מאת:מוטי בן עטיה

מוטי בן עטייה, משתף אותנו בסיפורו האישי, על הדרך להגשמת חלום שהחל בראשית 2003 והסתיים 3 שנים מאוחר יותר על קו הסיום של מרתון פאריז – והכל בזכות כתבה קטנה שקרא בשוונג

מרץ 2003: שם הכל התחיל, כתבה נהדרת בשוונג על לילה פרנקל שסיימה את

המרתון הראשון בחייה בהצלחה (לונדון)
. היא כמובן לא מכירה אותי, אבל משהו בדבריה גרם לי להאמין שגם אני יכול. התכנון היה על טבריה.
מאי 2003: משהו למעלה החליט שבמרתון טבריה אני כבא לא אהיה! חטפתי מחלה שהשביתה אותי לארבעה חודשים. קרוב לחצי שנה לקח לי עד שחזרתי למסלול הריצה (אם אפשר לקרוא לזה ריצה…), לא נורא כל ירידה נועדה לעלייה יותר גדולה שתבוא. טבריה 2003 Out, לונדון 2004 In.
אפריל 2004: לא רצתי בלונדון, קניתי אופני כביש עברתי לטריאטלון נהניתי מכל רגע וזנחתי במקצת את החלום הישן. לונדון מחכה לי, אולי בשנה הבאה.
יולי 2004: בני השני נולד. תענוג גדול ביום, בלילה קצת פחות… אבל התכנון על 2005 נשאר בעינו, בשינוי קטן – לונדון הפכה לפאריז.

לונדון הפכה לפאריז – Paris Marathon

נובמבר 2004: רגע לפני ההרשמה אני מבין שלא אוכל לעמוד בתוכנית האימונים, חוסר השינה בלילה (רק הורים לפעוטות יבינו…) גורם לי להבין שחבל שאנסה למתוח את הגבול יותר מדי. תוכנית האימונים לא קלה, והנשמה הקטנה שזה עתה נוספה למשפחתנו דורשת יחס מיוחד. פאריז סלחי לי, ניפגש ב- 2006.
נובמבר 2005: אחרי שיחה עם גלי (אשתי שתחיה) נרשמתי למרתון הראשון בחיי! פה מגיע הטיפ הראשון: לנשואים שביננו – עדיף קודם שיהיה אישור מהאישה, תוכנית האימונים למרתון גוזלת זמן איכות מהמשפחה ובלי הקרבה, כן הקרבה, של בת/בן זוג יהיה קשה להגיע לקו הסיום.
למניעת פגיעות מיותרות נקנו 2 זוגות נעליים, ונקבע תור לאורטופד (עדיף ללכת לאורטופד כשהכל תקין עדיין).
דצמבר 2005: ראשיתה של תוכנית האימונים האתר של Hal Higdon נותנת את הרקע הדרוש כדי לסיים בהצלחה (http://www.halhigdon.com). ההתחלה נראת לא קשה במיוחד…
ינואר-פברואר 2006: הריצות מתארכות משבוע לשבוע, מחסום החצי מרתון נשבר כבר, אך עדיין אין לי מושג איך אגיע לריצות הארוכות באמת (32 ו-35 ק"מ). ממשיך לדבוק בתוכנית ומקווה לטוב.
מרץ 2006: המטרה המקורית הייתה 4 שעות. עמדתי בקצב (5:40 לק"מ) אבל דווקא בשני המבחנים החשובים נכשלתי, בשתי הריצות הארוכות חרגתי ב-4 דקות מהזמן המתוכנן, היו אומנם גורמים ששיחקו לטובתי כמו מסלול קשה יותר נשיאת האוכל וחציית צומת מרומזר פה ושם אבל בכל זאת הבנתי שחלום הארבע שעות מתחיל להתפוגג.

