ב 25 ליוני 2011 התמזל מזלי וזכיתי להשתתף, יחד עם עוד 350 מתחרים, במרוץ אשר נחשב בעיני רבים, למרוץ הסיבולת למרחק של 100 מייל (160 ק"מ) היוקרתי בעולם.

מאת:קרן גולדבלט

המסלול

מסלול הריצה חוצה לאורכו יערות עבותים ופסגות גבוהות, מהן נשקף נוף יפיפה. כ-90% מהמסלול עובר בשבילי סינגל שמאפשרים לחוות את הטבע הכי קרוב שניתן.
תחילת המרוץ העלה אותי לאורכו של מדרון סקי בגובה 4.5 ק"מ, על שביל ג'יפים שמזגזג לו אל על. 20 הק"מ הבאים עברו דרך שדות נרחבים ומכוסי שלג, ומשם יורדים עם הסינגל במדרון אשר מוצל ברובו על ידי עצים.

נקודת הזינוק ממוקמת בליבו של אתר סקי ב"עמק סקוואו" בגובה 1890 מטרים, כאשר בשבעת הק"מ הראשונים עולים עד לגובה של 3000 מטרים.  הפרש הגבהים לכל המרוץ הוא 4740 מטרים עלייה, וירידה מצטברת של 7000 מטרים.

האירגון בתחרות

הארגון היה מקצועי ביותר, כאשר נוחות והנאת המשתתפים עמדה בראש מעיניהם של המארגנים.

במהלך הריצה עברו הרצים דרך 24 נקודות ביקורת והתרעננות. כל משתתף התקבל באופן אישי על ידי אחד או יותר מעשרות מתנדבים אשר סייעו במסירת השקיות האישיות, מילוי מים, הבאת מזון ואף כשהיה צורך, דאגו למעבר בתחנות הרפואיות וביצוע בדיקות החובה. המתנדבים סייעו ככל הנדרש, החל מכניסת הרץ לתחנה ועד ליציאתו מהתחנה.

קו הסיום היה באצטדיון של ביה"ס בעיירה Auburn, שם היו תלויים דגלים של כל מדינות הרצים. לאחר חציית קו הסיום קיבלנו ארוחת בוקר חמה.

המרוץ שלי

אני מודה שהיה לי מרוץ טוב מאוד ונהניתי מכל רגע. הגעתי מוכנה ונינוחה, עם ביטחון גבוה. תכננתי את הריצה ורצתי את התכנון (תמיד רעיון נכון במרוץ אולטרה). לא הייתי נתונה ללחץ ככל שעבר הזמן, ולא תכננתי לרוץ מהר, אלא רק רציתי לסיים מתחת לזמן הגג – 30 שעות.

בזינוק לבשתי חולצה ומכנסים קצרים כמו יתר המשתתפים אך היה קור מקפיא, כיאה לשעה 5 בבוקר. למרות זאת, מרגע הזינוק, המסלול עבר מיידית לטיפוס בהר מתחת למעליות סקי ולכן התחממתי מהר.

ההתחלה בעליה הייתה יתרון עבורי בגלל שלא היה ניתן לרוץ, אז לא היה ניתן לטעות ולהתחיל מהר מידי, רק הליכה כבדה במעלה ההר.

ידעתי שלא אדע כיצד לתאר את השלג, ולכן רצתי עם מצלמת ווידאו בדיוק בשביל זה. 26 ק"מ של שלג נראו כנצח ועברתי אותם בקצב של 6 קמ"ש. לא באמת הליכה אך גם לא בדיוק ריצה. לרדת מהשלג היה ממש טוב. סה"כ טיפסתי 4.8 ק"מ ורצתי 26 ק"מ על שלג. הנה קישור לווידאו.                
               
התפריט שלי

בסיום הריצה על השלג, היה לי מעבר מהיר בתחנת הסיוע, בה לא הייתי צמאה או רעבה. הגעתי לשם עם תיק ובו כליטר מיץ תפוחים, שעדיין לא נגעתי בו מכיוון שאני נוטה לא לשתות (אחד החולשות הגדולות שלי) וגם בגלל שהייתי עסוקה מאוד בלשרוד את השלג ולא באם לשתות. בתחנת סיוע לקחתי מלון חתוך והתעלמתי משאר הדברים שהציעו. וכך התחיל התפריט המוזר שלי.

