המרתון בפריז מתחלק לשלשה חלקים: הדרך לפני, העיר, המרתון. רפי פרחי משתף אותנו בחוויות ממרתון פריז, הקרם דה לה קרם
מאת:רפי פרחי
הפעם הלכנו כל הדרך יחד, ניצן, רון ואני.
הפנמנו היטב את המסקנות מהדרך למרתון ברלין והחלטנו שאין טוב מלהתאמן ביחד. בקיץ, לרוץ 34 ק"מ ב – 39 מעלות בצל, זה לא התענוג הכי גדול. לעומת זאת לרוץ ביום חורפי אמיתי, שש בבוקר,הטיילת בת"א, קור כלבים, אף אחד לא פותח את הפה. מטפטף פה ושם והשמש עדיין לא התרוממה – זאת חוויה!
וזו רק ההתחלה… הגלים שוטפים את המזח. שלוליות בכל מקום. בהתחלה עוד מדלגים, אח"כ כבר לא משנה הרבה, הגרביים והנעליים כבר רטובים.
בדרך ליפו, עם 16 ק"מ כבר ברגליים, מגיע הדבר האמיתי: סערה של 20 קשר, גשם שוטף, לא רואים ממטר…, "גשמים כאלה מזיקים לחקלאות"… גם לנו!
אנחנו נלחמים ושומרים על הקצב: 04:54. אף מילה, ככה זה נמשך ונמשך והגענו כבר ל – 24 ק"מ. עוברים דרך "יוליה" הקפה שלנו. אנשים נורמאלים בפנים בחימום יושבים על ארוחת הבוקר של שישי ואנחנו? באמת שהתחלקנו על השכל!!!
המחשבות הרגילות, הסטנדרטיות בשלב הזה, יוצאות: "בשביל מה אני צריך את זה? בשביל מה? אני נורמאלי? ולא נשברים ונכנסים לפארק ל – 10 האחרונים. הקצב – לא משתנה. טיפ טיפה מתחזק, קרררר… ורוצים להגיע כבר לקפה. והגענו! איזה יום זה היה! חבל על הזמן. אתה יושב על המקיאטו עם החביתה ובטוח שניצחת את כל העולם… שווה? בטח! וזאת הדרך לפריז בחורף.
כמובן שחלק מהדרך זה החצי מרתון בבית שאן ובעין גדי ועד כל מיני מרוצים בכפר סבא, הוד השרון וכו'. ואסור לשכוח את ה – "חוויה" של החורף וזה ה"חצי מרתון בירושלים", מרגש עד דמעות. נכון שהיו שם "עליות" ( טיפוסים… ) ונכון שהיה קרררר…, ונכון שכמה קצת התבלבלו בפיניש אבל, זאת הייתה ריצה אמיתית, לכל אחד שזורם בתוכו דם של ספורטאי, משהוא שעולה על הכל!
לרוץ בעיר בירה שלנו, שלא נופלת מברלין או מפריז בלשון המעטה, ברח' בצלאל, יפו, ולהישפך לחומות העיר העתיקה, לחצות אותה באמצע, לצאת משער ציון, לעשות שלום לכותל, לרדת לבריכת השולטאן ולחצות את המושבה הגרמנית, לרוץ על הטיילת של ארמון הנציב, משכן נשיא המדינה, המון ילדים ירושלמים מעודדים, והמונים מריעים ברחובות, ולחצות את עמק המצלבה ולסיים עם "חיוך ענק בלב" – באמת, אין דברים כאלה ! ואיזה ארגון אירופאי, בעצם לצרפתים יש עוד מה ללמוד ממרתון ירושלים… איזה כייף היה! איך ניצן אמר לי "סופסוף אני מבין בשביל מה אני קם בחמש בבוקר…" והבעיה היא שאני, אחרי כל כך הרבה מרוצים, עדיין – לא מבין…! וזאת הדרך לפריז בחורף.
אז שווה או לא?
בטוח ששווה להתאמן למרתון: המטרה שולחת אותנו לטיולים בשבתות, לחויות משותפות, לקשרים מיוחדים ולחברות על. המטרה מכריחה אותנו לעשות את כל מה שנשבענו שלא נעשה יותר: לא נקום בחושך, לא נצא בקור הזה, לא נרוץ בגשם, לא נסבול, בטח שלא נפצע… אבל, בזכות המטרה, האנרגיות שיש לנו אח"כ – שוות הכול!
