מאת:עופר ביידה
החלק הראשון של הסיכום שלי למרתון תל אביב 2012 כאן
החלק השני של הסיכום שלי למרתון תל אביב 2012 כאן
בסיומו של החלק השני של סיכום זה כתבתי שלפעמים אני מצלם את הכביש בכוונה,
לדוגמא:
לצורך צילום סימוני הכביש:
חץ כחול במקרה זה, מיועד לכוון את רצי המרתון המלא בנתיב הנכון.
השמש עדיין לא ממש מציקה,
אבל בכל זאת אני לא מתנגד לרוץ בצל, כאשר זה אפשרי .
קצת יותר קשה "לתפוס" את הרגע,
עם המצלמה היותר פשוטה,
לא ממש שיא הטכנולוגיה,
אבל עדיין מספיק טובה להפיק תמונה מדי פעם,
למשל של אפי דלומי ושגיא קיים.
קצת אחרי סיום הקילומטר ה-31,
אני מבחין בתופעה נפוצה במרתונים גדולים,
בני משפחה שמחכים עם שלטי עידוד אישיים,
במקרה זה שמה של "כוכבת" השלטים הוא אביטל.
אני כבר לא זוכר מה שאלה אותי מי שמופיעה בתמונה עם מדי מד"א,
מה שחשוב לדעת שיש מי שדואג לבריאות שלנו,
וגם מי שדואג לשמח אותנו עם מוזיקה.
השתדלתי לצלם שלטי הכוונה ומכוונים אנושיים,
גם כדי לתעד את המסלול וטיב סימונו,
וגם כי אני חושב שמי שיש לו תפקיד במרתון,
ראוי לתמונה כמו כל משתתף אחר,
היו כאלה שהשתמשו בשלט כדי להחביא את עצמם,
והיו מי שהגיבו בהתלהבות כמו בתמונה הבאה,
כמובן שהעדפתי את האפשרות השנייה,
בכל הזדמנות שנקרתה בדרכי…
נקודת הריענון הבאה כבר נראית באופק,
או שכך נדמה לי, אחרי שלפני רגע ראיתי את השלט:
עוד 200 מ' עמדת התרעננות…
התחנה כבר כאן,
העצירה מתארכת לטובת עוד תמונה למזכרת,
כולל הסבר איפה אפשר למצוא את התמונה (ב"שוונג" כמובן),
לפני שאני ממשיך בדרכי.
הקילומטר ה-32 מסתיים אף הוא, וגשר העץ בין שני גדות הירקון כבר נראה ברקע,
ואכן, כמו בשנה שעברה, גם השנה המסלול נודד לעבר הגדה השנייה של הירקון.
גשר העץ "ראה" היום כנראה לא מעט רצים ורצות (לפחות משתתפי המרתון המלא).
אני מבחין לפתע בצלם שמצא זווית צילום מעניינת, וכמובן ממהר לצלם אותו בעצמי.
שני ושחר קליין בתמונה משפחתית.
אני מצלם את הכיתוב המבשר על סוף הקילומטר ה-33,
ותוהה מתי אזכה לראות בננה בפעם הראשונה במרוץ היום…
בחלוף דקות ספורות אני מבחין בשלטים של מועדון "איילות,
התחנה שאורגנה בעזרתו של יובל רייז,
אותו פגשתי לפני קצת יותר מ-5 ק"מ,
סוף סוף כאן.
יש בננות חתוכות,
יש גם פלחי תפוזים וגם תמרים,
אני פוגש בתחנה עוד רץ שעצר על מנת לצבור אנרגיה.
זהו מוריס שיטרית, אותו פגשתי על מסלול המרתון המלא בירושלים, שבועיים קודם לכן,
גם מוריס ישלים דאבל בירושלים ותל אביב.
,
מי שקרא את הסיכום שלי למרתון ירושלים בוודאי יזכור,
שלפני הגעת תחנת הריענון הראשונה שבה חולקו בננות,
מוריס היה מי שדאג לתת לי,
תחליף בצורת תמר ממולא באגוזים ומלח ים.
