איזו עיר פצצה ! הכל ידידותי: האנשים מחייכים, כולם אדיבים, אין בלאגן ורעש מיותר. העיר ברובה נקיה, מאד נחמדה עם המון לראות ולבלות. בקיצור "עיר עיר". הכול זורם, בזכות התעלות. הולכים מתעלה לתעלה, מטיילים מגשר לגשר ובדרך בתי קפה קטנים, גלריות חביבות, חנויות מיניאטוריות. לא משעמם לרגע

מאת:רפי פרחי

סופשבוע, אחה"צ שלהם. חגיגה אמיתית, בפאבים, ברחובות, בכל פינות. מוסיקה, כדורגל במסכים, מדברים, שרים, רוקדים, בקצור: שמחים! כנראה שלהולנדים הדברים לא באים בקלות, כמו לפריזאים, אז הם משרתים אותך בכיף, מסבירים בסבלנות, לא צופרים ברמזורים, נותנים זכות קדימה ואין כיף גדול מלשבת בבתי קפה שלהם. קודם כל הם יודעים להכין "מקיאטו" ומיתמחים ב"קפוצינו" ושנית המחיר (בניגוד לפריז – 7 יורו) . ובירה? ההולנדים "מלכי הבירה". יש להם מעל 400 סוגים שונים של בירות "בוטיק" מקומיות ומאז ששמעתי באחת ההרצאות שבירה "טובה לריקברי" אני מקפיד על בירה אחת ליום, כל יום! באמסטרדם אתה שותה כל הזמן בירה שונה וכל אחת טובה יותר מקודמתה. בסוף למדתי את העיקרון. מבקשים מהמלצר את הבירה המקומית שהוא חושב שהיא טובה… איזה "ריקברי "…

איך, איך "ניגררתי" לעוד מרתון? אין לי מושג. כבר מזמן טענתי שאני לא רץ יותר ומרתון, ששיא האימונים היה בסוף אוגוסט ועד אמצע ספטמבר… אבל, צריך תמיד להביט על הדרך והיא הייתה גדולה!
מדוע? כי אין כמו שחיה על הרגליים של ניצן ב"מציצים" אחרי ריצה של 34 ק"מ כאשר ללכת על הרגליים, אחרי שנעצרים, זאת משימה בלתי אפשרית לחלוטין. כי אין כמו אינטרוולים בשני בבוקר, למרות שקמים בחושך ( שונא לקום בחושך). כי אין כמו אימוני עליות, שעה בבוקר בגבעה של בסיס המודיעין, אני מרגיש שאני "רוצה את נפשי למות, רון נותן זמנים "קשים" וממשיכים בכל זאת. כי אין כמו ארוחת הבוקר אחרי ה – 30 ק"מ , עם הרגליים פשוקות קדימה, מביטים על הים הכחול, מדברים שטויות והחיים יפים יפים, עובדה שעל הקטע הזה אף אחד לא מוותר ומגיעים גם אלה שרכבו באותו בוקר. כי אין כמו המשפט: "מחר יש לי 12 קל". אתה יודע שכתוב על הקיר: אני הולך להנות, חבל על הזמן !!!

אז, יש לי חברים, רון וניצן, איתם אין "רחמים" וכל הזמן אוהבים ל"סמן" ערי מרתון בעולם. איתם הכל קל קל. מדוע? כי רון הקמב"ץ צריך רק אישור, בעל פה, הוא כבר מתפעל הכל! ניצן דואג שתמיד נתעורר בחושך ונגיע לכל המטרות של אותו שבוע ואני… נגרר, רק חושב איפה יהיה ה"מקיאטו" הבא.

ככה היגענו לאמסטרדם. רבותי – אין דברים כאלה !!! ואני חשבתי שאחרי ברלין ופריז – הכל יראה קטן. אז לא! ראשית, אמסטרדם עיר לרוחי. מדוע? בגלל האופניים !!! אני מת על אופניים ובעיר הזו הכל על אופניים. דירבאלק ושוב, אוי ואבוי לך עם בטעות אתה הולך על השביל שלהם וחוסם את הדרך. היות ושם כווווולם על אופניים. שיירות על שיירות, אין דברים כאלה, לחסום את הדרך על ידי הולכי רגל. מצדם, תלך על הכביש, שלא תעיז להפריע להם לרכב!!! כאשר הם פונים הם מסמנים. כאשר מפריע להם, הם עם הפעמון ב"עדינות" …כאשר הם בהילוך אין סיכוי שיעצרו.