ואחרי כל ה"דרך" הסופר-חזקה שעברנו ביחד, אנחנו מוצאים את עצמנו בפריז, 4 ימים לפני הזינוק למרתון. ופה מגיע החלק ה – 2 של כל החוויה הזו: פריז! אין ספק: העיר היפה בעולם! הכנסיות, הרחובות העתיקים, המגדלים, כל הארכיטקטורה הגותית, נהר הסיין שחוצה את העיר, המגדל הענק שמואר בלילה, הרובעים, המסעדות, בתי הקפה ו"ים של תיירים"…
קבוצת רצים במרתון פריז
קשה לתאר את החוויה של לרוץ בשבע בבוקר, על גדות הסיין,
מזג אויר – כמו בגליל באמצע אפריל, העיר רק מתעוררת. הופ אנחנו עולים על "פונט-נפ" וחוצים לעבר כנסיית "נוטרדם" וממשיכים עד ה"לובר", עוד טיפה לתוך "גני טולרי" , חוצים שוב על גשר מדהים אחר, חוזרים דרך "המוזיאון של אורסיי", השמש קצת עולה ואז היא בעיניים, עוד רצים עוברים, ופטי והילה עוברות… ואנחנו חוצים את כל "סן ז'רמן" ונוחתים ישר ב"אספרסו של ויקטור" בלי להרגיש איזה 8 ק"מ עברו עלינו, ועוד בקצב קל קל … ואם לא בשביל הרגעים האלו אנחנו רצים כל החיים… אז בשביל מה?
הבנו את הקטע והיה ברור שלא מתחילים בוקר בלי הריצות האלו ברחובות פריז.
איזה יופי ! אח"כ, מה שנשאר זה רק להבין את כל הדינאמיקה של העיר הזו. הפעם, נשבענו שלא נחזור על טעות של טירונים מ"ברלין" ולא נשרוף טוטאלי את הרגליים בין המונומנטים אז – לקחנו אופניים. ואוהו – איזה כייף שזה היה! כל העיר על אופניים, האוויר חמים, אספרסו מידי פעם, מסובבים רגליים ולא מוותרים על באגט טרי עם בירה קרה! אלו החיים.
עברנו דרך כמה חנויות: אחת מיוחדת רק לשמנים ארומאטיים (טוב לרצים – לשרירים ולצוואר) ואחת רק לטחינת קפה ואחת רק לצילומי קיר ואחת רק לצמחי מרפא ואחת לכל סוגי התה וכו' וכו' – באמת שלא נגמר… ואנחנו בכלל לפני מרתון!
ואז נופלים על ככר "תיאטרון הקומדי של פריז" ושם 15 צעירים, סופר כישרוניים, עם כל כלי המיתר – מנגנים את כל הלהיטים של המוזיקה הקלאסית. אי אפשר היה ללכת, אי אפשר! נשארנו ונשארנו ונהנו מכל דקה. ישבתי, פשטתי את הרגליים קדימה, שמעתי מוזיקה מעולה בשמש ובכלל שכחתי לחלוטין שאנחנו בכלל לפני מרתון.
התקדמנו טיפ טיפה הלאה ומול הכניסה הצדדית של ה"לובר" על ה"ריבולי" – עוד להקה ענקית של כלי נשיפה, הרוב בנות בשנות העשרים, נותנים מוזיקה – חבל על הזמן… איזה תענוג ! הקולטורה בעיר הזאת פורצת את כל הגבולות האפשריים, מדהים! ואנחנו בכלל לפני מרתון…
אין לי מושג מדוע קפוצ'ינו אומלל צריך לעלות 7 יורו! ואני גם לא מבין מדוע בירה עולה 9 יורו
… בטוח שזה לא בגלל ה"סופר שרות" שמקבלים פה. בכלל בפריז המילה "שרות" לא כל כך מקובלת ובאמת חבל… לפעמים מרגיש כאילו אנחנו מפריעים להם. המוניות לא ייקחו יותר מ – 3 אנשים וב"ברסרי" מקבלים שרות רק בשולחנות על הרחוב. זה שהכול מפוצץ בחוץ ובפנים ריק לא מעניין אותו… עזוב, תן לעבוד פחות, בין כה וכה יבואו עוד מיליוני תיירים החודש…
ואז, ב – 10.04.11 הכול מתגמד, מתאפס!