אנחנו מודים לאנשי תחנת הריענון של "איילות" וחוזרים לריצה,
סיפרתי כבר לפני כשני קילומטרים,
שאני אוהב לצלם משפחות של רצים ורצות עם שלטי עידוד,
זה נכון גם במקרה של שלטים דומים ודוממים.
פגשנו כבר בחלק הראשון בשלט בסגנון Run_____Run,
השאלה היחידה הנשאלת היא למי מתייחס הכיתוב Roma???
אנחנו נפרדים מהפארק עם סיום הקילומטר ה-34.
הריצה תחת הגשר בתמונה הבאה מזכירה לי תמונה דומה ממרתון ניו-יורק,
גם אם ממדי הגשר והכביש בניו-יורק קצת יותר מרשימים…
תחנת ריענון רשמית מקבלת את פנינו,
האם בשולחן הרחוק נראה מיכל של משקה איזוטוני?
אני כבר לא זוכר,
כנראה שבכל זאת נשאר לי כוח לעוד תמונת אווירה…
פניית הפרסה הבאה, תיקח אותנו לביקור שני היום ברח' אבן גבירול.
החיצים בשלט בתמונה הבאה,
מאשרים שמסלולי חצי המרתון והמרתון המלא שוב מתלכדים.
רצי המרתון המלא מתבקשים לרוץ בצד ימין.
מעניין מי מהווה יעד הצילום מאחורי התמונה הבאה,
כנראה שלא אני, אולי גאלה קוליש ו/או אייל ליכטבלאו…
נראה ש- Brian Nissel ו-Alex Katz,
נהנים מלבד מריצה ברחובות תל אביב גם ממוזיקה.
אני רץ כבר יותר מ-20 שנה ומעולם לא רצתי עם מוזיקה,
אבל מי יודע, אולי מתי שהוא גם אני אצטרף לזרם…
מוזר קצת לרוץ בכביש בו ממשיכים אנשים לעבור,
אבל כל עוד הם לא ממש מפריעים לרצים ולרצות, אז לא נורא.
גם במרתון ונציה 2005, נתקלתי (במקרים מעטים) בתופעה דומה.
הקילומטר ה-35 כבר מאחורינו,
ורצי המקצה המלא שוב מתבקשים לרוץ מימין,
והפעם גם יש התייחסות לרצי חצי המרתון,
שמתבקשים לרוץ משמאל.
ייתכן והקונוסים שנראים בתמונה היו אמורים לשמש להפרדה בפועל,
זה כנראה כבר לא רלוונטי בשעה ושלב זה,
מאחר ואחרוני רצי חצי המרתון סיימו זה מכבר את המרוץ…
fernando gonzalez מבין כנראה, שבתל אביב הייאוש לא נעשה יותר נוח…
אולי צלמי "שוונג" יעודדו אותנו,
ואולי תבוא איזה נחמה ואולי לא…
תחנת ריענון של טבע קסטל (ליד החנות בגן העיר) נגלית לעיניי,
וכאשר אני מגיע אליה, אני שמח לראות אנשי צוות של "שוונג" שמאיישים אותה.
כמובן שאני גם שותה ממרכולתה של התחנה, חוץ מצלם אותה…
גאלה קוליש עוצרת אף היא בתחנה,
בחזרה לריצה וגם לצילום,
בדיעבד, כנראה שאני צריך לזכור לנגב את עדשת המצלמה,
אחרי כל ביקור בנקודת שתייה.
במקביל למרוצים במסגרת אירועי המרתון,
נערכו לתושבי העיר פעילויות במתחם אקטיב תל אביב בכיכר רבין.
התמונה של שער הסיום של מקצה אופני היד והרולרבליידס, לא ממש הצליחה,
נשאר רק לקוות שבמשימת צילום שער הסיום של המקצה שלי – המרתון המלא – אעמוד יותר טוב.
השער כבר מאחורי והסיום עוד רחוק,
הגיע הזמן להיפרד מרח' אבן גבירול,
לטובת רח' פרישמן.
