אומרים שריצת מרתון היא תחרות גדולה לאנשים גדולים. בחמש השנים האחרונות אני מתאמנת ומשתתפת בתחרויות טריאתלון. את ההחלטה להשתתף במרתון ברלין, קיבלתי אחרי שהמאמן שלי אמר לי שמבנה גופי מתאים לריצות ארוכות. חשבתי לעצמי, אם אחרים עשו זאת לפני, גם אני יכולה. החלטתי לאתגר את עצמי, לאזור אומץ, ליצוק תוכן חדש לחיי ולחוות את הדברים שנראו לי פעם בלתי אפשריים.

"לאט לאט התוודעתי למלוא עוצמת הכוח שלי והגעתי בקלות להישגים מרשימים" | צילומים: באדיבות אייריס זנדר

בחיידק הספורט נדבקתי כשהצטרפתי לבעלי לתחרות הראשונה שלו שהתקיימה באילת. הגעתי כתומכת ומעודדת, אך כשראיתי את הספורטאים והמעודדים וספגתי את האווירה המהפנטת, נשבעתי שזאת הפעם הראשונה והאחרונה שאני באה לעודד, כי בפעם הבאה אעשה זאת כמשתתפת פעילה.

"רצה כמו עגלה"
כשהתחלתי את האימונים, כלל לא ידעתי לרוץ. התעייפתי ונשמתי בכבדות ובקושי הצלחתי לרוץ 500 מטר. כשהצטרפתי לקבוצה ורק התחלתי לרוץ, חברי הקבוצה אמרו עליי שאני "חמודה אבל רצה כמו עגלה". היה לי חשוב לעשות זאת נכון. הייתי רצינית בהצבת המטרה, לקחתי על עצמי את המשימה ועשיתי את הכי טוב שאני יכולה. המאמן שלי לימד אותי איך לנשום במהלך הריצה, איך לשחרר את הכתפיים והידיים, להטות את הגוף מעט קדימה ועם זאת לרוץ זקופה וקלילה.

השתייכתי לקבוצת טריאתלון, קבוצה חברתית תומכת ומעודדת, עם מאמנים מנוסים ומקצועיים. עם הזמן שיפרתי את תנועות הגוף שלי, התחזקתי ובמשך הזמן גם שילבתי רכיבה, שחייה וריצה למרחקים ארוכים מבלי להתעייף. ככל שהשתפרתי, נהניתי יותר. לאט לאט התוודעתי למלוא עוצמת הכוח שלי והגעתי בקלות להישגים מרשימים. זכיתי ב-5 מדליות בטריאתלון, שלוש מדליות כסף ושתי מדליות ארד בקטגוריית הגיל שלי. זכיתי גם בגביע במקום הראשון במרוץ 10 ק"מ בראש העין ובמקום השני באליפות ישראל ברכיבת אופני כביש בשנת 2014.

זר לא יבין זאת
כיום, אני בת 52, אמא לשני בנים גדולים ואני חייבת להודות שכשהילדים גדולים, הרבה יותר קל לעסוק בפעילות ספורטיבית שכזאת, יש יותר פנאי. כששואלים אותי "למה את צריכה את זה? למה לקום בחושך? לא עדיף שתישארי עוד קצת במיטה?" תשובתי היא שיש משהו מיוחד בספורט הזה, אך זר לא יבין זאת.

אני מתעוררת כל בוקר ב-4:30 וניהנת לפגוש את חברי לאימונים. יש תחושת שייכות לקבוצה חברתית עם נושא משותף. אנחנו מתאמנים בכל מזג אויר, בגשם, בקור, בבוץ, בחמסין ובלחות. משלבים לפעמים שני אימונים ביום של ריצה ושחייה או רכיבה וריצה, לפעמים נראה כאילו אנחנו מתאמנים ל"קומנדו" וככל שהאימונים והתנאים קשים יותר ככה נהנים יותר. כשהאימון קשה יותר אנחנו אומרים, "היה אימון מעולה" וכשהאימון קל יש תחושה של חוסר סיפוק. בהתחלה היה לי קשה לקום בבוקר מוקדם, לפעמים היתה עוברת בי המחשבה אולי לשאר במיטה, אבל כל פעם כשקמתי לאימון בלי חשק, הרגשתי מזל גדול על כך שלא נכנעתי ונשארתי במיטה, כי כל כך נהנתי.

