על הרצפה לרוחבו של כל הקיר בחדר "הועדה לאתלטיקה קלה בישראל" (שמו של האיגוד באותם ימים), נערמה ערימת ענק גבוהה של תיקי מזכירות, חוברות וכתבי יד. "מה אני אמור לעשות עם זה?" אני שואל בבהלה את דודיק (דוד) אייגר, המזכיר היוצא שמעביר לי את התפקיד. "תעבור על החומר, תקרא, תזרוק מה שצריך", הוא מרגיע אותי. אני, בסוף שרותי הצבאי, נאלץ להיכנס לתפקיד החדש על תקן לבלר ומקדיש שעות ארוכות למיון החומר כדי לפנות לי מקום בחדר הדחוס
מאת:אבי שטיין
באחד הימים אני נתקל בתיק חום ועליו הכותרת "מרתון הכנרת" מאת איליה בר-זאב ודודיק אייגר. התיק המהוהה שנח לו שם שנה ומעלה, אוצר בתוכו חומר מלהיב על חזון מרתון בינלאומי סביב האגם. הייתה זו תכנית שחרגה מכל מה שיידענו על ארגון מרתון באותם ימים. אני מתקשר ליו"ר האיגוד, אורי גולדבורט. "ניסינו להריץ את זה", הוא אומר, "אבל ב'הפועל' מתנגדים". מרכז 'הפועל', באותם ימים, היה גוף ששלט ביד רמה על כל מוסדות הספורט במדינה ולא עודד יוזמות שלא הוביל או שותף בהן. "אבל זו תכנית מעולה" אני מתלהב "יש לזה פוטנציאל אדיר!". אורי מבטיח לנסות שוב, נכנס לעבי הקורה ולאחר לבטים מקבל את ההחלטה שתשנה את פני המרתונים בישראל ונותן אור ירוק לוועדה מארגנת, בראשות דודיק אייגר, לפעול.
דצמבר 1977. ליד הנוף הפסטורלי של כפר נחום בטרום השקיעה, איליה בר-זאב עוד טורח לתקוע ערב האירוע ברזלי זווית עם דגלים כדי לשוות מראה חגיגי לקו הזינוק בו יתייצב השכם בבוקר. גם הוא כרץ מן המניין. אמנון גור מנצח על הכנת השטח עם צוות, ביניהם בארי שור, באבזור וסימון המסלול. הדרך מתפתלת מצפון הכנרת, בואכה טבריה ודרך קיבוץ מעגן עד הגמר בעין גב. מזכירות המרוץ מורכבת ברובה מקרובי משפחותינו.
היינו כחולמים. חודש לפני המרתון עוד לא היה לנו מושג כמה רצים יתייצבו לאירוע. הרי עד אז, בכל מרתון שהתקיים בישראל, סך המסיימים היה חד ספרתי. והנה המציאות עולה על כל דמיון – 99 משתתפים מתייצבים על קו הזינוק. קורט ווהל מגרמניה, משושביני האירוע והאיש ש"הדליק" את אילייה ברעיון, תורם גם את הנופך הבינלאומי כשהוא מביא משלחת של כ- 20 אורחים מחו"ל, ביניהם המנצח ורנר דורנבאכר. 77 יסיימו את המרתון ההמוני הראשון בישראל. זה לא עניין של מה בכך אם נזכור שבמרתון ניו-יורק הראשון, בשנת 1970, חצו את קו הגמר רק 55 רצים. אך סמלי היה שהמנצחים הישראלים היו יאיר קרני וזהבה שמואלי, שעוד יטביעו את חותמם על ספורט הריצה, למעשה עד היום. מרתון של כל ההתחלות, תחושת התעלות והיסטוריה.
העליות והירידות, בקטע מכפר נחום לטבריה, לא הטיבו עם הרצים ולכן המהדורה השנייה, בסוף 1978משנה מסלול: מישורי יותר שנמתח מהזינוק בקיבוץ עין גב עד הסיום בקיבוץ גינוסר. את המרחק החסר, במקיף האגם, ימצא אמנון גור בשבילי קיבוצי העמק המוכרים לו משנות מגוריו בשרונה ועבודתו כמורה לחינוך גופני ומאמן אתלטיקה בעמק. המועצה האזורית עמק הירדן ואנשי הקיבוצים נרתמים בהתלהבות לארגון בשטח ואת ההפקה אופפת תחושת חלוציות וחדווה. המנצח הדרום אפריקאי, קווין שאו, מציב הישג, בסטנדרט בינלאומי באותם ימים, 2:14:02 שעות. שיא שיתסכל את כולנו במשך עשרים שנות ציפיית שווא על קו הסיום למנצח שישפר אותו.
מרתון בא ומרתון הולך. המסלול מתייצב על זינוק וסיום בעין גב ונקודת סיבוב בפאתי טבריה. המועצה האזורית עמק הירדן עושה היטב את העבודה בשטח, אך אחרי סיום האירוע, יו"ר האיגוד והועדה המארגנת (כבר לא גולדבורט), אריה סלוצקי, שולף פנקס צ'קים כדי לשלם את העלויות. ההוצאות מעיקות על קופת האיגוד ומורגש צורך במציאת שותף ומקור תמיכה נוסף. גם קו הסיום בעין- גב, לא התאים למרתון בינלאומי. אומנם מקום שקט ופסטוראלי, אך המרתון צריך תפאורת זינוק וגמר של עיר כדי להתפתח, צופים שימתינו לרצים ויעודדו, חוסן כלכלי ונגישות למקומות לינה ולשירותים עירוניים שונים.