ידוע כי אוכל ושתייה הם תמיד בעיה של רצי האולטרה. הבעיה שלי היא שאני נוטה לשתות ולאכול מעט מידי. גיליתי שהפירות החתוכים "ירדו" מעולה יחד עם כוס קולה (נראה שכל רצי האולטרה אוהבים לשתות קולה) ולכן המשכתי לאכול פירות ולשתות קולה בכל תחנה ודאגתי שיהיה לי בתיק משקה איזוטוני. לא תכננתי את זה, ולא האמנתי שזה יספיק, אך הנה, סיימתי 160 ק"מ רק עם מאפה קטן לפני הזינוק, פירות, קולה ומשקה איזוטוני במהלך, וחצי חטיף אנרגיה כ 10 ק"מ לסיום. הרגשתי מצוין, לא הקאתי ואפילו לא הייתי קרובה לזה. נתתי בדיקת שתן בסיום המרוץ (התנדבתי להשתתף במחקר ולקחו לי שתן ודם במהלך המירוץ) ומסתבר שהתוצאות היו אף טובות יותר מאלו של רצים אחרים.

המסלול

מה אני יכולה לומר, סינגלים מדהימים מתוחזקים ומוצלים ברובם ביערות. הרים פראיים, קניונים עמוקים, נהרות ופשוט נוף מרהיב. כל היום רצתי בירידות והלכתי בעליות. ראיתי נחש אפעה ורצים אחרים ראו דוב חום, והמסלול לקח אותנו דרך אנדרטה לזכר מישהו שנהרג ע"י אריה הרים.

בשעה 3 בצהריים הגעתי לקניון הראשון, ולירידה חדה מאוד מאוד ולאחריה עליה זהה בשיפוע. לצורך הדימוי – תארו את שביל היציאה מנחל יהודיה או הטיפוס באזור היציאה מבית ספר שדה עין גדי, רק במסלול ארוך יותר החוזר על עצמו שוב ושוב. אז הגענו לנקודת DEVILS THUMB – "בוהן השטן", החלק הקשה ביותר במסלול (השם בלבד מעיד על טיפוס מהגיהינום). בסוף העלייה הייתה תחנת סיוע שנראתה כמו בית חולים שדה – אנשים שכבו על גבי מיטות שדה וכנראה בשבילם זה היה סוף המסלול. אני מקווה שחלק כן הצליחו להתאושש ולהמשיך במרוץ. לאחר מכן המשכתי לקניון הבא, מעט נמוך יותר (אבל בשלב זה למי כבר איכפת), עם ירידה מזעזעת ואז עליה מזעזעת לא פחות. ואז היה – תנחשו – עוד קניון. במהלך הלילה ראיתי פחות ופחות אנשים, אך המסלול היה מעט קל יותר, או שלפחות העליות והירידות היו קצרות יותר.

סירות גומי העבירו את הרצים בנהר ה -American River , אליו הגעתי בשעה 2 בלילה. 25 הק"מ האחרונים היו קשים אך לא נוראיים. הצלחתי להמשיך בריצה רוב הזמן, דבר שלא הצלחתי בעבר. ברוב הריצות הארוכות שלי אני נוטה להתחיל בקצב טוב ולאט מאיטה עד למצב של הליכה קבועה בסיום. כאן הרגשתי טוב, ולמיטב זכרוני רצתי את כל הירידות ("מיטב זכרוני"- כי בהחלט מאבדים קצת מהשפיות במרוץ של 100 מייל).

שער הסיום היה באצטדיון של בית ספר תיכון, וברגע שפניתי לכניסה התקבלתי ברעש של הקהל המריע. לא היה אף מתמודד מלפני וגם לא מאחורי, רק קולות המעודדים. הרגשתי נהדר, שמחתי לסיים את המרוץ והייתי מאושרת על כך שזכיתי לחוות את החוויה הנהדרת של מרוץ זה.

עבורי זו הייתה ריצה מושלמת. לא הייתי עם עודף ביטחון ולא לחוצה מדי. 100 מייל או לחילופין 160 ק"מ, זה מרחק רציני שצריך להתייחס אליו ברצינות. התאמנתי טוב מבלי להגיע אימון יתר ואף השגתי את מטרתי. וכל זאת מבלי לעבור את גבול היכולת הפיזיולוגית. לא היה לי כל בעיות עם כפות הרגליים, לא שלפוחיות ולא ציפורניים אבודות לאורך המסלול, בהתחשב בירידות המענישות והרגליים הרטובות. התזונה עבדה בצורה נפלאה, "דיאטה" של פירות וקולה בתחנות ומשקה איזוטוני לבין לבין. הורדתי כ-3 ק"ג ממשקל הגוף שלי אותם העליתי חזרה בימים שלאחר המרוץ. לא היו לי שרירים תפוסים או עייפות יתר לאחר המרוץ. כעת אני הבעלים הגאה של אבזם ברונזה, אותו אאחסן היכן שהוא, אבל את הזיכרון המדהים של מסלול נפלא והחוויה של לרוץ את זה ב-29 שעות אנצור לנצח.