בתור לקבלת מספר חזה, צ'יפ ושאר הפתעות

מגיעים לפאריז
אפריל 2006: ב-7 לאפריל טסנו לעיר האורות (הכרטיס והמלון הוזמנו כבר בדצמבר) כשמאחורי כ-600 ק"מ של ריצה ומאות חזרות של תרגילי כח לחיזוק הרגליים. צמודה אלי המעודדת והמאמנת הראשית שלי- גלי (אישתי), ממנה קיבלתי לאורך כל הדרך תמיכה מלאה, בסוף כל יום עברתי אצלה מסדר: "כמה ק"מ רצת היום?" ואוי ואבוי אם זייפתי והורדתי ק"מ או שניים. כל פספוס של אימון (לא היו הרבה כאלו) היה צריך להתקבל עם סיבה מוצדקת, היו רגעים שהרגשתי כאילו Hal Higdon שלח לביתי מאמן אישי שלא מוותר ולו לרגע!!
8 אפריל: מגיעים ל-Marathon Expo. גני התערוכה של פאריז הקדישו ביתן שלם למרתון: בקומה הראשונה חלוקת מספרים ותיקים: עשרות עמדות מחכות רק לנו הרצים. הגעתי לעמדה שמעליה היה כתוב 33000-34000 קיבלתי חולצה ועוד מספר מזכרות ומשם עברנו לקומה השנייה. עשרות דוכנים של מיטב חברות הספורט: ביגוד הנעלה ומזון. איזה הפנינג נהדר, איזה כיף, אחרי חודשים של אימונים סיזיפים אני מתחיל לקבל תמורה רגשית (ועדיין לא רצתי צעד אחד).

כלובי ההזנקה – תוך 9 דקי הגעתי לקו הזינוק

9 אפריל: היום הגדול הגיע, קמתי ב-5:00 בבוקר (שעתיים לפני התכנון). אחרי אירגון וסידור כל הדברים (כל דקה אני מוצא את עצמי בודק שהצ'יפ עליי) יצאנו לכיוון המטרו. במטרו כולם נראים כמוני, נעלי ספורט טרנינג וחולצות מנדפות זיעה. יוצאים בשער הניצחון ובום.. אני מנסה לעכל את מה שאני רואה: שער הניצחון מוקף באלפי רצים מתחממים, מוזיקה קיצבית וכרוז שממלמל הודעות בצרפתית (אני לא מבין מילה ממה שהוא אומר). צריך לעבור 4 חודשים של אימונים כדי להבין כמה זה מרגש. אחרי חימום קל אני נפרד לשלום מהמאמנת האישית שלי נכנס לאזור שלי וממתין לזינוק.

הריצה:
יריית הזינוק נשמעת בקושי ואנחנו עומדים ומחכים, בינתיים המוני רצים מתחילים להתקלף מהביגוד החם ולזרוק אותו לעבר הקהל! אני עומד המום כשמעלי עפים סוודרים ניילונים חולצות וטרינינגים שחיממו עד לפני רגע את הרצים. אני, אני לא חשבתי על זה, פשטתי את הבגדים החמים לפני שניכנסתי לאזור הסגור וקפאתי לי עד לתחילת הריצה… בינתיים מתחילים לנוע באיטיות לעבר קו הזינוק אחרי 9 וחצי דקות אני מוצא את עצמי עובר מעל קו הזינוק, מאפס שעון תפילה קטנה והנה 2 הרגליים באוויר.

