מאת:דורון קינר וסרגיי צ'רניאבסקי

מרתון הניווט השני עבר בהצלחה רבה!
מי כמוני כרץ מרתון מכיר את הכאבים הללו בסוף מרתון רגיל. אבל הפעם זה היה אחרת. הכאבים אולי היו אותם הכאבים, אך הדרך להשגתם, היתה רצופת מכשולים טבעיים שהיה עלינו לעקוף, לעלות בואדיות ולרדת בשלוחות, לחצות סבכי יער, לטפס על מצוקים או להבדיל לרדת במדרונות תלולים, שלא לומר – להתגלגל למטה בצרחות, שריר התאומים שלי נתפס…
כן, זה לא היה קל בלשון המעטה. זה היה מאתגר ואלמלא דרבון הדדי שלי ומבן הזוג, ספק אם היינו מגיעים בדיוק כל כך פנטסטי של שתי דקות לפני הסיום, בסיומן של שבע שעות מפרכות. אם היינו מאחרים בשתי דקות, היינו מפסידים נקודות שהזענו קשות בהשגתן.

אז מהו מרתון הרים?
פעילות אתגרית קבוצתית בטבע עם יכולת התמצאות. כל חוליה (2-5 איש) מנסה לאסוף ניקוד רב ככל האפשר בזמן מוקצב. מרתון ניווט הרים נקרא Rogain (Rugged Outdoor Group Activity Involving Navigation ).
ספורט הרוגיין נולד באוסטרליה ומשם התפשט למדינות, צפון אמריקה, ואירופה. תחרות "קלאסית" היא למשך 24 שעות, על פני שטח של 200 קמ"ר ויותר, ומאפשרת חזרה לנקודת היציאה למנוחה ואוכל במהלך הניווט.
זהו גם ספורט עממי, ואין כל מחויבות לרוץ או לנצל את כל הזמן של התחרות.

מרתון הניווט התקיים השנה ביערות שפלת יהודה. המשתתפים נעזרו במפה מיוחדת ומפורטת בקנה-מידה 1:25,000 וקווי גובה של 10 מטר שמבוססת על מפות ניווט ספורטיבי של האזור: אשתאול, תל צרעה, תעוז, מצפה הראל ועל מיפוי מיוחד לקראת התחרות.
אין מסלול מוגדר ואין לחץ של קהל צופים. על מנת להגיע לנקודות הביקורת, כל קבוצה נעה בקצב שלה, הכתיבה לעצמה את זמני המנוחה ואת המרחק אותו רצתה לעבור. ניצחה הקבוצה שצברה את מירב הנקודות במשך 7 שעות. הקבוצות נחלקו לקטגוריות שונות בהתאם להרכבן.

במקביל נערך מרתון ניווט אופניים במתכונת זהה, עם זמן מוקצב של 5 שעות.
בשנת 2005 התקיים מרתון ההרים הראשון בישראל באזור הצפון, הקבוצה המנצחת בקטגוריה הכללית עברה כמעט 60 ק"מ במהלך התחרות וצברה את הניקוד הגבוהה ביותר.
זו השנה השנייה בלבד, אך כמות הקבוצות השנה, עלתה בהרבה ביחס לשנה שעברה: 84 קבוצות בניווט הרגלי ועוד 38 קבוצות בניווט הרכוב. מזג האוויר היה אידיאלי, לא חם מדי וללא בוץ. צוות מארגן ניהל את היום באופן מקצועי ויעיל ועם גמר התחרות השנייה בלבד, כבר הופקו מן הסתם, לקחים לשנה הבאה בתחום שיפור המפה, קיצור הזמן לילדים ונוער והגדלת מספר הקטגוריות כדי להגביר את התחרותיות ואת ההוגנות.