איזה מרתון שארגנו פה – הקצפת של הקצפת.אתה רק תבוא לרוץ, את כל השאר תשאיר לנו ויהיה הכי טוב, הכי יפה, הכי אנרגיה שאפשר! איך לא? אם הזינוק הוא מהשאנ-זה-ליזה. פה בטור דה פרנס מקיפים 7 פעמים מול מיליוני צופים ואנחנו רק מתחילים לרוץ בירידה… זינוק מדהים ו – 40000 רצים יוצאים במפל זורם ענק שלא נגמר. פה חייבים ליהנות, אסור לסבול בשלב הזה. הקצב מעולה, קריר ונעים והשמים כחולים. החלטנו לפתוח רגוע ולבצע "נגטיב ספליט" בחצי.
יופי – רק נותן אפשרות ליהנות יותר: קונקורד, גני טולורי, מוזיאון הלובר, ריבולי, סנט שאפל, ככר הבסטיליה, עליה קלה בדרך ועליה קלה בדופק… למי אכפת – רק לא לדרוך על הרצים… פונים לפארק ובצוואר הבקבוק – אלפי אנשים מעודדים ואין מקום לרוץ, לא יאומן – עוברים להליכה מהירה… אני חייב להתעצבן אבל ממשיכים מיד.
יאללה – אי אפשר בלי "קולטורה" וכל כמה רחובות להקה שונה: כלי נשיפה, תופים, ברזילאי, משאית עם הרכב רוק, תזמורת ילדים, די-ג'יי, לא נגמר… אני מתחיל להשתדל ליהנות כי נכנסנו לקטע הריצה על גדות הנהר. מרחוק רואים את האייפל הענק (ק"מ 29).
ק"מ 29 – מגדל אייפל
חולפים ע"פ כל המפורסמות: ה"נוטרדם" ו"אורסיי" ו"פסל החרות" ורצים ורצים ופה כבר נגמרה ההנאה! ופתאום צעקות העידוד של דלית, הילה, פטי ויהודית מחזירות אותי לחיים… בשבילם אני אחייך כאילו אני רץ 10, זריקת עידוד לנשמה והלך הכיף… מתחיל הסבל.
ק"מ 34 – מגרשי הטניס הענקיים של ה"רולנגארוס" והכול כבר כואב באמת !!! אבל במרתון, כמו במרתון – לא מוותר, לא לקצב ולא למחשבות. אני רק רואה קדימה, לא מעודדות ולא אנשים, מתחיל להיות חם על באמת ואיפה, לכל הרוחות, המים?
מגיע לק"מ ה – 36, עליה אחרונה אמיתית באזור ההיפודרום (גבעה קטנה של 500 מטר…) ונכנסים ליער "בולון". איזה יופי פה – ביום רגיל זה מדהים, בדקה הזו – לא כל כך … רצים מסביבי הולכים ורצים, המון – הולכים ורצים "ווק-ראן", כבוד גדול אליהם – הם יסיימו את המרתון, יתהפך העולם.
אני מציץ בגרמין – צריך להגביר קצת בשביל לעמוד בתוכנית. מאיפה בדיוק ניתן? עוד 5 ק"מ ו – 200 מטר, זה כלום אבל זה המון: לפחות עוד 23 דק' בסבל! היער היפיפה הזה לא נגמר, אני מפסיק לאהוב אותו ולא רוצה לראות אותו יותר.. עוד סיבוב ועוד פניה ואני רואה על רקע הנוף את "שער הניצחון". יש!!! אני כמעט בסיום!
ואז "בום" צרפתי נכנס בי מאחורה, כמעט אני על הכביש, מתייצב והתאומים שלי מתכווצים כמו 2 אבנים… לא יכול לזוז! 200 מטר נשארו… קודם כל אני מקלל אותו, חבל על הזמן ( לפחות שיגיד סליחה, משהו – אבל הוא בטוח לא עשה זאת בכוונה) ואח"כ אני מניע ומניע וממשיך לרוץ ולרוץ והכול תקין… וסיימתי, ישששש!!!!
רון הגיע וניצן קצת אחריו. אנחנו מתחבקים חזק ואין מה לדבר: כל מילה מיותרת !!!
חבל, חבל שנגמר! אבל זה סופם של דברים "סופר טובים". במשימה בגדול – עמדנו באופן חלקי לחלוטין. אלא אינם היעדים והזמנים שתכננו שנעשה, חבל… לכן, חייבים לקבוע כבר עכשיו את היעד הבא בתור.
להתראות במטרה הבאה! כבר למדנו שבלי מטרות אין מה לקום מוקדם בבוקר, אפשר לישון בשבת עד 10…
אבל אנחנו לא מסוגלים! ניצן רוצה לחזור לאימונים כבר בשישי הקרוב – אני מרגיע קצת… רון הקמב"ץ כבר החליט בשבילנו: מרתון ברצלונה 25.03.12 יאללה להזמין חדרים…
