בתאריך 28.9.12 יצאו שימי סחייק וצפי הומינר להשתתף במרתון ברלין. שימי בן ה-29 לוקה בתסמונת גנטית נדירה, מתאמן במרכז הספורט לנכים איל"ן ר"ג בתחום אופני היד ומתמקד במרתונים בינלאומיים. בנוסף לספורט, על אף שקיבל פטור מהצבא, התנדב לשרת בסיירת גבעתי ושימש כנשק מוסמך. בימים אלו לומד תקשורת ומדעי החברה
מאת:שימי סחייק
מרתון ברלין
ה"לידה" של הנסיעה הזאת לא הייתה פשוטה וכללה גיוס כספים שנמשך מספר חודשים, אך בעזרתם של אנשים טובים, היא יצאה לבסוף אל הפועל.
בוקר המרתון: בוקר יום ראשון. קמים בשעה 05:30. מעזים לפתוח חלון ומרגישים את הקור העז. אני הולך לבדוק אם במהלך הלילה קרה משהו לאופניים ואנחת רווחה על פני – הכל בסדר!
צפי מאיצה בי להזדרז כי חדר האוכל נפתח ב- 6:00 ובו – כוננות מרתון: כמעט כל אורחי המלון הם רצי מרתון. החברים הישראלים מקבוצת My Way קצת פורקים מתח בבדיחות ואנחנו מצטרפים אליהם.
אני אוכל משהו קטן, לוקח חטיף ויוצאים לדרך: אני מתגלגל על כסא הגלגלים וצפי הולכת לצידי עם האופניים. הגענו מוקדם לקו הזינוק, אנחנו לחוצים ומתחילים לקבל הודעות וטלפונים עם איחולי הצלחה.
חצי שעה לפני הזינוק אני עולה על האופניים ועושה חימום קצר. מגיע לקו הזינוק ונעמד בשורה הרביעית. הרגליים בספאזם מטורף גם מהקור וגם מההתרגשות.
ראשונים מוזנקים כסאות המרוץ ואז אנחנו. אופני השכיבה טסים קדימה, ואני פותח די טוב ומנסה למצוא לי קבוצה לדראפט. אני מצטרף לכמה קבוצות ובקילומטר ה-14 מוצא לי את הקבוצה הנכונה.
אני עובר את חצי המרחק בתוצאה טובה למדי של 51 דק', ואז, כמו לפי הזמנה, הדלקת במרפק חזרה להפריע. אני לוקח ג'ל, שלוק מים ומקווה להסיח את דעתי מזה. הראש עובד יחד עם הידיים והכל מסתדר כמו שצריך. אני עם הקבוצה שבחרתי: הראשון מוביל קילומטר ואז האחרון מחליף אותו וכך הלאה. השיטה הזאת עוזרת עד הקילומר ה-35 בו המרפק מתחיל לכאוב מאד, ואז אני נפרד מהקבוצה וממשיך לבד. כאשר אני רואה רוכב לפני "אני נותן עבודה", עוקף אותו ומחפש רוכב נוסף.
את הקילומטרים ה-39-42 עשיתי כבר בלי מרפק ובלי ברכיים – הכאב במרפק השכיח במעט את הכאב בהם.
196 המטרים האחרונים היו חוויה מיוחדת. לעבור את שער הניצחון שכל כך מסמל את המרתון, עם אנשים שמעודדים לאורך כל השרוול.
את קו הסיום עברתי ב- 1:44:23.
מחלקים מדליה וכוס מים ואני רק רוצה לראות את צפי ולצאת מהאופניים.
צפי נראתה לי באותן דקות כמלאך ג'ינג'י חייכן. חיבוק גדול ויוצאים לעבר כיסא הגלגלים, אך הדרך אליו עוד ארוכה… אני יוצא מהאופניים והרגליים מסרבות להתיישר. צפי עושה לי מתיחות על המסלול ואני נאנק מכאבים. לאט לאט הרגליים מבינות שככה אי אפשר ומתפשרות על יישור חלקי. בעזרת המלאכית שלי הגעתי לכיסא, עברתי אליו והתחלתי לנתח את המרתון לצפי, שסחבה את האופניים שלי וניסתה לעודד ולחזק. הגוף כולו נרגע מהספאזם וגם ההתרגשות כבר הורידה הילוך. כשיו אפשר ללכת לשתות כוס בירה כדי להכניס נוזלים ופחמימות לגוף.
מבחינת ביצועיי במרתון – זוהי תוצאה מאכזבת כי רציתי לרדת ל-1:40. השיא שלי הוא 1:42 כאשר טל – חבר יקר – רוכב צמוד אלי וכל הזמן נותן לי אנרגיה ו"דוחף".
האימונים בארץ לקראת המרתון הראו שאני מסוגל לעשות את התוצאה שקיוויתי וייחלתי לה. כעת, לטל ולי, יש הרבה חומר למחשבה. אנחנו צריכים ללמוד כיצד ניתן לשפר, לבנות תוכנית אימונים אחרת ולקנות אופניים חדשים . אני בטוח בעצמי ויודע שכבר במרתון הקרוב אצליח לשפר את התוצאה.
צפי, תודה מיוחדת לך, המלאך הג'ינג'י שלי.
בתאריכים 4-7/3/2013 אצא למסע האופניים "טור דה תרום" – שכל הכנסותיו קודש למרכז הספורט לנכים איל"ן ר"ג, המרכז בו "גדלתי" ובו אני מתאמן עד היום. זהו מסע אופניים ייחודי, בו לוקחים חלק רוכבים נכים ובריאים, אשר רוכבים זה לצד זה, ויחד עוברים מרחק מצטבר של כ-400 ק"מ.
כיום מטפל המרכז בכ-2500 ילדים, בני נוער ומבוגרים בעלי נכויות שונות ומגוונות. נכויות מולדות, נכויות עקב תאונות דרכים, פיגועי טרור וכו'.
מיידע נוסף על פעילות מרכז הספורט ומסע האופניים ניתן למצוא ב: WWW.ISCD.COM
אני מזמין כל אחד ואחת מכם להצטרף אלי למסע אנושי ומיוחד זה!
