לאחר שהשלמתי חמישה מרתונים, שניים בארץ, שניים בחו"ל, ואחד שהוא חצי-חצי, נתפניתי לדוש בשאלה, איזה מרתון כדאי יותר? כאן או שם?
מאת:אורית נוידרפר
שני מרתונים רצתי בתל אביב, העיר בה אני גרה. במסלולים המוכרים עד זרא, ועם זאת, אהובים. מסביבי רצתם אתם ואתן, כל אותם פרצופים המוכרים מקבוצות הריצה, ומאימוני הבוקר בפארק, ומהתחרויות ומהמרוצים. שני מרתונים אחרים רצתי בפריז ולאחרונה בברצלונה, שתי ערים נהדרות, שכיף לבקר בהן, וגם כיף לרוץ בהן. שני מרוצים המוניים, מקסימים ומאורגנים להפליא, העוברים בין המונומנטים הידועים של העיר ורוויים באווירה קרנבלית ושמחה. יחד איתי רצו שם עשרות אלפי רצים. אנשים מכל העולם, שרובם מדברים בשפה שאיני דוברת אותה, אוהבים מאכלים שלא טעמתי מעולם וצופים בסדרות טלוויזיה שלא אצפה בהן לעולם, אבל היה מכנה משותף שאיחד את כולנו לכמה שעות והפך אותנו לבני שבט אחד. מרתון נוסף רצתי בבוסטון, שזה אמנם בחו"ל, אבל מכיוון שבאותה שנה התגוררתי בבוסטון, זה היה חצי חצי: גם מרתון עם ריח של חו"ל, אבל גם מרתון "ביתי".
אז לכל אותם רצים המשתעשעים ברעיון להשתתף במרתון בחו"ל, הנה כמה הרהורים וכמה נקודות למחשבה:
1. "להכיר מקומות חדשים"
אם חשבתם למקם את ריצת המרתון בעיר שמעולם לא ביקרתם בה ולשלב את הריצה בביקור תיירותי בעיר – תשכחו מזה. נסיעה למרתון וביקור תיירותי לא דרים בכפיפה אחת. בהנחה שמגיעים לעיר כשלושה ימים בטרם התחרות, ונשארים עוד יומיים-שלושה אחריה, המרתוניסט ובעיקר בן/בת זוגו עשויים לחשוב בתמימותם שהגיעו לחופשה של שבוע בעיר. אז זהו שלא.
קחו בחשבון שהימים לפני התחרות אינם ימים קלאסיים לחרוש את העיר: צריך לנוח, לאכול בזמנים יעודים, להעמיס פחמימות, לא לשתות אלכוהול, ללכת לישון מוקדם. בנוסף יש לאסוף את מספר החזה, והמהדרין אף סוקרים (בנסיעה!) חלקים נבחרים של המסלול. גם הראש עסוק מדי בתחרות, ובהתרגשות שלפני, ואין מקום להכיל מראות, נופים, הופעות, ושאר חוויות תיירותיות. ובימים שאחרי המרוץ? מצב הרוח מרומם, אבל הגוף עייף, השרירים כואבים, אין כוח להסתובבויות ארוכות ולפעמים אפילו מתחשק לחזור למלון למנוחת צהריים.
לכן אני דווקא נוטה לבחור בעיר מוכרת, כזו שכבר הייתי בה פעם כתיירת, ואין לי דחיפות לסמן "וי" על כל אחד מאתרי החובה שבה. עיר שאוהבים, כזו שכיף לשהות בה גם כשרק "מעבירים את הזמן". שיש בה בתי קפה או פארקים או חוף ים שאפשר לרבוץ בהם בכיף חצי יום. אם מזג האוויר באביב או בסתיו, אז מתרחשים מרבית המרתונים, לא מתאים לפארק או ים, קחו בחשבון בילוי בחדר. כדאי להשקיע במלון נעים עם חדר מרווח. זו ההזדמנות לגמור את הספר או לצפות בסרט שמזמן התכוונו לראות.
2. שותפים לנסיעה
בעוד שבארץ יכול המרתוניסט להתמסר לתחביבו המוזר בלי לטרוד את בני משפחתו וחבריו בתענוגות מפוקפקים כגון ללוות אותו לקו הזינוק בחמש בבוקר, לרוץ בין נקודות הצפייה במסלול כדי לצפות בו חולף ביעף, או להריע לו בקו הסיום, הרי שבנסיעה לחו"ל, שאורכת כמעט שבוע, ברור שדרוש שותף.
