והפעם רן מחליט שלמרות הקור העז שנכח כאן השבוע, הוא יוצא לרוץ במקום היחיד ש"מתכתב" אצלו עם הקרבה – המצדה. המעגל של שילון
מאת:רן שילון
קרררר וגשום בחוץ! את המגבים ברכב הפעלתי ביציאה מתל אביב דרומה.אני נוהג כבר קרוב לשעתיים והם עדיין בפעולה מלאה. משמאלי הרכס הדרומי של הרי חברון – הר עמשא ויער יתיר מושלגים ויפים, אני פונה שמאלה לתוך ערד ומתחיל להתגלגל לכיוון מצדה. מוריס אלמדיוני מנגן בפסנתר בוירטואוזיות בקולי קולות ברמקולים של האוטו ואני לבדי בכביש המפותל והיפהפה.
השעה קצת לפני תשע בבוקר ואני מפתיע את השומר בכניסה האחורית למצדה. אחרי שיחה קצרה והתלבטות משותפת בנוגע למסלול הריצה, אני מתלבש ויוצא לי לריצת חורף. הטמפרטורות לא עוברות את הספרה הבודדה ולמעשה, הן קרובות יותר לאפס מאשר לדו-ספרתי, אבל בינתיים הגשם נעצר לו למעלה באזור ערד וכשאני יוצא מהרכב, הרוח מקפיאה והעננים בשמיים מאיימים.
את הריצה אני מתחיל בטיפוס חזרה לאורך הכביש – הרקות שלי פועמות בחוזקה – אחרי שלושה ימים של אוויר מזגנים, הגוף מופתע מהכמות האדירה של החמצן. צריך להתרגל מחדש. אני פונה דרומה לשטח אחרי פחות מקילומטר ומתחבר דרך שלוחה צרה שמשני צידיה פעורה תהום עמוקה להר אלעזר. משם, מתחבר לשביל המסומן, יורד לי לאורך שביל שאני מכיר היטב, בואכה ים המלח. ברגע שאני מתחיל את הירידה, הרכס הגבוה שמאחוריי מסתיר את הרוח האימתנית ואני יכול כבר להוריד את השכבה השלישית שלי. אני לבד על ההר. אין נפש חיה מסביב. רק הרוח ואני.
מגיע למטה, עוצר לדקות בודדות, מפתיע את השומרים בכניסה התחתונה למצדה, וחוזר לרוץ – מתחבר לשביל הרץ, המקיף את מצדה מצפון וחוזר לגב ההר. מספיק עוד להגניב ביקור קצר באתר עצמו ומתחיל בדרכי חזרה. כבר שלושה ימים שאי אפשר לרוץ בחוץ. זאת אומרת, אפשר אבל אין כל ערך לריצות אלה ולכן אני מבלה את הימים האחרונים על הטריינר, דבר שלא עשיתי כבר לפחות שנתיים.
אין ברירה, צריך להתאמן והטריינר מהווה תחליף מצויין לריצות שבחוץ. האם זו הדרך הטובה ביותר לאימונים למרתון? אחרי החצי מרתון המדברי הבנתי שבשבילי זו הדרך היחידה. כן, אני יכול להתאמן "שמרני" בצורה המקובלת של לרוץ ולרוץ הרבה, אבל אחרי הריצה במדבר לפני שבועיים, הבנתי שהדרך הזו פשוט לא עובדת עבורי. אני חייב לרוץ מהנשמה, בדיוק כמו שאני אוהב.
ולכן שיניתי את תוכנית האימונים שלי בשבועיים האחרונים – במשך השבוע אני רץ בעיר – רץ קצר ורץ מהר ובסופי השבוע אני רץ כמו שאני באמת אוהב – בהרים. בשישי שעבר רצתי בגליל – מכפר גלעדי למנרה וחזרה ובשבת רצתי באזור הצפוני של ים המלח – מצומת אלמוג לבקעת הורקניה וחזרה. גיליתי את מה שאני יודע שנים רבות – אני מסוגל לרוץ בריצות אלה עד בלי סוף. אני מרגיש שיש לי כנפיים ואני פשוט מרחף מעל האדמה. הריצות האלה גורמות לי שמחה רבה ובעצם בזה כל העניין, לא?
האם אני מקבל את כל מה שאני צריך לשם ריצת מרתון שטוחה? אני מאמין שכן. הירידות תלולות ביותר ולכן שרירי הרגליים עובדים חזק, העליות תלולות באותה מידה – כאן הדופק מגיע לשמיים ונשאר שם לאורך כל הטיפוס, ובעיקר, אני מסוגל לסיים אימונים ארוכים הרבה יותר מהאימונים בעיר ולכן מצליח להתאמן טוב יותר.
אני מתחיל בניסה חזרה לכיוון ערד. נינה סימון שרה ברמקולים את "Summer time". המגבים חוזרים לפעולה מלאה והטמפרטורה מטפסת לשבע מעלות. הרי חברון מוסתרים לחלוטין מאחורי עננים כבדים. אני עם חיוך מאוזן עד אוזן ואנרגיה נפלאה לשבוע הקרוב. נרשמתי לתחרות ריצה נוספת שגורמת לי שמחה גדולה אף יותר ממרתון טבריה – Moab's red hot 55k – תחרות ריצה במדבר מואב במדינת יוטה שבארה"ב באמצע פברואר.
 |
רן שילון מאמן ראשי, אנדיור |