עוד דקה חלפה ונקודת ריענון רשמית מתייצבת מימין,
עדשת המצלמה שלי שוב מתקשה לעמוד במשימה,
ואני מופתע גם מכך שמיכל עם משקה איזוטוני מרוקן,
בטענה שאין יותר רצים,
אחרי שאני "מתעקש" להבין למה,
אני מופנה לצד השני של הכביש,
בה עדיין מחכים בבדידות מזהרת,
כוסות ומיכל של משקה איזוטוני.
מראה הכוסות על הכביש הוא אולי עדות אילמת למה שהתרחש פה בשעות האחרונות.
אני צריך קצת להתאמץ, כדי להבחין בשלט,
ששוב מפנה את רצי המקצה המלא לרוץ מימין,
וחצי המרתון לרוץ משמאל.
הקילומטר ה-37 מסתיים,
זמן קצר לפני שניפרד מרח' פרישמן בדרך לדיזינגוף.
לפתע אני שומע קריאה בשמי,
אליה מצטרפת הקריאה: "הרץ המצלם" מנציגי משטרת ישראל,
שכנראה התרשמו מהכיתוב על גב חולצת הריצה שלי…
יואל וייס בוודאי היה שמח כמוני לשמוע מוזיקה,
אבל נראה שהתחנה שמבטיחה להשמיע מוזיקה "בקצב המרתון",
כבר לא פעילה אחרי 4:36 שעות מהזינוק…
בינתיים מסתיים גם הקילומטר ה-38,
והשלט בתמונה הבאה מבטיח לנו בעוד 200 מ' שתייה,
אחרי שנפנה לשד' נורדאו.
אנחנו חוצים עוד צומת בבטחה,
בדרך לנקודת השתייה המובטחת.
שטיח בקרה מוודא שביקרנו את רח' נורדאו,
רגע לפני שנפנה לרח' הירקון, שייקח אותנו אל הסיום.
הקילומטר ה-39 מסתיים, ואני פוגש את יאיר מינץ.
הניסיון הקודם שלי לצלם אותו היום לא צלח,
היה זה ליד נקודת הסיבוב לפני 10 ק"מ,
בדיוק ברגע בו החלפתי מצלמה…
יאיר היה אחראי במשך שנים רבות,
בתור מנהל מחלקת הספורט ברמת השרון,
לאחד המרוצים האהובים עלי,
מרוץ האביב ברמת השרון,
שעד לפני שנה התקיים למרחק 10 ק"מ.
אנחנו ממשיכים הלאה ומדברים על הא ועל דא,
לפני שאני נפרד מיאיר,
עם עוד תמונה אחרונה לשלב זה.
נראה שרוני וקסלר מתרגשת לקראת סיום המרתון – כל הכבוד!
השלב הבא הוא מעבר הגשר מתחת למלון מרינה,
בשנה שעברה הגעתי לאזור זה שעה מאוחר יותר,
השעה הייתה אז 12:34 (בגלל הטעות בהכוונה והקילומטרים המיותרים),
הכביש נפתח למרות שלפי הפרסומים,
היה אמור להישאר סגור עד השעה 13:30.
בלית ברירה המשכתי דרך החנייה של המלון.
השנה אין לי בעיה להמשיך בכביש.
שטיח הבקרה והמדידה לסיום הקילומטר ה-40 כבר כאן,
הזמן שנרשם לי הוא 4:54:59 שעות.
רצים ורצות שסיימו את המרוצים בהם השתתפו,
מעודדים את מי שעדיין על המסלול – תודה רבה!!!
עברו לא מעט שעות ועוד 30 ק"מ,
מאז הפעם האחרונה שצילמתי באזור זה ממש,
את ענבל מ"צלם אותי" ואת עופרי מילר.
אני תמה שהם מתעקשים לצלם גם אותי,
בדיעבד אני מגלה ששוב נראה שעדשת המצלמה שלי נרטבה,
וקלקלה את התמונה שבה ניסיתי אני לצלם אותם…
החיצים על הכביש שולחים אותנו רצי המרתון המלא,
אל שביל האופניים .
לא מפתיע שעל שביל אופניים ירכבו מדי פעם גם רוכבי אופניים…
אני ממשיך להודות למעודדים ולמעודדות,
משני הצדדים,
בעזרת תמונות כמובן.
