מאת:אורי דרש
ההכנות
כדי לא להלאות אתכם יותר מדי, אני אפתח אם מספרים. המטרה המוצהרת שלי למרתון פאריס השנה הייתה לרוץ את המרתון בקצב מהיר מ-4:00 דקות לק"מ, או 2:48:47 ש'. המטרה האופטימית דיברה על 2:45 ש', והמטרה הפסימית הייתה שיפור השיא האישי (2:59:54). לשם כך, רצתי מתחילת השנה ועד המרתון כ-1300 ק"מ באימונים. למעט מספר תקלות בשלב החידוד (מספר כאבים שונים שפגעו יותר בביטחון העצמי מאשר ביכולת), תוכנית האימונים התבצעה כמתוכנן, ומירוצי ההכנה העידו שאני נמצא בכושר המצופה. התחזית ליום המירוץ הייתה ליום קר ביותר (כ-4 מעלות בזמן הזינוק), אולם בסופו של דבר החלטתי לרוץ בבגדים קצרים – החלטה שהתבררה כנכונה. תכנון המירוץ שלי היה לעשות את חצי הדרך ב-1:24 ש', ולנסות לבצע נגטיב ספליט כאשר בכל מקרה יווצר מרווח זמן מסוים למקרה שתקל בבעיות במהלך המירוץ.
מספר מילים בנושא הארגון. צריך לראות בשביך להבין מה זה אומר מירוץ של 35,000 רצים. וארגון של מירוץ כזה לכל פרטיו, כולל תערוכת המירוץ ומסיבת פסטה (לפי המארגנים ל-22,000 רצים) שבה לא מחכים בתור יותר מ-3 דקות, הוא דבר מדהים מבחינת מימדיו. אמנם אין לי אירוע אחר באותו סדר גודל להשוות אליו את הארגון של מרתון פאריס, אבל בעיני מדובר במבצע לוגיסטי מדהים שעבר בהצלחה, ונתן חווית ריצה מעולה.
המירוץ
ק"מ 1-10 – "צפוף פה, צפוף".
אפשר להגיד שהדבר היחיד בארץ שמזכיר את הזינוק של מרתון פאריס זה הזינוק של מירוץ רעננה, אבל יש הבדל אחד – בפאריס אין דחיפות, וכולם יודעים את מקומם. בכל זאת היה צפוף, ובכל זאת פתחתי מעט מהר מהמתוכנן. חמשת הק"מ הראשונים מאוד נעימים ואני רץ בקצב מעט איטי מזרם הרצים שרץ לידי, ועדיין 5 ק"מ ב-19:32 ד'. העידוד בצידי הדרך לא ממש מדהים (הוא נהיה מדהים רק בשלושה-ארבעה מקומות לאורך המסלול), אבל הוא לא בר השוואה לשום דבר שהיה מוכר לי עד עכשיו, וכמות הלהקות שמנגנות לאורך המסלול מדהימה. תחנת האוכל וכמות הצופים שבכיכר הבסטיליה עוזרים לי לייצב את הקצב, ואני מסיים 10 ק"מ ב-39:31 – מהיר מהקצב המתוכנן בכ-20 שניות.
ק"מ 10-21 – "אז ככה רצים מרתון…"
עד הק"מ העשירי, פחות או יותר התחלתי להכיר את קבוצת הרצים שאיתי. אני ממוקם במקום ה-858 (לא ספרתי, זה המארגנים 😉 ). עד הק"מ ה-16 אני שומר על קצב מדויק של 3:59 לק"מ. (15 ק"מ ב-59:25). יכול להיות שהבנתי את הקטע של הריצה הזו? אולי בערך, אבל בעקבות ק"מ איטי מעט בק"מ ה-17, אני מאיץ בכמה שניות לק"מ. אלה הקילומטרים הקשים לי ביותר מבחינה מנטלית. מצד אחד, אני כבר לא רענן כמו בפתיחה, ומצד שני הדרך עוד ארוכה. קצת לפני חצי הדרך מתחיל הקטע המדהים של הקהל. נתיב הריצה מצטמצם לכשני מטרים, כאשר משני הצדדים המוני אנשים מעודדים וצועקים – התמונה מזכירה מעט את קטעי ההרים בטור דה-פראנס כאשר הקהל ממש נכנס למסלול הרכיבה. אני מסיים את חצי המרחק ב-1:23:30 (מהיר בחצי דקה מהתכנון, ובמקום 741).
ק"מ 21-27 – "עכשיו? לא, עדיין לא…"
קבוצת הרצים שבא אני נמצא מתחילה להאיץ טיפה. אני ממשיך לשמור על קצב לפי דופק של 160 בערך, ונותן להם להתרחק מעט – אל תדאגו, אני לא לבד – יש רצים מאחורי. אני כל הזמן חושב, "חכה, זה עדיין לא התחיל – יש לך עוד זמן". אני מתחיל להרגיש מעט עייפות ברגליים, ועושה מעט תרגילים כגון שינויים בקצב הצעדים, או הרמת ברכיים קלה, כדי לשמור על רעננות. אני מסיים 25 ק"מ ב-1:38:52. בק"מ ה-27 (לדעתי הטעות היחידה בתכנון המסלול, כיוון שאנו נכנסים למנהרה במקום לרוץ ליד הלובר) אני מתחיל להרגיש כאב קל בברך שמאל. כיוון שאני מכיר את הכאב הזה אני מאט טיפה (4:12 בק"מ הזה) ומחכה שהכאב יעבור.