לעבודה, בערב לבילויים, עם העקבים והתיק והמעיל והאיפור, על אופניים. סידורים עם הנייד, על האופניים. הצעירים שבהם אוהבים לעזוב ידיים לשלוח מסרונים (SMS) על האופניים. ילדים, הורים, משפחות, קשישים בדרך לסופר, על אופניים. יש להם אופניים לסחוב משאות, אופניים עם ארגז מקדימה לירקן, אופניים עם שני תיקים מאחור לספרים, אופניים בלי רמה אבל עם סבל, כי כולם מרכיבים אחרים, אופניים עם ארגז מיוחד מקדימה שאיליו נכנסים שני ילדים בקלות ואופניים עם שלושה כסאות ילדים, שיספיק לכל המישפחה. על יד תחנות הרכבת, אין מקומות חנייה לאופניים הכל מפוצץ !!! אם תרצה "דאנס בר" לעיניין או בית קפה טוב, תדע לפי מאות זוגות האופניים בחוץ. אנחנו רכבנו על אופניים. אני סובבתי רגליים בקדנס גבוה ו"חשבתי" שאני מהיר. עד שעברה אותי שיירה של בנות, סטודנטים, 2 מבוגרים, ילד אחד ו 2 נערות, כאילו אני עומד במקום, איזה קטע זה. פלא שהבנות כאלה חטובות? פלא שהמבוגרים נראים כל כך טוב? פלא שיש כל כך הרבה רוכבים הולנדים במרוצי הגרנד טור הכי קשים ופופולאריים?

עזבו שטויות, אנחנו בכלל באנו למרתון, אז – אין מרתון כזה, פשוט אין! מדוע? כי התנאים הם "סופר דופר". המסלול מדהים ביופיו . עובר דרך ה"ריקמוזיאון" וה"וונדלפארק המקסים" בדרך עובר ארמונות, כנסיות במרכז העיר, מבשלת הבירה המפורסמת "היינקין" ולאורך כל החלקים היפיפיים של "נהר האמסטל" ( איזה מקום – ירוק, עם טחנות רוח, סירות בנהר, מלא מים, בתים קטנים בשוליים, פרות וסוסים באחו – איזה מקום!) וממשיך לאורך הנחלים והתעלות בתוך העיר עצמה עד הכניסה המרשימה "סופר" לתוך האיצטדיון האולימפי שם עושים עוד חצי סיבוב עד ל"פיניש". איזה יופי, מדהים! לאורך כל הדרך אלפי הולנדים שלא מפסיקים לעודד, מיטב סוגי המוזיקה שעולה בראש. רוק, סמבה, פופ, עממי הולנדי, שוב סמבה, כלי נשיפה ואני לא זוכר הכל… ולבסוף, העניין הכי הכי חשוב למרתוניסטים: שטוח כמעט לחלוטין. כל הזמן רצים על אותו קו גובה. אפילו את הגשרים שעוברים, קצרים ועוברים אותם ביעף, ספרתי אולי שתי גבעות קצרות, לא יותר!

מזג האויר היה פנטסטי. בבוקר קורררר, צ'ילי, לא הבנתי איך בכלל נתפקד. ניצן כל הזמן מרגיע: "איזה כייף הקור הזה" ואני חיוור, לא יכול לענות כי קפאו לי השרירים בפנים. לקראת הזינוק התחמם משהוא והתחלנו להתפשט. השמים תכולים והיה לי ברור שהולך להיות "משהוא משהוא". בסה"כ השתתפו במרתון, בחצי מרתון ובריצת ה – 8 ק"מ כ – 35000 רצים מ – 83 מדינות. איזה יופי, מלא רצים, משפחות, מעודדים, ילדים באלגן של צבעים, ענק!

אנחנו הגענו במשלחת מלאה לכל המקצים. דלית ויהודית לריצת ה – 8 ק"מ. פטי והילה לחצי מרתון. אין בכלל ל"זלזל" בחצי מרתון. השתתפו בו למעלה מ – 15000 רצים שרצו במסלול מדהים ,דומה למרתון. נוסף על ה"פרפרים" שהיו לנו בבטן פטי כל הזמן "נקרה" לי שהיא רוצה ליהנות, תעשה את זה קל, תשמע מוזיקה, תהנה מהנהר ותנפנף לכולם. בסוף, הילה והיא פתחו בקצב "חזק" מאד לגביהן וידעתי – האוירה "תעיף" אותן קדימה והן סיימו, 12 דקות מהר יותר ממה שתתכנו, איזה אושר!!!

הזינוק – באיצטדיון, בול בזמן. אישית פתחתי מצוין והחלטתי שבגלל הסיבות הבאות, אני הולך על הסכין: אוהב את המקום, את האנשים, את המסלול, את העיר, את המזג אויר, את הפרטנרים שלי ( רון, ניצן, דלית, הילה ויהודית ) ואת אישתי. מה פרוש? אני תיכננתי ( לפני שהגעתי) לסיים מתחת ל – 03:20 שעות (לשבת על קצב של 4:38 בנוח ולהגביר טיפ טיפה בסוף). בזינוק השתנה הכל והחלטתי להשאר בתוך קבוצה "חזקה" שישבה על קצב קבוע וטוב של 04:20 דקות לק"מ ובדיבור תוך כדי הסבירו לי שהם מתוכננים על 03:05 שעות. אמרתי: למה לא? והמשכתי! החזקתי יפה, כל פעם מישהוא אחר הוביל קדימה ובק"מ העשירי הרגשתי מעולה.