הסיום אומנם קרוב, אבל נקודת המים בהחלט מגיעה בזמן.
עוד צלם של "שוונג" מתמקם ליד סיום הקילומטר ה-41.
עופר בן דור הוא רץ, שביחד עם בנו גיא, מתנדב בעמותת "אתגרים",
רבים בוודאי ראו אותו, רץ עם הרץ העיוור בזה נבבה,
שייצג אותנו באולימפיאדת הנכים האחרונה.
כמובן שאני שמח שגם עופר מצטרף למעודדים.
המצלמה שלי שוב מתקשה לראות,
שהשלט מנחה את רצי המרתון ימינה,
ואת רצי חצי המרתון שמאלה.
אני מצלם עוד צלמת שכנראה מצלמת אותי,
רגע לפני שאני פונה אל הנתיב שייקח אותי אל הסיום.
השלט בתמונה הבאה מבטיח שאנחנו 500 מ' מהסיום.
עוד פנייה לכיוון הים מקרבת אותנו אל היעד.
השביל מתעקל וחושיה של המצלמה הסוררת שוב מתערפלים…
שער הסיום כבר ממול, גם אם המצלמה שלי לא מודה בכך.
יאיר מינץ אותו פגשתי לפני 3 קילומטרים שוב הדביק אותי,
אני עובר לספרינט על מנת לצלם אותו בסיום,
בדומה למה שעשיתי בשנה שעברה,
עם רצה אחרת שהייתה לידי לקראת הסיום.
לצערי המאמץ היה לשווא כי עדשת המצלמה עדיין לא חזרה לכשירות…
רק בחלוף מספר דקות אני נזכר לנקות את העדשה,
כדי לקלוט תמונה יותר מוצלחת של שער הסיום.
אני מחליט לנטוש את "תפקיד הצלם" במטרה למצוא מים,
אני נכנס למתחם כלשהו ליד אוהל מד"א,
אבל לא ממש מבין לאן להמשיך,
ולכן מחליט ללכת להוציא את התיק שלי משמירת החפצים,
שם אמור להיות לי בקבוק מים גדול, אותו הבאתי מהבית.
רק בהמשך אזכר, שנטשתי את הבקבוק,
לפני שמסרתי את התיק לשמירת חפצים, בגלל חוסר מקום..
.
בכל מקרה, אני מגיע למתחם שמירת החפצים,
וברוב תמימותי אומר את מספר המשתתף שלי,
בכדי לקבל את התיק שלי…
התמונה הקודמת כמו גם הבאה,
מלמדות יותר מהכול על הבלגן ששרר במתחם זה.
ואני עוד הגעתי הרבה אחרי המסה הגדולה,
של מרבית הרצים שסיימו מספר שעות לפני.
בשלב מסוים למרות שאני מוסר תיאור כללי של התיק:
צבע שחור, האם אני באמת אמור לזכור עוד פרטים בשלב זה אחרי מרתון…
אני מבין שהתיק שלי לא עומד להימצא מהר…
דפנה פרחי שהייתה באזור,
מציעה לי לנהוג כמו רבים אחרים,
שאותם אני רואה מסתובבים בתוך המתחם,
ומחפשים את חפציהם לבד.
על הרצפה תיקים, שקיות אפורות שפעם היו בהם תיקים,
ושום דבר שלא דומה למתחם שמירת חפצים,
שראיתי במרתונים גדולים בעולם,
או אפילו בזה של מרתון ירושלים שבועיים קודם.
לא מעט דקות חולפות,
ולפתע דפנה מצביעה בפני על תיק שחור בודד וגלמוד,
שמונח על הרצפה באחת השורות,
ולשמחתי זהו אכן התיק שלי…
מים אני כבר לא שותה בשלב זה,
אבל תוך כדי הוצאת הבגדים מהתיק,
כדי ללבוש בגדים יותר חמים,
אני פוגש רץ נוסף, שמזמין אותי לכוס קפה.
לאחר שאנחנו נפרדים (הוא צריך לחזור לצפון),
אני מחליט בכל זאת לנסות לראות,
אם יש עוד משהו פעיל ומועיל במתחם.
