות (הוא אמר שזה הזוי שאני לא חושבת שצריך גיבוי לפריט הכי
חשוב), מעילים, וציוד אלקטרוני שיכול לאפשר שידור לווייני של האירוע
(שיהיה, מי יודע).
את הדרך העברנו בשמיעת ה- PLAYLIST המשגע שעמלתי להכין לעצמי, ובאינסוף הודעות טקסט וטלפונים, עם חברי הרצים, וחברים מפרגנים אחרים. כל אלו הצליחו להחזיר קצת אוויר לריאותיי המרוקנות, ולמזלי לא חטפתי את התקף הלב שהרגשתי שמגיע (התקף לב זו כבר באמת סיבה טובה לא לרוץ, לא?). כשהגענו, טבריה קיבלה את פנינו בשמש מאירה, אבל בעיקר בקור גדול.
ואז… רגע האמת. כנראה שתקופת הורדת העומס הציתה בי געגוע לריצה, וכל כך שמחתי על ההזדמנות. חששתי מאוד משעות הריצה הארוכות אבל לא הרגשתי אותן בכלל. למרות כל ההכנות – מה ללבוש ומה לזרוק, איזה כובע ואילו כפפות, לא היה צורך בכל אלה. מזג האוויר היה יותר ממסביר פנים. עד הק"מ ה-35 הייתי מחוייכת באופן רציף. מזמרת לי מדי פעם בראש "כיף, כיף, כיף". מהק"מ ה-25 יגאל הגיח מדי פעם. עכשיו הבנתי למה הוא העמיס גם אופניים על האוטו ("שיהיה"). רוחי לא נשברה גם ברוחות העזות שקידמו את פני בין ק"מ 22 וק"מ 30. חברי המעודדים בק"מ ה- 36 הציפו לחלוחית בעיניי, אבל התעשתי במהרה.
ואז הגיע הק"מ ה-37. אפיסת כוחות. אני אפילו לא יודעת אם זה קיר או סתם חולשה, אבל זה היה קשה. נותרו רק 5 ק"מ. אסור לי לוותר לעצמי. את כולם גמעתי בריצה נחושה, כשהגרמין היקר שלי מראה לי שאפילו כשמאד קשה לי, אני עדיין בקצבים יפים (ואולי דווקא בגללם). התחושה שיגאל מגיח מדיי פעם חיזקה אותי. אנחנו שותפים מלאים לדרך הזו. קריאות העידוד שלו מעצימות אותי והחיוך מתרחב.
אני לא יודעת מאיפה שאבתי את הכוחות שהיו לי בק"מ ה-41. נתתי כמעט הכל. אני, שכל הדרך חשבתי שאני מתחרה רק נגד עצמי, ולא אכפת לי מי ומה קורה מסביבי, התחלתי לחלוף ולעקוף. מחיאות הכפיים והעידוד במטרים האחרונים רק האיצו אותי. אפילו 200 מטר לפני הסוף סיננתי לעצמי "זה לא נגמר הדבר הזה". ואז אני שומעת… "לילך פורת שריון". זהו. אני אחרי. ועוד מחייכת. ובתוצאה 3:52:52, החיוך אכן היה הרבה יותר מתוק.
| ליאור גלילי הימים שקדמו למרתון היו סוערים מאוד, הרבה רוחות חזקות וגשם. בעיקר לא הפסקתי לקוות שהכל ייגמר עד יום חמישי. ביום
רביעי בצהריים נסענו לצפון לישון אצל ההורים שלי. הגשם לא הפסיק אבל התחזית למחר הייתה אופטימית. כל הזמן אמרתי לדניאל שמחר יהיה בהיר ויהיה בסדר. לא הפסקתי להגיד לעצמי בראש שלא משנה מה יהיה מזג האוויר, אני כבר מוכנה. מגיעים,
אני יוצאת בערב לריצה קצרה של 20 דקות כדי להעלות את טונוס השרירים לפני מחר, הרגליים מלאות אדרנלין. כמה מתגברות של 100 מטר ואני חוזרת. מכינה
בערב שלפני את כל הציוד, בגדים ארוכים וקצרים לכל מקרה שלא יהיה. מצליחה לישון 5 שעות שלמות ומתעוררת 5 דקות לפני שהשעון מצלצל. מסתכלת החוצה ורואה שמיים בהירים ונקיים. יש! כרגע צפוי להיות רק קר.