בק"מ ה – 15 עברתי להוביל לאורך נהר האמסטל. כל כך יפה שם שלא יכולתי להתאפק..סחבנו מצוין ושמתי לב שכל פעם נושר מישהוא. בחציון, נשארנו רק 5 רצים. אף אחד לא מדבר מילה, שומרים על אחלה קצב קבוע: 04:20 ממוצע. אני סיכמתי, עם עצמי, שאני צריך להגיע עד ה"קפה של ארוחת הבוקר שלנו". ניצן ורון החליטו שאם מגיעים לשם בחיים המרתון בידיים שלנו, בק"מ ה – 32. משם אין כוח שיעצור אותי, עד לסיום.

הרגשתי מצוין, עד הק"מ ה – 27. טראחחח… נתפס לי התאום השמאלי! חשבתי שמישהוא קרע לי את השריר. כאילו הנחיתו עליו גרזן, מאיפה זה לכל הרוחות? עצרתי מיידית, ניערתי את הרגל ואלה, בלי רחמים, הולכים ומיתרחקים, ומיתרחקים.. 10 שנית ארוכות, יששש, השתחרר הכיווץ. אני "טס" אליהם בספיד ( 04:00 דקות לק"מ), מגיע, מתנשף כאילו אין מחר ומצליח לייצב את הנשימה וכל הבאלגן בגוף… איזה מזל. ממשיך עם מי שנשאר ושוב מרגיש סבבה. אריק איינשטיין באוזניות ואני מאושר. בק"מ ה – 30 שוב נתפסתי כאילו קרעו לי שם משהוא. לא יכול להיות, לא יכול ליהיות שזה קורה לי. אני עוצר, מנער, הם ממשיכים, מנער ומבקש ממי שהיא מים, נותנת לי קולה קרה, אני שופך על השריר, הוא משתחרר, אבל איפה הם? ברחו לי, שיט! בא לי לבכות, איך יכול להיות, איך?

הבנתי ש"אכלת אותה רפי"! לפרוש? אין סיכוי, מסיים על אלונקה! מה עושים? מפה עשיתי "סוויץ" בראש וחשבתי רק חיובי, רק קדימה, על הכאב, על ההתכווצות שתלך לעזאזל, אני את זה מסיים!!!

כל ק"מ אני נתפס, בתאומים ובכל השרירים האחרים, אבל אני ממשיך ויהיה מה שיהיה. נכנסתי ל"וונדל-פארק" איזה יופי של מקום, אבל לא רלוונטי לעכשיו. הנה הק"מ ה – 40, מה נשאר? כלום. פתאום התכווצות שאין דבר כזה. מאיפה נפלה עלי הקללה הזאת? שוב לתרגולת: נעמדתי על אדן המדרכה והתחלתי למתוח הפוך. הנה, טראח, הפייסר עם הבלונים של ה – 03:15 שעות. מלווים אותו עוד איזה 8 רצים. אני, מחליט סופית, אני יושב איתו. מחזיק בלי הרבה בעיה, רק שלא יתפס, רק שלא יתפס, בבקשה, תן להגיע בשלום. אחרי 500 מטרים בום, נתפסו השרירים שוב. הפסדתי גם אותם. שוב בא לי לבכות. קטע, קטע מה שקורה לי פה. החלטתי שהעולם יפה ואני מסיים ככה או ככה. ניכנסתי לאיצטדיון: 300 מטרים אחרונים של שיכרון חושים. סיימתי עם חיוך: 03:18 שעות !!! ישבתי אחר כך בצד, ריקברי, שתיתי, אכלתי, שתיתי ושתקתי. כל הזמן חשבתי:"פאק – איזה סאקר אני" !!!

מהן התובנות שלי? תוצאות יפות, תוצאות טובות, יש הרבה ויהיו, למיטב הרגשתי ודרכי בחיים, עוד. ללכת על הסכין, זה מסוכן,קשה, סבל, אבל חייב להיות וחייבים לנסות זאת. האם אקח את הסיכון הזה שוב? בהחלט כן. מתי? אין לי מושג, אבל זה לא יהיה רחוק מידי, בטוח שזה יבוא לי מעצמו.

ב"דבוקה" שלנו, כל הרצים גזרו קופון. ניצן ורון שברו את שיאם האישי, הילה ופטי נתנו 21 ק"מ גאווה גדולה ל"דבוקה" ויהודית ודלית ממשיכות הלאה בזכות אמסטרדם, ל"קומות" הגבוהות יותר! לגבי המרתון: זכרו מה שאני אומר: "אין דברים כאלה"!!! יחסית, למרתונים אחרים שעשיתי, אמסטרדם בהחלט בליגה הראשונה ואני עוד אחזור אליה !!! והכי הכי חשובה: הדרך! כבר רון, ניצן ואני יושבים על ארוחת בוקר ומתכנים את המרתון הבא.

"הכל תקין"
רפי פרחי

רפי פרחי
 המנהל הספורטיבי של ישראמן – סמסונג 2012