אפשרות אחת היא לנסוע בחברת בן/בת הזוג. לכאורה נשמע סבבה. ואולם, אם תזכרו את העובדה שאנחנו לא ממש פרטנרים מצטיינים לטיול כשאנחנו לפני ואחרי מרתון, תבינו שזה לא תענוג גדול ללוות את רץ המרתון בנסיעתו לחו"ל.
בן/בת הזוג, שפינטז על חופשה תוססת בעיר אירופאית, מוצא עצמו נשרך ממסעדת פסטה אחת לשנייה במקום לאכול טאפאס ופירות ים, עושה שופינג ב"אקספו" במקום בקניון ונכנס למיטה בתשע בערב, מזפזפ נואשות בין תוכניות דוברות ספרדית בטלוויזיה. תיאום ציפיות עם השותף לנסיעה יעזור למנוע תסכולים. השותף צריך להפנים שנושא הנסיעה הוא "מרתון" ותפקידו בכוח הוא "מלווה".
אפשרות שנייה היא לנסוע בחברת מרתוניסטים אחרים, חברים לקבוצת הריצה או פרטנרים לאימונים. היתרונות ברורים: כולכם נמצאים באותה הסירה מבחינת התפריט וצורת בילוי הזמן. אתם יכולים לייגע זה את זה בחישובי המהירות והקצב, מספר הג'לים המומלץ ויעילותן של גרבי קומפרשן. וזה כנראה לא ימאס לכם. אבל בינינו, בילוי של שישה ימים בחו"ל בחברת חברים לקבוצת הריצה זה קצת הימור. אתה עלול לגלות שהחבורה אינה בדיוק כוס האיזוטוני שלך, בעיקר אם ההיכרות הקודמת לנסיעה לא היתה מעמיקה.
האפשרות המנצחת היא לנסוע עם בן הזוג ולרוץ ביחד את המרתון. ניסיתי את זה במרתון פריז, וזה היה מעולה. למרות המגבלות, הצלחנו להפוך את זה לסוג של חופשה רומנטית. כי זה רומנטי לחצות יד ביד את קו הסיום, ועוד בפריז.
3. איקלום
ריצה במסלול חדש, יש בה גיוון ורענון, אך גם אתגר. כשמתאמנים למרתון בארץ אפשר לרוץ במהלך האימונים קטעים שונים מן המסלול, ולהרגיל את הגוף למזג האוויר ותנאי הדרך. לעומת זאת בחו"ל אין הזדמנות להכיר לעומק את המסלול ולהתרגל לתנאים, בקושי יש יומיים-שלושה להתאושש מן הטיסה (ובייחוד אם טסנו לאזור זמן שונה ועלינו להתגבר גם על ג'ט-לג), ואת תנאי המסלול נלמד על בשרנו לראשונה במהלך התחרות (ולמי שהבטיח לי שמרתון ברצלונה הוא "כולו שטוח", אני עוד אבוא חשבון איתך!)
4. כמה זה עולה לנו?
אין צורך להכביר מילים. איך שלא תסתכלו על זה, מרתון בחו"ל עולה יותר. כמה דברים שצריך לקחת בחשבון: כבר הזכרנו את החשיבות במלון נעים ומרווח, ועדיף גם כזה שקרוב למרכז העיר, ולנקודת ההתחלה של המרוץ. כל המעלות הנ"ל יתבטאו כמובן במחיר. בנוסף, נעדיף טיסות סדירות וישירות, שיוצאות בשעות נוחות, כדי לא לאתגר עצמנו בלילה בלי שינה והמתנה בקונקשן, וגם זה עולה יותר. וכמובן, מי שמבקש לקנות כרטיסים ובתי מלון הניתנים לביטול או שינוי, למקרה של פציעה או שינוי תוכניות, גם הוא ישלם יותר.
5. מרתון בחו"ל זה קרנבל
יש ערים בעולם שבהם מרתון הוא אירוע כלל עירוני לכל דבר, בניגוד לארצנו, שבה מרתון נתפס בעיקר כהפרעה לתנועה ולסדר הציבורי, וקיומו מגיע לתודעה הציבורית רק אם אירע בו חלילה אסון או מחדל.
בבוסטון למשל המרתון מתרחש ביום חג, "יום הפטריוט". כל תושב בבוסטון יודע על המרוץ וכל העיר רוחשת התרגשות לקראתו. ביום לפני המרוץ, שולף כל מי שרץ בו אי פעם, את חולצת המרתון המצהיבה שלו, ומסתובב בעיר לבוש בה כאומר: "עכשיו אני בן שישים ועם כרס, אבל היו ימים שגם אני רצתי מרתון, והתהילה לעולם נשארת". מסעדות העיר מציעות "פסטה ספיישל", וחנויות המזכרות מוכרות חולצות וכובעים של המרתון. ביום המרתון עצמו, מתקיימות מסיבות בר-בי-קיו בחצרות הבתים הנמצאים על מסלול המרתון, וכולם מבלים את היום בצפייה במרוץ (תוך אכילת המבורגרים). בנות וולסלי קולג', שמסלול המרתון עובר בסמוך אליו, לובשות את מיטב מחלצותיהן ויוצאות לעודד את הרצים, אולי יעבור שם במקרה נסיך חלומותיהן, ויחליף איתן מספר חזה במספר טלפון.