לקראת המהדורה השמינית אני מחליט לבחון מעורבות של טבריה ונפגש בחשאי עם יגאל ביבי, ראש העיר. הכנתי רשימה של סעיפי הוצאות שאותם אבקש מעיריית טבריה וגורמי התיירות בעיר ומלון פלאזה לממן. מהלך די יומרני באותם ימים חיוורי נותני חסויות ותודעת תמיכה בספורט. אם ייתן חצי מזה, אמרתי לעצמי, אני משכנע את הנהלת האיגוד להעביר את המרתון לטבריה. "קיבלת הכול", מפתיע אותי ראש העיר, למשמע הרשימה. המרוץ משנה את פניו בשותפות הדוקה העיר המארחת ואת מסלולו – זינוק וסיום בטבריה וסיבוב פרסה בעין- גב. בהמשך גם ימיר את שמו מ"מרתון הכנרת" ל"מרתון טבריה".
מספר רצי המרתון עדיין מונה מאות בודדות, בראשית שנות התשעים. חזון של אלפי תיירים שיבואו לרוץ, במקום בו מהלכים הסיפורים על ישו, לא הוגשם אך הוא התקיים גם בצל מלחמת לבנון והאינתיפאדות. למרוץ נדרשה עוד מעטפת, של עיבוי, כלכלי ואנושי. אני מציע לקיים מרוץ נוסף וכך נולד המרוץ ל- 12 ק"מ – שאני קורא לו "תריסרון" שמושך ביום המרתון עוד למעלה מאלף משתתפים המוסיפים לאווירת האירוע ולעיבוי קהל רב עניין על קו הסיום. בשנות האלפיים נגוז הצורך במרוץ הקצר, ביום האירוע, לנוכח הגידול הניכר במספר משתתפי המרתון עצמו והומר במרוץ הצדעה לצה"ל ביום שלפני.
ינואר 2003. אני כבר שנים מחוץ לאיגוד ולתמונת ארגון מרתון טבריה, אך שמח לבוא ולסייע, הפעם ככרוז אזור הזינוק. השנה אני מכין הפתעה לידידי ומתנה לעצמי לקראת יום הולדתי ה- 50.
על קו הזינוק – אני מקריא את הספירה המסורתית לאחור וטור הרצים יוצא לדרך. אבל אז … אני מסיר את הטריינינג, מוסר את המיקרופון לנכבדי במת ההזנקה ויוצא להפתעתם בעקבות הרצים למרתון הראשון שלי!
אומנם כאתלט, בנבחרת הלאומית בצעירותי, ידעתי מרוצים ארוכים מאד וברבות השנים המשכתי לרוץ להנאתי. אך מרתון רשמי לא ביצעתי וכמה ניסיונות כחובב, התנפצו לנוכח פציעות טורדניות בשלב העמסת הקילומטרים. הפעם התאמנתי בזהירות.
אווירה שונה וחגיגית אופפת אותי על כביש סובב כנרת שהכרתי בו כל פינה ופיתול כמארגן. מנקודת מבטי, ממרום רגלי המטופפות על האספלט, המסלול נראה קסום יותר. הקילומטרים חולפים ביעף ותחושת התעלות לפחות עד חמי טבריה. משם אני משלים בכבדות את שני הקילומטרים הארוכים בחיי. הנה, מבעד לאגלי הזיעה, מבצבץ שער הסיום הנכסף. פעמים אינספור עסקתי בהעמדתו ובציפייה לידו לרצים. שנים של ארגון מרתונים לאחרים, חודשים של אימונים מפרכים מתמצים ל- 3:46 שעות של הגשמה. הפעם אני בצד הנכון והחווייתי של המתרס.
לראשונה, עשיתי מרתון. אין עוד הרגשה כזו.
אבי שטיין –
קישורים: ריצה, מרתון טבריה
• מספר 1 הוא לנדסי רוברטסון אשר ניצח במרתון טבריה 1985-84 ושוב במרתון של 1987 (בה צולמה התמונה).
• מספר 2 ה וא ביורן סיברסטין מדנמרק אשר סיים את המרתון של 1987 במקום 12.
• מספר 8 הוא שם טוב סבג ששמו היום הוא שמי שגיב. הוא סיים במקום 7 וראשון בין הישראלים עם זמן של 2:27:55 שעות המהיר בדיוק בשעה אחת ממרתון הבכורה שלו.
• מספר 15 הוא אריה גמליאל אשר היה אלוף ישראל כמעט בכל ריצה למרחק ארוך. במרתון המצולם בתמונה הוא פרש לאחר 32 ק"מ.
• מספר 7 הוא ג'ים דויג הבריטי שסיים שני באותו המרתון.
• מספר 5 הוא זולטן סאבו מהונגריה.
