שלושה ימים חלפו והחוויות שלכם ממשיכות להגיע למערכת. קובץ שלישי ולא אחרון של חוויות הרצים ממרתון ג'ילט תל אביב

מאת:גולשי שוונג

חוויות הרצים ממרתון ג'ילט תל אביב- חלק 1, חלק 2, חלק 4 , חלק 5

ודים לינצקי

השעה 5:30 בבוקר, דרום ת"א, עוד חושך בחוץ וברחובות כבר פרוסים אלפי שוטרים ואנשי אבטחה. הרבה רחובות חסומים ואני וחבר שלי, שזהו המרתון ה-3 שלו, מחפשים חניה כמה שיותר קרוב לשער הזינוק. בחוץ – קור כלבים, 9 מעלות עם רוח ערה מהים ואני בחולצת ריצה קצרה ודקה. קררררר…

ריצת חימום קצרה עד לאזור ההזנקה ואנחנו רואים בדרך זרם בלתי פוסק של אנשים מכל מיני קצוות העיר מתנקזים לאזור הזינוק.
6:45 ורון חולדאי, אחרי מילת ברכה למשתתפים מזניק את מרתון ת"א – אירוע הריצה הכי גדול עד עכשיו במדינה! במקצה המרתון המלא השתתפו 1700 רצים! אני הייתי מס' 1007.

אני נמצא בתוך כל המסה האדירה הזו של אנשים שלבושים טייץ וחולצות צבעוניות ואני מתרגש כמו שמזמן לא התרגשתי. ביריית זינוק כמעט נחנקתי מהתרגשות. הדופק שלי בשמיים ואני עוד לא התחלתי לרוץ.

ת"א מתעוררת לבוקר מאוד לא שיגרתי – אלפי רצים ממלאים את הרחובות בצבעוניות אביבית. אלה שעות שאחרוני הבליינים עוד יוצאים מהברים והפאבים של דרום ת"א ומשכימי קום כבר יוצאים לסידורי יום שישי שלהם. היה מצחיק לראות את הפרצופים של האנשים שעוד מקומטים ומעוכים מהכרית מסתכלים עלינו בפליאה ואף בשוק- "מה קורה בעיר הזאת, לעזאזל!".

כמה רגעים מרגשים במיוחד שחוויתי במהלך הריצה הם רגעים של אנשים ומשפחות שמעודדות את יקיריהם. בק"מ ה- 18, בצפון ת"א עומדת בצומת משפחה – אמא ושני ילדים קטנים. הבן הקטן מחזיק בריסטול בגודל שלו עם כיתוב "Run אבא Run!".
בק"מ ה- 22 עומדת עוד משפחה, אמא ושלושה ילדים, עם צפצפות, בריסטולים ושלל קישוטים, קופצת, שרה, רוקדת ומנפנפת לכל מי שעובר. אחת הבנות של המשפחה יושבת מרותקת לכיסא גלגלים, מחייכת חיוך מתוק ותמים וגם מנפנפת עם היד שלה לכולם. אני בכיתי כשראיתי את זה…
המסלול הקיף את כל פרק הירקון ובשעות שהיינו בדרך לטיילת לשער הסיום כבר יצאו הרבה אנשים החוצה וצפו בנו – מותשים אחרי יותר מ-30 ק"מ ריצה, אבל לא מוותרים. אלה הקילומטרים הקשים של המסלול. כאן, אחד אחרי השני, לא מעט אנשים פגשו את "הקיר" שלהם ועברו להליכה ואף נעצרו לעשות מתיחות. אני לא פגשתי את הקיר במהלך הריצה וזה מאוד הפתיע אותי. אומנם הייתי על סף התכווצות השרירים במהלך 6 ק"מ אחרונים, אבל הרגשתי שעוד יש לי כוח.
3 קילומטרים האחרונים היו הכי ארוכים. נדמה היה שהמסלול כל הזמן מתארך ולא נגמר. לקראת הסוף, ליד חוף הדולפינריום, המוני אנשים הציפו את הטיילת ועודדו את המסיימים. זה השלב שבו כבר הכל כאב לי וכל מה שעניין אותי זה לעבור מעל שטיח הסיום ולהתרסק על הדשא.

קצת מספרים, חבריי.
רצתי 42.2 ק"מ ב- 4:05 שעות.
שרפתי קרוב ל- 3500 ק"ק
התאמנתי 4 חודשים ורצתי בסך הכל כ-650 ק"מ באימונים (גם בגשם שוטף, גם בברד ובקור של החורף שהיה). מאוד התרגשתי ונהניתי, כי הגשמתי חלום של כמה שנים.

עכשיו אני בקושי הולך, כדי לעלות במדרגות אני זקוק למעלית. יחד עם כל זה, כבר יומיים אי אפשר לגרד לי את החיוך מהפרצוף ועל האוטו שלי בגאווה מתנוססת מדבקת "42.2 ק"מ".
עשיתי את זה!

נגה מרטין

השנה הייתה הפעם השנייה שרצתי חצי מרתון (עוסקת בריצה כשנתיים בלבד, בסה"כ.) אין מה להשוות בין שנה שעברה לשנה הזו – הכל השתפר פלאים, גם ההרגשה וגם הזמן – הורדתי 13 דקות מהתוצאה הקודמת.

השנה כל כך שמחתי כשעליתי את העליה בירקון ללא התחושה הכבדה שהייתה לי בפעם הקודמת (אז בכלל הייתי בספק האם אצליח לסיים) וגם הרגע בו הבנתי בוודאות שירדתי מהתוצאה הראשונה שלי – זה קרה ב ק"מ 19 – היה רגע שמילא אותי באושר.
הניסיון והידע שצברתי במהלך השנה שחלפה הוכיחו את עצמן., וגם הכושר שמשופר היה סיבה לחגוג. אפילו השרירים לא כואבים יתר על המידה. האם הגיע הזמן להתחיל להתאמן למרתון המלא?
יופי של אירוע!

אבי מרכוס

סיפורו של חיידק:
לפני שנה בדיוק החיידק דבק בי. תייגתי תמונה שלי בטיול, והתגובה שקיבלתי הייתה "יפה לך הכרס הזו"…. או אז נפלה ההחלטה להתחיל לזוז. זה התחיל בקטן: קבוצת ריצה שבדיוק נפתחה בעבודה, ריצות של 3 ק"מ, 5 ק"מ ואז הצטרף אליי חברי ערן בר-חיים לריצה.  היעד הראשון שלנו היה 10ק"מ במרוץ נייקי, לאחר מכן מרוץ בניה- ואז ההחלטה על חצי מרתון.

התאמנו שלוש פעמים בשבוע לקראת המרוץ, אך לפני חודשיים התחלתי להרגיש כאבים עזים בברך שמאל. משם התגלגלתי לאורטופד, תרופות, משחות והכאב נשאר, MRI הראה קרע בשריר, ואיתו בא הדיכאון שלא אוכל לרוץ. שבועיים וחצי לפני המרוץ שיחה עם המג"ד מהמילואים שבמקרה אורטופד ברכיים נתנה את התפנית, עדיף שתנוח, אבל לא ייקרה נזק גדול אם תרוץ….מקסימום יכאב לך קצת יותר. כיוונתי את המוח חזרה למרוץ, ריצה של 5 ק"מ לאחריה 11 ק"מ לאחריה 16 ק"מ ולבסוף שבוע לפני המרוץ 22 ק"מ עם משבר מנטאלי קשה מאוד באמצע הריצה.

בוקר המרוץ: המוח מתכוונן למרוץ, הלב פועם בהתרגשות והחשש מכאב או משבר מנטאלי מתגנב ומגורש מיידית. המנטרה היחידה שמתנגנת היא "אני אסיים את המרוץ". שעתיים אחרי הזינוק, אני כבר אחרי, הברך ניסתה לזעוק בקילומטר השלישי אך משלא זכתה ליחס, שכחה שהיא כאבה.
ועכשיו לשאלה הגדולה- מה היעד הבא?

עדי ניסנבוים

לפני 3 וחצי חודשים קיבלתי מייל ממשאבי אנוש בחברה בה אני עובדת שאומר שיש הנחה להרשמה למרוץ ג'ילט ת"א 2012.חברה אמרה לי; מה אכפת לך, בואי נירשם ל-4.2 ק"מ! אמרתי -יאללה! למרות שלא רצתי מימיי בשביל הכיף או הכושר, הפעם האחרונה הייתה ודאי הבגרות בספורט שגם אותה עברתי בקושי. מאותו יום התחלתי להתאמן בהליכון בחדר הכושר והחלטתי שכדי באמת לאתגר את עצמי, אני נרשמת לריצת 10 ק"מ. התחלתי להתאמן 2-3 פעמים בשבוע בהליכון ושיפרתי את התוצאות שלי מפעם לפעם. שבועיים לפני המרתון התחלתי להתאמן בריצה בחוץ ואז הבנתי כמה זה באמת קשה…בוקר המרתון הגיע עם חששות וחוסר בשעת שינה אבל מלא באדרנלין והתרגשות. חמש הקילומטרים הראשונים עברו בקצב טוב ובשיא הכח ולאחר מכן, החל מהעלייה של קפלן, כבר התחלתי להרגיש את הקושי, למזלי רצתי בצמוד לחבר לאימונים שתמך מוראלית לאורך כל המסלול. 500 המטרים האחרונים היו מאבק גופני אבל מלא בתחושות גאווה הממריצות קדימה עד הסוף, וכבר אז החלטתי: בשנה הבאה – 21 ק"מ!
נתראה בשנה הבאה,
חוויות הרצים ממרתון ג'ילט תל אביב- חלק 1, חלק 2, חלק 4 , חלק 5

גם אתם רוצים לספר את החוויה שלכם?
כתבו לנו את החוויה שלכם בקצרה, הוסיפו תמונה מהמרתון – מכאן ושלחו אותה למייל [email protected] .