Peter Farlow, Wikimedia)
לאורך כל המסלול (העובר בתשעה מחוזות שונים עד שמגיע לעיר בוסטון) עומדים אנשים ומריעים לרצים. גם אם הם לא מכירים אף אחד שרץ שם. פשוט מעודדים כל רץ שעובר, וקוראים בשמו (הכתוב על מספר החזה). משפחות המתגוררות לאורך המסלול פותחות על המדרכה תחנת שתייה פרטית, ומגישות רבעי תפוזים, פלחי בננות או כוסות מים לכל דורש. להקות עירוניות מנגנות בקרנות הרחובות, הרחובות מקושטים ומוארים, קרנבל של ממש. ולהיות חלק מהקרנבל הזה, ביום חגיגי כזה, זו חוויה אמיתית. וזה עושה הבדל. חמש קריאות "Go Orit!" שוות כמו ג'ל אחד. בדוק.
6. "לעבות" את החוויה
גם אחרי המרתון החמישי שעשיתי, המרוץ הזה מהווה בשבילי רגע חשוב ומרגש בחיים, שמתכוננים אליו במשך מספר חודשים. אבל די מאכזב לגלות שהעולם לא עומד מלכת לכבוד התחרות שלי. עולם כמנהגו נוהג: ישיבות בעבודה, אסיפות הורים, חובות ומטלות. עוד בערב לפני המרתון מצאתי את עצמי עוסקת ב"אמא אני רעב" ו"צריך להזיז את האוטו" ו"אני צריך עזרה בשיעורים".
וביום המרוץ עצמו, יוצאים מהבית שעה לפני, רצים, מסיימים, וחוזרים הביתה. חצי יום והכל כבר מאחורינו. למחרת כבר נלך בבוקר לעבודה, וכל קדושת המרתון, מוחלפת בחולין של יומיום, נטול חגיגיות בעליל.
נסיעה למרתון בחו"ל עוזרת להגדיל את החוויה מחצי יום לשבוע. בייחוד אם נוסעים למרתון בחברת רצים אחרים. יש כמה ימים לפני, נטולי החובות הקטנים של היומיום, ויש עוד שלושה ימים אחרי לספר שוב ושוב מה הרגשת בקילומטר ה-32, וכמה אכזרית הייתה העלייה בק"מ ה-15, ולדון בסוגיות הרות גורל אלה עם אנשים שיש להם סבלנות לשמוע את זה.
7. אז אם זה כל כך חוויתי שם, אז למה בכל זאת לרוץ כאן?
כי כאן זה שלנו. כי כאן אני יכולה לקבל קריאות עידוד בעברית, ולפגוש חברים על המסלול ובתוך קהל הצופים, ולחצות את קו הסיום יד ביד עם שני הילדים שלי (אם חשבת לקחת את הילדים לצפות בך מסיים את מרתון פריז, חזור לסעיף "שותפים לנסיעה" וקרא אותו שוב!).
כי בשנים האחרונות המרוצים בארץ הולכים ולובשים צורה של הפנינג עירוני. עם אקספו ומסיבת פסטה, ושבוע שלם של הפנינג ספורט בכיכר רבין, ודגלים וכרזות מקשטים את העיר. רצים מכל העולם מגיעים לרוץ במרתון ירושלים, המאורגן להפליא ועומד ללא ספק בסטנדרטים בינלאומיים. ובמרתון ישראמן האחרון, הורגש עידוד מסיבי, תחושת "ביחד" והמושג "קהילת הרצים" אכן הלך ולבש אופי של קהילה.
כי אם כולנו, כל הקהילה הזאת, נוסיף ונרוץ במרתונים "שלנו", יום יבוא וגם הם יראו כמו קרנבל עירוני, וקהילתנו תגדל ותרחב ותמלא את הארץ. אמן.
אורית נוידרפר – רופאהוחוקרת, אם לשני מתבגרים (מאתגר!), רעיית איש ברזל (מאתגר לא פחות),
מרתוניסטית, טריאתלטית, הרפתקנית לא קטנה וחובבת אתגרים באשר הם.