למרתון באתי בגישה שונה מאשר לטריאתלון. התוצאה לא עניינה אותי, אלא הדרך

אני מסוג האנשים שנהנים מהדברים הפשוטים של החיים. כל בוקר אני מתפעלת מהיקום, מתחברת ליופיו של הטבע, לצבעים של הזריחה, לשמיים, לעננים, לים ולמרחבים הירוקים. מריחה את ריח הטל ונהנית מצלילי הטבע. אני מקפידה לשחות שלוש פעמים בשבוע למרחקים ארוכים כ-2 ק"מ שחייה בים אחרי הריצה. לפעמים הים רגוע וצלול, אפשר לראות דגים וסרטנים. בסוף השחייה אני שוכבת על הגב, צפה לי על פני המים, מטעינה מצברים ונרגעת. גם ברכיבה אני מקפידה להסתכל מסביב, להתייחס וליהנות מהנופים. לפעמים אני מרגישה שמי שלא קם כמוני מוקדם בבוקר ועושה את מה שאני עושה, רואה ומרגישה, מפסיד.
אם לא הייתי עוסקת בספורט, הייתי בוודאי נשארת במיטה עד שעה מאוחרת יותר, מתחילה את היום בלחץ, מקבלת לקוחות, עונה לטלפונים, עובדת בין ארבע קירות והייתי מפספסת את רגעי ההנאה הגדולים של חיי, שעות הבוקר המוקדמות.
מלבד היותי חטובה ורזה יותר, חזקה ובריאה, אני מתפעלת מהיכולותי לשלוט בחיי, לנהל עסק מצליח, חיי משפחה וחיי חברה. מלבד היותי מוערכת בחברה הכי חשוב שאני נהנית ואוהבת את מה שאני עושה.

התוצאה לא מעניינת, אלא הדרך
למרתון באתי בגישה שונה מאשר לטריאתלון. התוצאה לא עניינה אותי, אלא הדרך. היה לי חשוב להנות במסע שלי להגשמת החלום. במרתון הצבתי לעצמי מטרה, להתחיל ולסיים ללא פציעות וכאבים. לצחוק כל הדרך אל קו הסיום.
חברים מנוסים ממני סיפרו שמרתון בחו"ל כמו מרתון ברלין, פריז או ניו יורק, הם המבוקשים ביותר בגלל האווירה המרגשת והעוצמתית. חשבתי לעצמי: אם כבר לרוץ מרתון ולהתאמן לקראתו חודשים, אז שיהיה בחו"ל, כזה שייחרט בזיכרוני כחוויה בלתי נשכחת. נרשמתי למרתון ברלין 2012.

אתם הרי יודעים שמדובר במרוץ קשה שדורש מאמץ פיזי ונפשי, הכנה רצינית,גופנית ומנטאלית, תכנון אימונים קפדני ואורח חיים הכולל משמעת אוכל, שתייה, שינה, אימוני כוח, ריצות נפח, ימי מנוחה לשיקום הגוף וצבירת כוחות. אם הגוף יהיה מוכן מבחינה פיזית, כך יהיה קל לצד הנפשי. נעזרתי בתוכנית אימונים שהותאמה ליכולות שלי על ידי המאמן.