שאריות משדה הקרב

5 ק"מ: התרגשות הגדולה יורדת לרמות נורמליות יותר והנה כבר מגיעה תחנת האכלה ראשונה, חוויה קולינרית, דוכן אחד באורך של כ 100 מטר ועליו בננות, תפוזים, פרות יבשים, מיים ומשקאות איזוטונים.לקחתי איתי וופל למקרה חרום אבל לפי התוכנית בכל תחנה אני אמור לאכול קצת כדי שה'קיר' לא יהיה מנת חלקי. לאורך התחנה אני הולך ואוכל ולקראת הסוף לוקח בקבוק מים ושוב חוזר לריצה.
5-10 ק"מ: השלפוחית מתחילה ללחוץ ולהגיע ליער בולון (בסביבות הק"מ ה-20) לא אגיע… אני מוצא את עצמי מטיל את מימי עם עוד מספר רצים מסביבי בצידי הרחוב, לא נעים, לא נורא. בתחנת האכלה הגדלתי ואכלתי בננה שלמה וחצי תפוז. הקצב: עדיין לפי התכנון.
10-20 ק"מ: הכל הולך כמתוכנן, החיוך עדיין מרוח על הפנים. בדרך, כל 500 מטר אנו חולפים על פני תזמורות ססגוניות (ג'ז, ברזילאי, סלסה, דנס, קלאסי אירי ועוד), בין תזמורת לתזמורת אני עובר על פני אנשים מדהימים שבאו לא רק לרוץ: בק"מ ה-17 אני פוגש רץ בלבוש אסיר עם שלשלת קשורה לרגלו ומחוברת לכדור! בק"מ ה-19 אני חולף על פני רץ בתלבושת מלצר עם מגש ועליו כוס!!! בדרך ראיתי רץ בלבוש פרה, אחד אחר תרנגול ואחד שרץ בלבוש יווני עתיק עם טוגה ולפיד בוער ביד. בקיצור אפשר לסיים מרתון גם בלי חולצה מנדפת.
20-28 ק"מ: הרגליים שולחות איתותים ראשונים, הברכיים מודיעות על קיומם!
28-32 ק"מ: הקילומטרים הקשים ביותר בריצה ועמם מגיע הספק בקשר לסיום קיים, כל איבר בפלג הגוף התחתון מורגש הייטב, אבל העידוד בצידי הדרכים ממשיך ונותן את מה שהכאב לוקח.
32-40 ק"מ: את ה'קיר' לא פגשתי . אחרי המיני משברון בקילומטרים הקודמים החלטתי שאני מגביר קצב, ככל שהריצה מתקדמת, מתקרבים לקילומטר ה-40, והסבירות שאסיים גדלה ועמה עולה גם הקצב. בדרך מתחילים לראות את החלקים הפחות נעימים של ריצת המרתון: רצים נעצרים בצד, מי בגלל תשישות (עד כדי אפיסת כוחות) ומי בגלל שרירים תפוסים. תחנות העזרה ראשונה שפזורות בק"מ ה-30, 35, ו40 קולטת אותם ונותנות טיפול ראשוני, חלקם נראים עם פרצוף מאוכזב ומבינים שלא יסיימו ואחרים נחושים יותר (ופגועים פחות) נחושים להמשיך.
40-42: כבר ברור לי שאני מסיים את הריצה, הקצב מתגבר והחששות הגדולים התפוגגו ונעלמו להם. בשארית הכח שעוד נותר לי אני מגדיל צעדים ושוכח את הכאבים העזים ברגליים.
זהו אני על קו הסיום, החיוך נמרח מאוזן לאוזן.
3 שנים של ציפייה, 4 חודשים של אימונים לא קלים, ו-4 שעות של מאמץ,
הגיעו לקיצם, שווה כל רגע.
תוצאה 3:56:31 ש', כשלוש וחצי דקות טוב יותר מזמן המטרה.

שווה כל רגע

ואי אפשר בלי תודות לגלי- אשתי והמאמנת האישית שלי, שבלעדי התמיכה שלה באמונים וההקרבה שלה, לא הייתי מתחיל בכלל וכמובן Hal Higdon: תוכניות אימונים שעובדות, עכשיו במרתון ולפני שנתיים בחצי מרתון בעין-גדי. ואחרונה חביבה לילה פרנקל: את לא מכרה אותי אבל את היית זאת שבזכותה האמנתי שזה אפשרי.

רוצים לכתוב למוטי – נסו כאן
מרתון פאריז