7:15 – יוצאים לדרך לטבריה. אני, דניאל, ההורים שלי ואחי. גם טל מקרוסבי הצטרפה אלינו ואני מתרגשת. מאוד. זה באמת הגיע?
|
 |
חנינו והתחלנו ללכת לעבר קו הזינוק. אני רועדת, מהתרגשות והקור. דניאל דואג שאהיה מכוסה בשכבות: כובע צמר, מעיל. ואז יוצאת קצת השמש, אבל עדיין קר. אני מתחילה חימום קל של2-3 דקות, הלוך חזור. קצת מתגברות, רק כדי להעיר את הרגליים. וואו, כמה שאני מתרגשת, כל הרצים מסביב. זה תיכף קורה…
מחליטה לרוץ עם גופייה. הטייץ הארוך נשאר. 4 ג'לים נכנסים לתוכו. הלב פועם כל כך מהר… נפרדת מכולם, עוד נשיקה וחיבוק לדניאל ונכנסת לתוך גוש הרצים. מחפשת את הפייסר של 3:30 ומוצאת לידו את דורון. נעמדת לידו, מחליפים כמה מילים ועוד 2 דקות מזניקים. בשלב הזה אני מרוכזת בתוך עצמי.
מתחילים לרוץ. התכנית הייתה לשמור מעט מרחק מהפייסר, לא להיגרר לקצב מהיר מדי על ההתחלה. רואה שוב את המשפחה ואת דניאל, נותנת לו כיף וממשיכה. ואז מישהו מאחוריי דורך לי על הנעל ומוריד לי אותה! אני עוצרת רגע בצד, נועלת אותה וממשיכה. לפחות זה 200 מטר מההתחלה ולא אחר כך. ק"מ ראשון יוצא על 5:09 דקות, בדיוק לפי התכנית. ק"מ שני 5:05. מצויין. פתיחה מתונה וטובה, אני חושבת לעצמי. ק"מ שלישי כבר מתאזן לכיוון ה-5:00 דקות לקילומטר. זהו, מעכשיו אני כבר רצה עם הקבוצה של הפייסר. זה מרגיש מאוד טוב. מעבירים מים אחד לשני, ועד הק"מ ה-21 אני נשארת איתם. הקצבים נעים בין 4:57 ל5:02. בנקודת הסיבוב מחכים לי ההורים, צועקים לי, אבא שלי מצלם. גם לילך שם וצועקת לי לעידוד. כמה שזה עזר! הקושי עדיין לא מורגש, יודעת שעוד מעט זה יגיע.
הרוח עדיין גבית, ובק"מ ה26 אני כבר מרגישה אותה חזק מולי. בשלב הזה אני קצת מתקשה, הרוח מאיטה אותי ואני מתחילה לתפוס מרחק של כ-500 מטר מהפייסר. באותם רגעים אני מקבלת החלטה לא להגביר ולא ללחוץ. לוקחת בחשבון שהרוח תמשך לפחות עד הק"מ ה-30 ואין לי למה לשרוף את עצמי כבר עכשיו. חשוב לשמור את הכוח להמשך, שלא אשלם על זה מאוחר יותר. הקצב יורד ל-5:15,5:10, 5:20 ואני משלימה עם זה שלא אעשה היום 3:30 ,לא נורא…יש תנאים שצריך לקחת בחשבון, אני מנחמת את עצמי וחושבת שבכל מקרה התוצאה שאעשה תהיה יפה. בכל פעם רץ לידי מישהו אחר, אבל אני לא מצליחה להתייצב על קצב עם מישהו אחד כדי לחלוק את הרוח.. אני סופרת את הק"מ עד ל-30, מורידה את הראש וחופרת נגד הרוח. הארבע ראשי שלי עובד קשה, אני מרגישה שהשרירים כבר עייפים קצת, אבל לא נותנת לעצמי לשקוע בזה בכלל.
הנה היא מגיעה, נקודת ה-30 ק"מ. אני לוקחת אוויר, ממשיכה. בק"מ ה-31 בערך אני פוגשת את אילן, שהגיע לרוץ עם חבר שלו, ואומרת לו שהתכווצה לי רגל ימין. הוא לא משתף פעולה עם הסבל שלי ורק אומר לי : "אז תורידי קצב. תכף גם תתחיל רוח גב ותחזירי את מה שאיבדת". זה מדרבן אותי לשמור על הקצב ולא לוותר, הורדת קצב נוספת לא באה בחשבון. הגארמין מראה 5:05 ואני לא מוכנה לרוץ יותר לאט. אני מרגישה עדיין טוב, אז מה אם אני סובלת קצת? הגעתי לרוץ מרתון, זה קשה הדבר הזה. שאר הקילומטרים עוברים על קצב שסביב ה-5 דקות לקילומטר, פעם קצת גבוה ופעם חוזר לחמש נמוך.