ק"מ 27-35 – "מורידים את הפטיש"
עכשיו הזמן לראות מה שווים האימונים. אני מוותר על הבקרה של הדופק והולך לפי תחושה (הדופק עולה ל-170). הקצב עכשיו הוא 3:50 לק"מ ואני מתחיל לעקוף רצים. אני מגיע לק"מ ה-30 ב-1:58:39 (מקום 599) ומתחיל לעקוף עשרות רצים. כולם נראים לי כרגע כאילו הם הולכים בפארק – ומדובר על רצים טובים ומאומנים, שרצו עד עכשיו 30 ק"מ בקצב של פחות מ-4 דקות. אני עוקף רצים מימין ומשמאל, בקבוצות ובבודדים. ההרגשה שזה נותן היא מדהימה. פתאום אני מבין מה היו שווים כל האימונים. אני שומר את הקצב המהיר עד הקילומטר ה-35 (2:17:51 – 5 ק"מ ב-19:12 – המהירים ביותר שלי במרוץ).
ק"מ 35-42 – "זה מרוץ של רגליים" (המנטרה שליוותה אותי בחודש האימונים האחרון)
"הקילומטרים שלנו הם כמו המעשים הטובים – ביום הדין, הם הדבר היחיד שעומד לזכותנו" (יום כיפור תשס"ה – ריצה ארוכה של 28 ק"מ).זהו, הגעתי אל הקיר. יש רק שני הבדלים ממרתונים קודמים. האחד הוא שהגעתי אליו הרבה יותר מאוחר, והשני הוא שזה כאב הרבה פחות. נכון, אני מרגיש הרבה פחות דינאמי וגמיש, וגם הארבע ראשי מתחיל לכאוב. אני מקצר את הצעדים ומעלה את הקצב שלהם כדי לא לאבד זמן. אני עדיין עוקף רצים למזלי ומשתמש בפגם הפסיכולוגי שלי – אני לא יכול לראות מישהו רץ לפני בלי לנסות ולעקוף אותו. אני קצת סובל, אבל חושב על כמה מצבי טוב ביחס לאחרים. למרות הכאבים, פרט לק"מ ה-37 (העלייה הכי קשה במרוץ), אני לא רץ אף ק"מ לאט יותר מ-4 דקות ומגיע לק"מ ה-40 אחרי 2:37:49. אני מכיר את הקטע הזה במסלול, כי רק אתמול בבוקר עשיתי אותו בהליכה (ותודה מכל הלב לנחשון שוחט על העצה הזאת – זה הפך את כל הקטע האחרון למשחק ילדים מבחינה פסיכולוגית). כאן אני רוצה להוסיף נקודה חשובה. אם הייתי רץ תוצאה כזו במרתון טבריה האחרון, הייתי מסיים במקום ה-22, כ-400 מטר אחרי הרצה שלפני (נילי אברמסקי) וכ-500 מטר לפני הרץ שאחרי (דניאל קרן). בפאריס, עקפתי ב-12 הק"מ האחרונים 250 רצים. בממוצע, כל 50 מטר עקפתי רץ, ולא הייתי לבד במשך כל הריצה – האפקט הפסיכולוגי של זה הוא עצום. בעיקר כשקשה – אתה פשוט לא יכול להישבר כשאתה רואה את כולם נאבקים מסביבך.
עכשיו אני סופר קילומטרים וזמן לאחור אל קו הסיום. בישורת האחרונה אני שומע את הכרוז נפרד מהקהל. אני מסמן לקהל שעכשיו זה זמן מצוין להריע, והוא מגיב מצוין. קו הזינוק מתקרב בצעדי ענק, וזהו. אני עוצר את השעון על 2:46:25(מקום 349). שיפור של 13:29 דקות לשיא הקודם שלי. רצתי נגטיב ספליט של 35 שניות, ועכשיו לא בא לי לזוז. אני זז בכל אופן לאוהל המסאז'ים, ומשם לאכול משהו ולהחליף בגדים. אני מתיישב על המדרכה ומחפש לראות ישראלים נוספים. אין שום סיכוי. בין ים השכמיות הכתומות שנע לעברי, אני לא מזהה אף אחד. לאחר כחצי שעה, אני מקים את עצמי ומתחיל לצאת. הריח של ההמבורגרים ביציאה משטח הכינוס משגע אותי. אני מחזיק מעמד במשך כמה דוכנים, ואז יורד על סנדוויץ' של המבורגר צ'יפס ובצל – היום מגיע לי.
סיכום
תודה לכל מי שתמך עודד ועזר בין בעיצה או בהתעניינות. למרות שלא ראיתי אף אחד, לא הרגשתי לבד לרגע.