בדרך יש זמן לתמונות אווירה,
למשל של עירית דבי מאנדיור.
6 שעות מהזינוק ו-50 דקות אחרי סיום הריצה שלי,
אני חוזר אל המתחם אליו נכנסתי לפני כשלושת רבעי השעה.
אני שמח למצוא תפוח,
שגם פה כמו במרתון ירושלים לפני שבועיים,
יתווסף לארוחת הבוקר שלי…
מים קרים כבר לא היה,
על המים בטעמים שלקחתי היה עדיף אולי לוותר…
רגע לפני שאפרד ממתחם המרתון,
אני פוגש פנים מוכרות,
טל סלע ויעל דהן,
אותם פגשתי בלא מעט מרוצים בעבר.
אומנם שתיתי כבר קפה טעים לפני מספר דקות,
אבל אחרי מרתון, לא תזיק עוד קצת מנת קפאין…
ניפרד מהמרתון עם תמונה קבוצתית של צוות אדידס,
שהיה אחד מנותני החסות הראשיים של האירוע.
סיכום ומסקנות:
1. כזכור לא ביקרתי השנה באקספו,
במסגרת פסטיבל אקטיב תל אביב בשבוע לפני המרתון,
לכן אני יכול להתייחס רק לזה שהיה,
במתחם המרתון ביום המרוץ בגן צ'ארלס קלור
.
המתחם בהחלט נראה מרשים,
למרות שלא הספקתי לטייל בו יותר מדי לפני הזינוק,
ומאחר וסיימתי אחרי יותר מ-5 שעות,
גם לא כל כך הרבה אחרי המרוץ,
אבל שמחתי שהוא היה עדיין פעיל.
2. להרגשתי האישית המסלול השנה היה קצת יותר מעניין,
אני עדיין זוכר לטובה את מרתון תל אביב הראשון שלי לפני 22 שנה,
שהיה המרתון המלא הראשון שלי והמרוץ השני שלי בכלל אי פעם,
בו רצנו דרך ככר דיזנגוף, והגענו עד רמת גן.
נראה שההפרדה ממסלולי אופני היד והרולרבליידס,
לפחות מבחינתי הייתה מספיק טובה,
לאור זה שהפעם היחידה בה פגשתי אותם,
הייתה בכביש רחב, בו הם הגיעו מולנו בנתיב הנגדי.
הסימונים וההכוונה השנה היו טובים מאד לדעתי.
את העובדה שלפעמים שני שלטים עוקבים,
הבטיחו מפגש עם אותה תחנת התרעננות בעוד 200 מ',
ומוקמו בהפרש של כמה עשרות מ' זה מזה, אפשר לקבל בסלחנות משהו…
לגבי קושי המסלול, אני לא יכול להשוות לשנה שעברה,
מאחר והשנה רצתי רק עם מצלמות קטנות,
ולכן ברור ששנה שעברה עם מצלמה גדולה,
גם ללא הטעות בדרך והארכת המסלול ב-4 ק"מ,
היה לי קשה הרבה יותר.
3. לצערי סעיף זה דומה למקביל לו,
בסיכום שלי ממרתון ירושלים שבועיים קודם.
בירושלים זכיתי לתחנה ראשונה,
של משקה איזוטוני רק אחרי 19 ק"מ,
אז פה בתל אביב חל שיפור,
כאשר המשקה האיזוטוני הגיע "כבר" אחרי 17 ק"מ…
ארבע תחנות משקה איזוטוני (שאני ספרתי),
הן עדיין בבחינת מעט מדי,
לעומת שמונה בברלין ואמסטרדם,
שמתחילות לאחר סיום הקילומטר החמישי,
וזמינות כל חמישה קילומטרים.
תחנות ריענון פרטיות כמו אלו שהציבו:
פרו:ספורט, ברוקס מרתוניה, טבע קסטל/שוונג ואיילות,
גם אם הן מתואמות עם מארגני המרתון,
הן לא תחליף לתחנות מטעם המארגנים.