באחת הקטגוריות שנקראה "רגלי מעורב" זכו זוג נווטים, בעל ואישה – סרגיי ואינסה צ'רניאבסקי. כדי לתת לכם מושג על ניתוח תחרות ניווט בכלל ומרתון הרים בפרט, הרי לכם חלק מן הניתוח הפלסטי שהופיע בפורום של אתר האיגוד לספורט הניווט בישראל:
"אחד הגורמים בבחירת סדר התחנות היה התבליט. בנוסף, המסלול שהיה לנו, שונה מניווט רגיל כי כאן הקושי הוא בחיפוש הנקודה עצמה באמצעות כל מיני טכניקות שאנחנו מכירים כמו נקודת תקיפה, אזימוט וכו. אומנם יש חשיבות מסוימת לבחירת ציר, התגברות על עליה או עקיפה, חיתוך דרך היער או אי ירידה מ"הפסים". ביטוי אגב, שהוביל אותנו לאורך המסלול, לשאוף ולהתקדם ככול האפשר במקביל לקווי הגובה. נראה לי שזה אחד מה-Vים שניתן להכניס ליומן ניתוחי מסלולים. סך הכול מה שזכור לי וגם לרגליים שלי, זה רק שתי עליות רציניות מתחנה 8 לתחנה 18 ומלפני תחנה 7 ועד אחרי תחנה 28, עם לקיחת כיוון לתחנה 6. כל השאר היה סביר או סביל בהתאם לזמן בשטח. לגבי חיתוכים לא צריך להיות נווט כדי לדעת שמרחק הכי קצר בין שתי נקודות הוא… ודווקא כן צריך להיות נווט כדי לדעת שזה לא תמיד נכון.
בדרך כלל מקבלים מפה ברגע הזינוק, אך הפעם קיבלנו מפה חצי שעה מראש כדי לתכנן את ציר ההתקדמות. הסתכלתי ולא הבנתי שום דבר. אחרי התלבטויות רבות נבחר הסדר הבא: 2 , 30 , 1 , 24 , 17 , 13 , 14 , 22 , 8 , 18 , 5 , 15 , 11 , 19 , 6 , 20 , 29 , 21 , 25 וכאן הפסקתי לחבר תחנות עם קווים. על 25 הכרזנו בתור נקודה גורלית, בה נקבל החלטה מה הלאה, אם בכלל. בנוסף סיכמנו שאחרי חמש שעות בשטח, לא משנה איפה אנחנו נמצאים באיזה מצב אנחנו, נתקדם לכיוון הסיום (כדי לא לפספס את טקס הסיום!). השעתיים האחרונות היו אמורות להספיק לנו לחזור מכל חור במפה לקו הסיום, אפילו במצב עייפות. השעה 0730 והנה מגיע הצפצוף ואנו יוצאים לדרך. עוברים תחנה ועוד תחנה וממשיכים הלאה, מזג אוויר, ריח, טבע, מצב רוח טוב, אהובתך לידך… מתי הרוגייין הבא? למה רק פעם בשנה?. רבותיי מי שלא היה בניווטים האלה אין לי מה לדבר איתם.