אני חושבת על גדעון בעלי ז"ל, אולי הוא ילווה אותי ויסתכל עליי מלמעלה

קרה לי אסון
בתחילת האימונים, כשלושה חודשים לפני המרתון, קרה לי אסון. בעלי האהוב גדעון נפטר מדום לב בשנתו. היינו יחד 30 שנה, גידלנו את שני ילדינו, התאמנו יחד, הוא לחצי איש ברזל ואני לטריאתלון ומרתון, היו לנו תחביבים משותפים, צלילות, סקי שלג, טיולים.
ההלם היה גדול, ידעתי שאם אפסיק להתאמן אשקע בעצב ודיכאון. המשכתי באימונים מיד לאחר ימי השבעה. היה לי חשוב להיות עסוקה, בסביבה אוהבת ומחבקת ולעסוק בפעילות שמשחררת אנדרופינים, מרוממת את מצב הרוח ועוזרת לשמור על השפיות.
פיתחתי לי טקס בוקר של שתיית קפה, מים קרים ופרוסת לחם עם דבש. בנחת ושלווה הייתי מקדישה כ-15 דקות של הרהורים חרישיים. מתקלחת, מתאפרת, מתלבשת, מתבשמת , מצטיידת בג'לים ושתייה ויוצאת לדרך.
כל הספורטאים היו נפגשים מדי בוקר בהדר יוסף כשבחוץ עדיין חשוך. רצים יחד לאורך הירקון, כולם עם שעונים ובהם GPS המראה מרחקים וקצבים. המרחקים גדלו בהדרגה או ירדו לצורך התאוששות. לפעמים רצתי ללא מוזיקה, בשקט, מכונסת בתוך עצמי ולפעמים עם מוזיקה קצבית בתחושה של לפתוח את הבוקר במסיבה. הייתי קשובה לגוף שלי, כשהרגשתי שקשה לי הורדתי עומסים. ידעתי לאזן את חיי ושילבתי יציאה פעם בשבוע עם חברים ולמחרת לקחתי לי יום מנוחה וישנתי עד מאוחר מתמיד. אחרי ריצה מסכמת במחנה אימונים עם הקבוצה בצפון הארץ הרגשתי מכורה, אבל בעיקר מוכנה.

יוצאים לדרך
למרתון ברלין הגעתי שלושה ימים לפני המרתון, רציתי לטייל קצת בעיר. יצאתי עם חבריי לאימונים ברחבי העיר לריצת היכרות עם המסלול. הצטלמנו, שרנו, צחקנו, רקדנו ותיעדנו את ריקוד ה"גנגם סטייל", אנשים ברחוב הסתכלו עלינו בחיוך גדול. במסעדות אכלנו בעיקר פסטה עד שכבר לא יכולנו יותר. ביקרנו ב"אקספו" של התחרות וקיבלנו ערכת משתתף, מספר חזה וצ'יפ. כולנו במשמעת קפדנית של שתייה מרובה, אוכל עשיר בפחמימות ומשמעת שינה. יום התחרות הגיע, הכל התנהל בסדר ובדיוק מופתי וכל אחד ניגש לשער שאליו שוייך.

בשלב כלשהו מתחיל להיות קשה וכואב

40 אלף רצים מכל העולם ממתינים בהתרגשות. מחייכים, מעודדים ומברכים להצלחה זה את זה. מוזיקה קצבית מתנגנת ברמקולי ענק ובווליום גבוה. על הבמות מופיעות מדריכות אירובי שמדגימות תרגילי חימום לרצים, תחושה של קרנבל.
הכרוז מודיע שעוד מעט זה מתחיל ואלפי בלונים מופרחים לשמיים. מולנו מסכי ענק ועליהם מוצג מוניטור המראה תנודות לב ומשמיעים ברקע דופק פעימות הלב בווליום גבוה. טו טום, טו טום, טו טום. ההתרגשות הולכת וגוברת. ברגעים אלו, אני חושבת על גדעון בעלי ז"ל, אולי הוא ילווה אותי ויסתכל עליי מלמעלה, הדמעות חונקות אותי ומתחילות לזלוג מעצמן והחברים מעניקים לי חיבוק חם.

הכרוז מתחיל את הספירה לאחור, 10…9…8… וכולם סופרים יחד בקול רם … 3…2…1 ויוצאים לדרך. אני מקפידה לרוץ בקצב קל למרות שהאדרנלין והאווירה סוחפים. החלטתי שאני לא נותנת לזה להשפיע על תכנון נכון של הריצה. לא נגררת לקצבים של אחרים. המסלול עובר כולו בתוך העיר, בצידי הדרך, לכל אורכה. אנשים מוחאים כפיים, חלקם עם שלטים או בלונים, חלקם מחופשים. כל כמה עשרות מטרים הופעות רחוב, להקות זמרים, רקדנים, להטוטנים, תקליטנים וצלמים עם עמדות מיוחדות. בשמיים מתעופפים המוני בלונים.

כתבות נוספות בנושא:
 > לרוץ עם גברסלאסי
> המדריך שיהפוך אתכם מהולכים לרצים
> איך תבחרו את המרתון הראשון שלכם?