4. גם את הסעיף זה יכולתי להעתיק מהסיכום שלי ממרתון ירושלים,
אם נשאיר לרגע בצד את נושא הג'לים שכנראה היו ב-3 או 4 תחנות,
גם אם לא תמיד הבחנתי בהם,
הרי ששתי תחנות כיבוד או אפילו שלוש מתוכננות,
לא ממש עומד בסטנדרטים שקיימים היום בחו"ל.
אני פגשתי במרוץ זה כיבוד, בתחנה של פרו:ספורט אחרי 5 ק"מ
ובפעם השנייה בתחנה של "איילות" לאחר קצת יותר מ-33 ק"מ.
5. אם נסכם לגבי סעיפים 3 ו-4,
לא ברור לי למה בברלין או באמסטרדם,
אפשר לארגן 7 או אפילו 8 תחנות כאלה,
לעשרות אלפי רצי מרתון,
ובישראל אי אפשר להתמודד עם פחות מאלפיים.
למעשה אני יכול לנחש שהתשובה תהיה:
משאבים כלכליים
ספונסרים ספציפיים (איזוטוני/כיבוד)
וכמות מתנדבים העומדת לרשות המארגנים.
אם זה כך, לפחות הייתי מצפה מהמארגנים,
בכלל במרתונים בישראל ולאו דווקא בתל אביב,
להפסיק לחזור על המנטרה,
שהמטרה שלהם היא להתחרות במרתונים הגדולים בעולם…
6. אם כבר מציבים תחנות מוזיקה,
הייתי מצפה שכולן יהיו פעילות,
כל עוד יש רצים ורצות על המסלול שעדיין לא עברו לידן.
בהקשר לזה, מאד מצאו חן בעיניי,
ליצני ומופעי הרחוב במרתון ירושלים האחרון.
לא ראיתי כאלה במסלול המרתון בתל אביב,
לפי תמונות שראיתי שצילמו צלמים אחרים באזור הסיום,
כנראה שהיו כאלה שם,
לא ראיתי אותם כאשר אני סיימתי את הריצה שלי…
7. בניגוד לשנה שעברה,
הפקדת החפצים לפני הזינוק התנהלה ללא תור גדול,
ולכן השתמשתי בה.
מצד שני, זו אולי אחת הסיבות לבלגן הגדול שנוצר,
כאשר הרצים והרצות חזרו לאסוף את "מטענם"…
מספיק להשוות את גודל המתחם (באופן פרופורציוני למספר הרצים),
במרתונים גדולים, לעומת זה שהיה השנה בתל אביב לכל הרצים,
ללא חלוקה למשל לאוהל נפרד למקצים השונים,
כמו שנעשה השנה אפילו בירושלים,
כדי להבין שאם לא מתכננים ומבצעים לפני,
הכישלון בוא יבוא…
רצי המרתון קיבלו שמירת חפצים בחינם ושאר המשתתפים בעלות של 20 ₪,
זה אומנם לא אומר שכל הצפי של 25,000 משתתפים באירוע,
ירצו להשתמש בשירות זה, אבל היה צריך להיערך לחלק לא קטן מכמות זו.
8. נראה שיש למרתון תל אביב,
פוטנציאל למשוך לא מעט ישראלים,
אולי יותר אם תיפתר,
בעיית "מלחמת התאריכים" עם מרתון ירושלים,
סטודנטים זרים שלומדים בארץ,
ואולי גם רצים ורצות שיגיעו במיוחד מחו"ל,
אבל לפני זה צריך להחליט,
האם הוא עולה מדרגה כדי להיחשב מרתון מקצועי,
או ממשיך לשים חלק גדול מהמשאבים שלו,
על פסטיבל ריצה עירוני בעיר ללא הפסקה,
עם מקצים רבים (כמו מרתון ירושלים),
מטרה שבלעדיה,
אולי לא היה אירוע מרתון תל אביב יוצא אל הפועל…
קישורים קשורים
תמונות מרתון תל אביב, כולל כל התמונות מכתבה זוכאן
2 סרטונים שהכנתי מהתמונות שצילמתי במהלך המרוץ כאן וגם כאן
| תגובות לטור של עופר ביידה בכתובת הבאה האימייל של עופר ביידה או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר |
