מאת:אפרת שמש
פברואר 2004, השעה 04:00 אצלי ו 21:00 אצלו במונטריאול, הטלפון מצלצל: "תני לי את מספר הדרכון שלך, אני רושם אותנו למרתון דיסני באורלנדו". מה הוא רוצה בשעה כזאת? ותוך כדי שינה אני מוסרת פרטים. לחשוב שהאיש הזה, שי, 90 ק"ג של שרירים, לא הסכים לרוץ יותר מ- 10 ק"מ מחשש שירזה והצהיר שהוא רוצה להיות הרץ הכי כבד הכי מהיר (39 דק' זה לא רע למסת שרירים שכזאת). אבל, כחלק מהחיזור אחרי, בטבריה 2003 שי ליווה אותי על אופניים ובטבריה 2004 התאמן לבדו במונטריאול ובא לרוץ איתי, כתף לכתף, ואני לא ידעתי על כך…
אז נרשמנו לדיסני, זה נראה רחוק מאד. אבל, כמה דברים חשובים ביותר לא ידעתי…ראשית למרתון בינואר אף אחד לא מתאמן במונטריאול, מינוס 20 מעלות וקרח על הכבישים, רק ישראלית כמוני לא מבינה את המשמעות. שנית, הזינוק למרתון הוא בשעה 06:00 (בבוקר, בבוקר) ושלישית, יכול להיות מאד חם באורלנדו, פלורידה בינואר…
העונה החלה עם ציפיות גבוהות, אחרי 3:51:15 בטבריה רציתי מאד תוצאה לבוסטון (3:40) דבר שנראה לכאורה מאד ראלי. הגעתי למונטריאול באוגוסט 04 מקיץ בלהות בישראל לקיץ אביבי וקריר במונטריאול, התחלתי לנשום, לרוץ בפארקים, חוץ מהגעגועים לקבוצה שלי "רצי רמה"ש" ולרוח החיה, זהבה שמואלי, השתלבתי די טוב בקבוצת הריצה במונטריאול. המאמן, דוריס, ( רץ 2-3 מרתונים בשנה, כולם מתחת ל: 2:40 ) עשה לי מבחנים והיה אופטימי, אבל התעקש שאקפיד על הריצות הארוכות עפ"י דופק שהוא יקבע.
עונת אימונים לא טובה, מסיבות שרובן תלויות בי בנוסף לחורף קשה וקור עז הגעתי לא כל כך מוכנה למרתון. הפשרה היתה 3:45, נוותר על בוסטון (גם כך זה באפריל).
עצה מספר אחת לרץ מרתון שצריך להגיע רחוק: אל תגיעו יום לפני המרוץ, לפחות יומיים, אין לדעת מה יקרה. אנחנו טסנו בשבת בבוקר והמרתון בראשון בבוקר!!!
שבת שהתחילה בשעה 03:00 בבוקר, החלפת טיסה , מטוס שעוכב על הקרקע כמעט 3 שעות ללא מים ומזון לנוסעים, מזוודה (עם האוכל ומירב הציוד) שלא הגיעה, לא שברו אותנו ונסענו במהרה לתערוכה לאסוף את המספרים שלנו.
עצה מספר שתיים: תמיד, אבל תמיד, קחו איתכם את הציוד למרתון בתיק היד לטיסה עצמה, תחסכו עצבים, כסף ולחץ לא יתואר עד שהמזוודה תגיע…
התערוכה והרישום התקיימו במרכז הספורט Walt Disney World סדר וארגון מופתי קיבלו את הבאים, אנשי דיסני והמתנדבים מונחים לחייך כל הזמן ולעזור ככל שניתן לפונים.
התערוכה בינונית בגודלה ומחירים סבירים במיוחד. קינחנו בארוחת פסטה שעלותה סמלית וחזרנו למלון, עייפים ביותר, עם כמה פחמימות חסרות.
הבוקר הגיע או יותר נכון, אמצע הלילה, 03:00 בבוקר, ואנחנו מסתכלים אחד על השני, אולי נוותר? מה פתאום, הרי כולם אומרים שמרתון דיסני הוא עם האווירה הטובה ביותר והארגון הטוב ביותר. הולכים לראות מה קורה שם…
אפילו המלון פתח את הקפיטריה בשעה 3 בבוקר, נשים נחמדות מציעות לי למלא עוד כמה בקבוקי מים קרים שיהיה לי להמשך היום. אנו עולים לאוטובוס שמוביל את אלפי הרצים לנקודת הזינוק, להזכירכם, עדין חושך מוחלט ורק האורות המהבהבים, הפקקים באמצע פארק דיסני והבובות של מיקי ודונלד מאירים את דרכנו למסור את השקיות עם הציוד האישי…
התכנסנו למסלול של המרתוניסטים בעוד לאנשי החצי מסלול זינוק משלהם אשר יתמזג בשלנו מאוחר יותר. שירת ההמנון האמריקאי גרמה לי להתרגשות קלה ובלב שרתי התקווה.
בשעה 06:00 בדיוק, לא שנייה אחרי, מיקי ודונלד מזניקים את המרוץ בלוויית זיקוקים…
עדין חושך ואנחנו כבר רצים, בוקר קריר ונעים, בכל מייל תקליטן, להקה או תזמורת שמברכת אותנו "ברוך השם" על כל מייל. מה שהדהים שכבר במייל הראשון יש הלכים וזה נפלא, המרתון כאן הוא פעילות חברתית לכל העם, כולם יכולים ובאים.
המסלול עובר בחלקים היפים (והלא יפים) של דיסני. בMagic Kingdom , M.G.M העובדים עומדים במדי העבודה בשעה 06:00 ומעודדים את הרצים, מאיפה האנרגיות האלה לחייך כל הזמן?
מההתחלה רגליי לא מבשרות טובות, העייפות מורגשת כבר מהמייל החמישי ובמייל השישי אני רוצה (בלב) להפסיק, איך אני אסיים עוד כמעט 30 ק"מ? במייל ה-10 אני משכנעת את שי, שנראה ערני וחזק להמשיך הלאה, "חכה לי בסוף" אני מבקשת. הסוף עוד כל כך רחוק.
אבל המון אנשים נותנים לי כוח, תחנות שתייה ענקיות עם מאות מתנדבים מחזיקים עבורי את הכוס ומכריזים בכל רם האם יש בתוכה מים או משקה איזוטוני, שחס וחלילה לא אתבלבל. תחנות אכילה עם בננות מקולפות מחולקות לחצאים מושטות ליד, שוקולד מקולף בקצה, תפוז מחולק לרבעים, ג'לים עם קופאין או בלי, סוכריות והמון חיוכים ואהבה. "את נראית טוב מותק", "אין עוד הרבה מותק" ו"אנחנו מצטערים על השמש…"
אבל אני חושבת בלב, על מה אתם מצטערים, הארגון מדהים, המסלול מדהים, האוכל, מזג האויר, האוירה, הכל מדהים, זו רק אני מתקשה הבוקר…
אני חושבת בלב, לכי על 3:50, כבר הוכחת לעצמך שאת מסוגלת לזה. עד האמצע אני בקצב הזה ומשם חלה ההידרדרות…לכי על 4 שעות…לזה את בטוח מסוגלת…
אבל הגוף שלי בוגד בי והרגליים מבקשות "רק רגע תעצרי, תני לנו לנוח רק רגע ואחרי זה נמשיך…"
"שקרניות", אני נוזפת בהן, "אני יודעת שאם עוצרים אז אי אפשר להמשיך…"
ואני חושבת בלבי, הרי זה נכון שאנחנו סובלים בריצה, אז למה בפורום Shvoong כעסו עליי?
אני מודה, אני סובלת אבל נהנית מהסבל…
ופתאום, ליד להקת נשמה שחורה, אחת הזמרות קוראות בשמי שמודפס על המספר, בהגייה מעוותת. סוף סוף מישהו מספיק אמיץ לנסות להגות את שמי.
איפה זהבה שמואלי? אני שואלת. איפה הרעננים, איפה רצי רמה"ש שיחכו לי בקילומטר השלושים ויעזרו לי עד הסוף …?
בקילומטר השלושים וחמש קורה לי דבר נפלא. התחלתי לחשוב מה עשיתי לא טוב בתקופת האימונים הזו שאוכל לשפר למרתון הבא. ושמישהו יגיד לי שזו לא מחלה קשה. אני סובלת מתחילת המרתון וחושבת על המרתון הבא, זה יותר מנפלא.
מרחוק אני רואה את הסיום, אני נרגשת, ניצחתי את הגוף שלי, עכשיו הוא יקשיב לי. הוכחתי לו שאני יותר חזקה ממנו.
הכרוז מתקרב אליי ומכריז על המספר, אני שואלת אותו האם האיפור שלי בסדר (לפני הפוטו פיניש), הוא צוחק וקורא ברמקול "את נראית נפלא מותק, סיימת מרתון…"
אני חוצה את קו הסיום בזמן 04:11 ומרימה ידיים כמו מישהי שעשתה 02:50. אני נרגשת, מזילה דמעה ומודה לגוף שלי שלא נכנע.
איש נחמד מתכופף על ברכיו ומסיר מנעליי את הצ'יפ, אישה נחמדה מציעה לכסות אותי בשמיכה ואחר תולה על צווארי מדליה מדהימה, שי כבר כאן מצלם אותי. שי סיים בזמן של 03:47 ועם מלאיי של תמונות עם מיס פיגי, קרמיט, דונלד דאק ומיקי מאוס, היה לו זמן לעצור להצטלם…
הוא מציין שהיה לו קשה ושלא אבלבל את המוח על המרתון הבא, כבר התחתנת איתי, אני לא צריך להרשים אותך יותר…
לשנה הבאה הקבוצה במונטריאול מתלבטת בין ניו יורק, בודפשט וברלין. הודעתי שלברלין אני לא באה. גם אחרי שלושה מרתונים אין לי הכוח הנפשי לרוץ מרתון על אדמה גרמניה, עוד לא.
אני מתגעגעת לטבריה, לאינטימיות, להכרות עם כל הרצים, לראות את נילי באה מולי ומשדרת אנרגיות ולריח הפלאפל בישורת האחרונה…אין כמו בבית