האנשים בצידי הדרך מעודדים וקוראים לי בשמי כי הוא רשום על החולצה, מחמיאים לי וקוראים COME ON IRIS, YOU ARE BEAUTIFUL, GO IRIS GO, BRAVO IRIS אני מקפידה לומר תודה ולחייך לכולם. אני סופגת את האווירה המטורפת הזאת, מרקדת עם כל להקה, מוחאת להם כפיים.
בכל 5 ק"מ יש עמדת ריענון שבה מחלקים מים או משקה איזוטוני, חטיפי אנרגיה וחצאי בננות.
אני עוצרת לרגע ושותה, אוכלת מהר משהו וממשיכה. התוצאה לא מעניינת אותי, חשוב לי ליהנות.

אני חייבת להודות שהעיסוק שלי בספורט ממלא את חיי, הוא מעניק לי תחושת ביטחון, כבוד והערכה

אני רצה על "קרוז קונטרול" אני מרחפת
בשלב כלשהו מתחיל להיות קשה, כואב. הסדרתי את הנשימה ועברתי לנשימות קלות ואיטיות, למדתי לאמן את מוחי להתמקד במחשבות חיוביות, עברו בי מחשבות על מתנת חיי, ילדיי, על המסוגלות והיכולות שלי להגשים חלום אחר חלום. בשלב הזה אני עושה מדיטציה תוך כדי ריצה, אני רצה על "קרוז קונטרול" אני מרחפת, ממש עפה. על כך אני אומרת "שלעולם לא תדע כמה אתה חזק, עד שלא תהיה לך ברירה אלא להיות כזה".

כשהגעתי לקילומטר השלושים ראיתי אנשים מתפרקים, מפסיקים או עוברים להליכה, אני מזהה בחורה צעירה שעוצרת, נראית סובלת, הושטתי לה יד עם חיוך ומשכתי אותה בעדינות " אל תפסיקי, אם תעצרי עכשיו לא תוכלי להמשיך" היא הושיטה לי את ידה, חייכה בחזרה ורצה איתי. "תרוצי עם הכאב" אמרתי לה "תהני מהסבל" וכך רצנו זו לצד זו. בדרך ראיתי עוד אדם מבוגר שעובר להליכה ועוד בחורה שעוצרת. עשיתי איתם את אותו הדבר, הם חייכו אליי במבט של הכרת תודה והמשיכו לרוץ. הרגשתי סיפוק גדול כי ההצלחה עבורי לא נמדדת רק במה שהשגתי בחיים, אלא גם בהשראה שאני נותנת לאחרים.

אומרים שבקילומטר ה-36 יש נקודת שבירה. לשמחתי לא חוויתי אותה, להיפך, מהקילומטר השלושים ועד הסוף הגברתי את המהירות ונהניתי. אני אוהבת לרוץ מהר.
הבחורה שאספתי בדרך ואני, הגענו לקו הסיום עם ידיים מושטות למעלה. תחושה של ניצחון גדול עם חיוך ענק..דמעות של אושר זלגו מעיניי. עשיתי זאת. איזה סיפוק, איזה טירוף, איזו חוויה.

למחרת המרתון, לשמחתי, לא כאבו ולא נתפסו לי השרירים, מה שאומר שהגעתי מוכנה ורצתי נכון. הספקתי לשוטט בסמטאות הקטנות של העיר, לספוג קצת היסטוריה לעשות שופינג ולצאת לבארים בלילה. אפשר היה לזהות מי עשה מרתון כי אנשים צלעו. אני חייבת להודות שהעיסוק שלי בספורט ממלא את חיי, הוא מעניק לי תחושת ביטחון, כבוד והערכה מהסביבה על היכולות שלי, המאמץ וכוח הסבל.

לגלות על עצמי כמה אני אחראית ורצינית, על היכולת שלי לשלוט בחיי ולנהל לוח זמנים ביעילות. לדעת כמה אני מוכנה להקריב ולוותר. הכל למען אורח חיים בריא, כושר גופני, גוף חטוב, מראה צעיר והעיקר, סיפוק ושמחה גדולה בלב. כל אלה שאמרו עליי בהתחלה "היא רצה כמו עגלה" אומרים היום "היא רצה כמו איילה".