למרות שמתלה המדליות שלי (המנורה מעל המיטה, שב-40 שנות חייה לא חלמה שתזכה לכזה כבוד) הולך ומתמלא, אף פעם לא הבנתי עד הסוף מה העניין במרוצים
מאת:יעל גורלי
החל מהמרוץ הראשון שלי,שהיה די טראומתי ועד לניסיונות מהחודש האחרון להסביר לאנשים ש"לא כל שבוע יש לי מרוץ"
ו"המרוץ הזה שונה לגמרי, אתם לא מבינים", יש שם משהו שאני לא חיה איתו
בנוח. יש לי כבר תשובות מוכנות לשאלה למה מרוצים עולים כל כך הרבה, אבל אין
לי לגמרי תשובות לשאלה למה אני מוציאה את הכסף הזה מהכיס, גם אם ברוב
המקרים אני מצליחה למצוא את הדרך לשלם פחות.
אין ספק מבחינתי שהופעה של יוני רכטר שווה 120 ש"ח, אבל חצי מרתון?
קשה לי. אני הרי רצה "חצי מרתון" או משהו קרוב לזה פעם-פעמיים בשבוע,
ובחינם. ברור שמרוצים מספקים חוויה אחרת מריצה "סתם", אבל השוני בין החוויה
הזאת לבין ריצה עם
הקבוצה שלי הוא לא מאד גדול. הצפיפות לא תורמת לי לחוויה, במיוחד לא כשהיא
בתור לשירותים. את החולצה אני כבר לא צריכה, גם במקרים הנדירים שהיא במידה
שלי. ובכל זאת, יש במראה הזה, של מאות או אלפי אנשים רצים בו זמנית באותו
מקום, משהו הזוי וגם מנחם, משהו שגורם לי להרגיש יותר נורמאלית. מזווית
הראייה הייחודית שלי (בדרך כלל "איפשהו בסוף"), זה פשוט מקסים לראות כל כך
הרבה רצים.
מחירי המרוצים עולים כל הזמן. אני מאלה שמאמינים שזה בסדר. מי שמתאים
לו ישלם ומי שלא מתאים לו לא ישלם. יש מבחר עצום וטווח מחירים מגוון. אבל
אני כן חושבת שצריכה להיות אלטרנטיבה. כי אם מה שאני באה אליו במרוץ זה
הרגשת ה"ביחד", החגיגה של אהבת הריצה והשיחות הקטנות של הדרך, אז על זה לא
צריך לשלם. ואם מה שאני באה אליו זה מסלול מסודר וכמה כוסות של מים אז לא
צריך לשלם כל כך הרבה.
זאת בעצם הסיבה שבגללה ארגנתי את "מרוץ החופש הגדול" באוגוסט, ואת
"ריצתחפושות" שתהיה בשבת הקרובה (תבואו!). בנוף הריצה בארץ, חסרים לי
האירועים האלה, הקטנים והידידותיים (יש כאלה! אבל לא הרבה), הלא-מסובכים.
אני נשבעת, לארגן את "מרוץ החופש הגדול" היה באמת פשוט. לא הרבה עבודה, רק
הרבה אחריות. הרעיון הוא שאני מארגנת אירוע שאני רוצה להשתתף בו ומקווה שזה
יתאים גם לאנשים אחרים. מי שזה נראה לו כיף, יכול להצטרף וה"תשלום" כולו
תרומה (במקרה הזה לעמותת "לשובע"). למה אני מתעקשת על תרומה? כי נראה לי
הוגן שאנשים ישלמו קצת כדי להשתתף במה שארגנתי, וזאת הדרך שבה אני רוצה שהם
ישלמו.
את הרעיון לריצתחפושות לקחתי מהשהות שלי בקנדה, שם ערכה הקבוצה ריצת
כיף לכבוד חג המולד. מבחינה פיזית, זאת הייתה ריצה מסויטת. 5 ק"מ, אחרי
ששעה קודם סיימתי ריצה של 14 וכל מה שאכלתי בין לבין זה כוס קפה, בגדים
שהזיעה לא לגמרי התנדפה מהם, מינוס 11 מעלות ורוחות צד שהיו מאתגרות משאית.
אבל מכל הבחינות האחרות היה קסום ולא רק כי רצתי עם כנפיים של פיה.
היו שם ילדים בני 9 ומבוגרים בני 70, היו שם כלבים, הייתה שם את
הקבוצה שהכרתי (גם אם לא תמיד זיהיתי מתחת לתחפושת) ואת אנשי העיר, שלא
הכרתי, אבל נהניתי להכיר. היה שם את אלן, מנהל חנות הריצה והקבוצה, בחור
סמכותי מאד בגובה 2 מטר, עם קרניים של אייל, טייטס ירוקים, מעליהם תחתונים
עם ציורי סנטה קלאוס, נעלי בית פרוותיות. היו עוגיות, ומתנות לכולם, וחם
בלב.
החלטתי שאת החוויה הזאת אני רוצה לחוות עוד פעם, אבל אם אפשר, בלי החשש
שהאצבעות שלי ינשרו מרוב כפור. בעקבות ההצלחה של "מרוץ החופש הגדול" הבנתי
שבהחלט יש קהל לאירועים האלה ועלה הרעיון לנסות לארגן ריצה דומה בפורים.
הרצתי את הרעיון בין חברים, בדקתי מה רוב האנשים רוצים לראות באירוע כזה
ובניתי אותו בהתאם. ניסיתי לבנות ריצה "לא מחייבת".
אין מדידת זמנים, המסלול יחסית קצר ומי שמחליט באמצע שהספיק לו, לא
חייב להמשיך. יהיו פרסים, אבל לא למי שרץ הכי מהר אלא למי שהכי השקיע
בתחפושת. לבקשת הקהל, הוספתי גם ריצה קצרה יותר לילדים (או לאנשים שעשו
מסכמת בבוקר והם ממש עייפים…)
כל הפרטים נמצאים כאן
כולם מוזמנים!
יעל גורלי
מתמחה במשפטים, רצה, מתאמנת בקונג פו שאולין ומדושת (אבל ממש לאט)