… "לוקחים" את 18, בשעון קצת מעל שעתיים ויש לנו כבר עשר תחנות. אינסה רצה ללא שעון, כל גרם מיותר במרחק כזה – זה כבר קילוגרם. מגיעים לתחנה 5, אחרי זה 15. המסלול עובר בשטחים פתוחים והשמש עולה גבוה. מתחילים להרגיש עייפות. עוברים ב-11 , 19 , אחרי 6 נכנסים לתחנה "לתדלק". אני שוטף פנים בשירותים של קפטריה וכאשר המים שוטפים את פני, אני מרגיש מלח על השפתיים. בדרך ל-20 אינסה נופלת, ברוך השם – שום דבר רציני. אני אפילו לא ראיתי את זה, הייתי כמה מטרים קדימה יותר. (כן, יש בעלים כאלה אכזריים בעיקר בין הנווטים). בתחנה 20 נקודת משבר ראשונה. אינסה עייפה ושואלת האם אנחנו נספיק ל- 29 ול-21 ואולי יותר טוב לקצר ל 25 ואז להספיק את 9 ו- 23 . פורשים מפה ומסתכלים…. אינסה לא בטוחה שנספיק וחוששת שנאחר ונקבל קנס. גם אני מאוד עייף. אנחנו עוברים להליכה, לרוץ יוצא רק בירידות אבל יש עוד זמן, עוד הרבה זמן.
ליד תחנה 26 פוגשים את דליה הצלמת. היא מרימה ומכוונת את המצלמה שלה עלינו. אנחנו מיד עוברים לריצה ומנסים אפילו לחייך. זאת היתה הריצה האחרונה במסלול… מנקבים את 26 וממשיכים לתחנה 12. עוד פעם נשכבים ומרימים רגליים. אני מרגיש שדם מכל הגוף מגיע לראש והוא מתחיל להתנפח כמו כדור, אז קמים וממשיכים. נזכרתי באיזה מאמר פסיכולוגי שקראתי בזמנו וניסיתי לעודד את אינסה: "העייפות שאת מרגישה, זאת לא עייפות אמיתית אלא אשליה. זאת פשוט תגובה של הגוף שלך לעבודה שאת לא רגילה אליה ובפועל לגוף יש עוד המון כוח כדי להמשיך. תשחררי שרירים, תרגיעי את הנשימה. אל תחשבי על עייפות, תסתכלי מסביב". דיברתי אמנם אליה, אבל בעצמי הייתי צריך את זה לא פחות ממנה. יחד עם העייפות, התחלתי לסבול גם מהחום, והתחננתי לגשם קל או לפחות לעננים. לפנינו, העליה האחרונה. אם נתגבר עליה, יהיה הרבה יותר קל אחר כך. עלינו בקצב מאוד אטי. מצאנו את תחנה 28 ולאט המשכנו ל-16. כאשר ראיתי את התחנה, התפרקתי לגמרי. אינסה הלכה לנקב ואני נשכבתי על אדמה, היא חזרה, נעצרה לידי ואמרה: "הסתכלתי על הכרטיס. יש לנו 24 ניקובים וחסר לנו רק 6 תחנות". זאת הפעם הראשונה שהיא החזיקה אותו בידיים. "נו טוב, עכשיו אני מבטיח לך בשיא הרצינות. עוד שתי תחנות והביתה בלי עליות". בדרך מ-16 ל-27, אשתי פתאם חוזרת לכושר ואומרת לי: אולי נרוץ? אחרי 50 מטר של ה"ריצה" אני מבין שבמקרה שלי זה אבוד. עוברים להליכה, מגיעים ל-27 אני שוכב ונח קצת. היא מנקבת. אנחנו בדרך לתחנה האחרונה 3 וזהו! "עוד קצת סרגיי עוד קצת!" אני מדבר לעצמי, "אלוהים, למה אנחנו עושים את זה לעצמנו?! נשארה לנו עוד חצי שעה, אבל גם לגברים אכזריים יש גבול יכולת. זה כבר מעל ומעבר. צריך להגיע לסיום מתחנה 3… לא לחשוב על שום דבר… רגל ימין ורגל שמאל. רגל ימין רגל שמאל, רגל … סיימנו."

ספורטאים יקרים, אין כמו חוויה אישית. למי שאוהב לרוץ וגם להפעיל קצת את הראש, מוזמן אלינו בשנה הבאה. התחרות פתוחה לכולם. כן… ואפשר "לקחת" את מירוץ המדרגות של עזריאלי בתור אימון. אפילו ביום לפני. תשאלו אותי – בכל פעם שהסתכלתי על חולצת הטריקו שלבשתי ,הבנתי מה באמת פירוש המילים שהיו כתובות עליה: זינוק בעלייה.
ולסיום מילת אזהרה – למרתון הרים צריך להתכונן היטב. בדיוק לפני כל מירוץ אחר שחשוב לכם.

התמונות באדיבות דליה רביד