דניאל היה מתוכנן לחכות לי בק"מ ה-38, ואני מצטערת עכשיו שלא אמרתי לו לחכות לי קודם. אני ממשיכה, שוקעת במוזיקה, עוברת רצים שהיו לפניי ועכשיו האטו, רואה על חלקם הבעה של סבל, כאלה עם שרירים מכווצים שעברו להליכה. אני ממשיכה, היעד הבא הוא להגיע לדניאל.
ק"מ37 – הנה הוא מולי!!! אני קוראת לו, מחייכת והוא ישר אומר לי שאני נראית מעולה ואיזה שכונה אני עושה. כמובן שאני מרגישה סובלת, אבל משתפת פעולה והוא מצלם אותי קצת. זה עוזר. משכיח את עייפות השרירים. מהרגע שדניאל הצטרף אליי פשוט רצתי על אוטומט, הזמן עבר לי יותר מהר. הקצב התייצב על 5:00. כל הגוף כבר כואב אבל ממשיכים. זה בראש. במשך כל זמן הריצה חזרתי ואמרתי לעצמי בראש שאני חזקה, אני יכולה, תמשיכי… זה חזר לי כל הזמן בראש עד הסיום, בעיקר בין הק"מ של ה25-34 שעברו לי מעט קשה יותר.
ק"מ 39, 40: הנה דניאל וטל, מקרוסבי. הם מעודדים אותי ומצלמים. רגע, באמת נשארו רק עוד 2 ק"מ?
ק"מ 40 – אני מרשה לעצמי להגביר קצת. דניאל לידי, נותן לי מים בכל פעם שאני מרימה את היד. מרוכזת, הוא מסמן לי על רץ מלפניי ואני עוברת אותו. עוד אחד, ועוד אחד… אני לא שמה לב למרחק כבר, רק מחכה לסיום, מתה כבר לסיים, הרגליים סחוטות.
ק"מ 41 – הגארמין מצפצף על 4:57
ק"מ 42 – 4:53. סוחטת את השרירים עד הסוף. הדופק לא עולה גבוה מדי. נשאר יציב.
עכשיו הזמן לא עובר. יש 500 מטר לסיום ואני מרגישה שאני רוצה כבר לסיים את זה. אז אם אני אגביר זה ייגמר מהר יותר, לא?
נכנסים לטבריה, מישהו צועק לי- עוד 300 מטר. אני לא שומעת כבר, צועקת לדניאל "מתי זה כבר נגמר?”. המחשבה היחידה היא מתי אפסיק לרוץ כבר.
עוד 200 מטר, אני רואה פחות מ3:35 בשעון, קדימה… אני מגבירה, פותחת צעדים, לוחצת על הגז עוד קצת, סוחטת את הכוח עד הסוף. מתנשפת מהמאמץ של ההגברה האחרונה. ההורים שלי עומדים בצד בסיום ומעודדים אותי, אני עוברת אותם, רואה עוד 50 מטר את השער. עוברת אותו עם ידיים למעלה וקריאה גדולה של "יש!". עשיתי את זה!!!
3:34:50. הרגליים רועדות. מחפשת את המים. קשה לעשות את הצעדים האלה.
אני בהלם. באמת סיימתי עכשיו מרתון? 5 חודשים של אימונים, וזהו, זה כבר נגמר?
עמדתי ביעד שהצבתי לעצמי, אני גאה שלא ויתרתי ונלחמתי עד הסוף, עם שריר מכווץ, עם הרוח, וכמובן שגם נהניתי מכל ק"מ שעברתי, כבשתי יעד חדש. הדרך לשם הייתה מדהימה. מלאה בחוויות מיוחדות וטובות. באנשים חדשים ומדהימים שזכיתי להכיר.
במהלך המרתון חשבתי לעצמי שזה ממש לא קל הדבר הזה, היו לי הרבה רגעים של סבל, ואז הנאה, ושוב סבל…אבל יומיים אחרי אני כבר יכולה להגיד שאעשה את זה שוב. אולי לא בשנה הבאה אבל כנראה בעוד שנתיים.
20.1.2013
הילה לביא- אימא ברוכה בשלשה אינדיאנים ופוקהונטס
